1ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ: אחר שיכנסו לא"י היו צריכים לפרות ולרבות, כדי לבוא בכֻלה ולירש אותה ולהוריש את הכנעני הנשאר בה.2למען ענותך לנסותך: נ"ל למען חוזר למלת לנסותך, לענותך כדי לנסותך, כי הנסיון הוא הדבר המכוון, ולא העינוי. ובענין עומק הדבר יפה כתב הכורם כי מכאן נראה שעכובם במדבר היה לנסיון ולא על חטא המרגלים, ושאמנם אמתת הענין היא כי תחלת המחשבה היתה להוליכם במדבר מ' שנה אם לא יעמדו בנסיון, אבל אם יעמדו בנסיון יביאם מיד אל הארץ. וזה מסייע מאד שטתי בענין המרגלים, כי לא היה עונש ממש, אלא כי ה' נסה את ישראל על ידיהם וראה שאינם ראוים לבוא אל הארץ, ועכבם שם עד קום דור אחר, ועיין שם עוד. והנה פי' הכתוב כי סבת לכתם במדבר היה כי רצה ה' לנסותם הראוים הם להכנס לארץ ולהיות לאומה בין האומות, ונסה אותם בדבר המרגלים, ואחר שלא עמדו בנסיון עכבם שם, אבל ויענך וירעיבך הוא ענין אחר והוא למען הודיעך וגו'.3שמלתך לא בלתה מעליך: לא חסרת חליפות שמלות עד שתבלה שמלתך על בשרך מבלי להחליפה, וכן רגלך לא בצקה מבלי מנעלים, כי ה' זימן לך כל צרכך קליר'. לפי זה תבת מעליך מדוייקת, כי לא היה שלא בלו השמלות דרך נס, אבל לא בלו בהיותן על בשרם, עד שיצטרכו ללבוש בלואים, והנה מעלך פירושו בהיותן עליך, כמו עורי שחר מעלי, בעודו עלי.4בצקה: אין ענינו נפיחה, כי הבצק נקרא כך קודם שיחמץ את בצקו טרם יחמץ, אבל הוא callo שדומה לבצק שנתקשה, והנה רגלך לא בצקה דומה למה שכתוב במקום אחר למטה כ"ט ד' ונעלך לא בלתה מעל רגלך שהיו לך נעלים להחליף, ולא הוצרכת לילך יחף באופן שיבצקו רגליך. והנה הענין מפורש בנחמיה ט' כ"א וארבעים שנה כלכלתם במדבר לא חסרו שלמותיהם לא בלו ורגליהם לא בצקו, לא אמר שהיה בזה נס, אלא שלא חסרו דבר כי ה' סִפֵק צרכיהם.5וידעת עם לבבך כי וגו': תבין כי ה' אוהב אותך אחרי שלא חסרת דבר, וא"כ כל מה שמצוה לך אינו אלא לטובתך.6אבניה ברזל: קשות וטובות לַבִנְיָן ספורנו, אבל אם היו רוב ההרים הרי ברזל היה הקרקע טַרְשִין, לא ארץ פרי.7וברכת: לפי הפשט אין זה צווי, רק הודעה שכל כך תהיה טובתך והצלחתך עד כי מעצמך תכיר חסד הבורא ותתעורר לברכו: ואח"כ הזהיר שישמרו לבלתי שכוח כי מה' היתה זאת להם, כי כן טבע האדם כשתבואהו טובה גדולה הוא מברך את ה', אך אח"כ ברוב הימים הטובה ההיא נעשית לו טבעית, והוא שוכח מצבו הקודם.