שד"ל על דברים ל״ב

מהדורה: שד״ל במהדורה המקורית, פדובה 1871

« שד"ל על דברים ל״א:כ״ט שד"ל על דברים ל״ג:ב׳ »

1 הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃

2 יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב׃

3 כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃

4 הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פׇּֽעֳל֔וֹ כִּ֥י כׇל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃

5 שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל׃

6 הַ לְיְהֹוָה֙ תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃

7 זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דֹּר־וָדֹ֑ר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃

8 בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

9 כִּ֛י חֵ֥לֶק יְהֹוָ֖ה עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ׃

10 יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ׃

11 כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ׃

12 יְהֹוָ֖ה בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר׃

13 יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־בָּ֣מֳתֵי במותי אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃

14 חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר׃

15 וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַּ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ׃

16 יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים בְּתוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ׃

17 יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַּ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃

18 צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ׃

19 וַיַּ֥רְא יְהֹוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו׃

20 וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם׃

21 הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַֽאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃

22 כִּי־אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י וַתִּיקַ֖ד עַד־שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֙רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מוֹסְדֵ֥י הָרִֽים׃

23 אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת חִצַּ֖י אֲכַלֶּה־בָּֽם׃

24 מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י וְשֶׁן־בְּהֵמֹת֙ אֲשַׁלַּח־בָּ֔ם עִם־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר׃

25 מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל־חֶ֔רֶב וּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם־בָּחוּר֙ גַּם־בְּתוּלָ֔ה יוֹנֵ֖ק עִם־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה׃

26 אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם׃

27 לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣נוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א יְהֹוָ֖ה פָּעַ֥ל כׇּל־זֹֽאת׃

28 כִּי־ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה׃

29 ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם׃

30 אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם־לֹא֙ כִּֽי־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽיהֹוָ֖ה הִסְגִּירָֽם׃

31 כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים׃

32 כִּֽי־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֙מוֹ֙ עִנְּבֵי־ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ׃

33 חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃

34 הֲלֹא־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י חָת֖וּם בְּאוֹצְרֹתָֽי׃

35 לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃

36 כִּֽי־יָדִ֤ין יְהֹוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּֽי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃

37 וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ׃

38 אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה׃

39 רְא֣וּ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃

40 כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃

41 אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם׃

42 אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב׃

43 הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ׃ פ

44 וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כׇּל־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה־הַזֹּ֖את בְּאׇזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃

45 וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת־כׇּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵֽל׃

46 וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכׇ֨ל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כׇּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃

47 כִּ֠י לֹא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ פ

48 וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר׃

49 עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה׃

50 וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃

51 עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

52 כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ פ

פירוש שד"ל על דברים ל״ב

1 האזינו השמים: הקריאה הזאת מדרכי המליצה, להגיד כי מה שהוא בא לדבר הם דברים ראויים שישמעו אותם השמים וכל צבאם וארץ ומלואה, וע' פירושי בתחלת ישעיה. ואמנם דבר עם השמים לנכח ולארץ לנסתר, כי לרום מעלת הדברים, הנה המדבר עושה עצמו קרוב אל השמים ונעלה מן הארץ, ואינו הופך פניו מן השמים לדבר עם האדמה פנים אל פנים, אלא מצוה לה בלשון נסתר שתשמע גם היא את דבריו.

2 יערף כמטר לקחי: הוא פירוש המשל והמליצה הקודמת, אמר ראוי דבורי שיכנס בלב השומעים כמו המטר באדמה, כטעם ועלימו תטוף מלתי. לקחי, כח דבורי, הלוקח ומושך אליו נפשות, כמו הטתו ברב לקחה.

3 כשעירים: טיפין גסין הבאין עם רוח סערות, ומוהר"ר אברהם חי בן ידידי החכם יש"ר אומר כי אולי שעירים כמשמעו ל' עזים והוא שם כוכבים שלפי מחשבת הקדמונים מביאים מטר רב, הזכירם Virgilius בשם pluviatiles hoedi Aeneid. 9, וצ"ע -

4 רביבים: כמו ברביבים תמוגגנה, שנכנסים יותר בקרב הארץ, ועיין Pl. 18. 17 שהעשב הרך מועיל לו יותר המטר החזק, ואח"כ כשגדל טוב המטר הדק.

5 כי שם ה' אקרא: פירש הטעם, למה ראוי לשמוע דבריו ולהטות אליהם אזן, והוא מפני שהוא עתה בא להכריז ולפרסם מדותיו יתברך, על כן הבו לה' כבוד, והטו אזן לדברי.

6 שם ה': הכוונה תאריו, כמו אשגבהו כי ידע שמי, שענינו כענין השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד וגו', אף כאן מה הוא שם ה'? הצור תמים פעלו וגו'. דוד חזק מפרש הבו גודל לאלהינו, שהוא הצור אשר תמים פעלו. הבו גודל חוזר לשמים וארץ ראב"ע אחר שאמר להם האזינו ותשמע אמר לא שאני ראוי שתאזינו לי אבל עשו בשביל כבוד האל שאני בא להכריז תאריו.

7 שחת לו: אחר שאמר הצור תמים פעלו, הזכיר טענת ישראל בימי הרעה, שהם מכחישים זה ואומרים כי מומם אינו להם, אלא לו. שחת שם דבר, כמו משחת, והוא בפלס לי נקם ושלם, והכוונה: מומם יחשב מום לו, ולא לבניו, כי מאחר שהם בניו היה לו להצילם מכל רע, ומפני שאינו מציל אותם, הם עוזבים עבודתו; כטעם הן אתה קצפת ונחטא ישעיה ס"ד ד'. ומשה צועק ואומר להם, דור עקש ופתלתל, הלה' תגמלו זאת, לדבר ולחשוב עליו כזאת, לשום אותו סבת הרע, תחת אשר הוא היה לך מקור כל הטובות - והנה מאמר שחת לו לא בניו מומם, אינם לדעתי דברי משה, אך הם טענת העם, וכל השירה לכך נאמרה, לבטל הטענה הזאת, וזה אמנם מנהג מצוי בשירי הקדש, להביא דברי אחרים בהשמטת מלות יאמר פלוני, כגון תהילים ב׳:ב׳ יתיצבו מלכי ארץ וגו', ויאמרו ננתקה וגו', כי יתפש איש באחיו בית אביו וכו' ויאמר שמלה לכה קצין תהיה לנו ישעיה ג' ו', ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו ויאמר ואתם בערתם הכרם וגו' שם שם י"ד. גם ברושים שמחו לך ארזי לבנון ויאמרו מאז שכבת וגו' שם י"ד ח'. וכן פירשתי כי אדם לעמל יולד איוב ה' ז' אליפז אומר כי לא יצא מעפר און, אלא הכל בהשגחה לגמול ולענש, ואחר כן הוא אומר: ידעתי כי ההמון אומרים כי אדם לעמל יולד כמו שבני רשף יגביהו עוף, כלומר האדם מעֻתד למקרה ופגע, לא בהשגחה אלא בטבע, כמו שבני רשף הנשרים טבעם הוא להגביה עוף, אבל אני לא כן דעתי, אולם אני אדרוש אל אל וכו'. ועיין למטה ל"ג ד'. ואמנם המתרגמים ובעלי הטעמים הפכו ענין הפסוק הזה שחת לו לא בניו, שלא להשמיע באזני העם דבור קשה נגד כבוד האל.

8 יצב גבולות עמים למספר בני ישראל: ימים רבים היה רחוק בעיני לקבל פירוש רש"י ורז"ל, שהציב שבעים אומות כמספר שבעים נפש שירדו למצרים, ועכשו רואה אנכי, כי כל שאר הפירושים הם נגד מליצת הכתוב, והפשט אינו אלא כפירוש רש"י. והנה ידוע כי כיון המספרים בענינים רחוקים זה מזה היה דבר חשוב הרבה אצל כל הקדמונים, כגון רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח איברים, וזולתם רבים, והנה קודם שיזכיר מה שעשה ה' לטובת ישראל, ימצאהו בארץ מדבר וכו' וכו', הקדים ואמר כי ה' חָלָק האומות לשבעים דוקא כנגד שבעים בני יעקב, וזה סימן שישראל חשובים ככל העולם כלו, כי חלק ה' עמו וגו'.

9 ימצאהו בארץ מדבר: החבל והחלק הזה מצא אותו שהיה כמו ארץ מדבר, והוא הלך סביבותיו והתבונן בו, כאדם המתבונן על שדהו לראות מה הוא צריך; ודרך כלל שמרו כאישון עינו.

10 כנשר יעיר קנו: עזב המשל שהוא השדה, ובא אל הנמשל שהוא העם, ואמר שהיה משגיח בעין פקוחה עליהם כנשר על בניו.

11 ירחף: ל' התנועעות כמו רחפו כל עצמותי, והפיעל על ההתמדה.

12 יעיר: הנכון כפי' רש"י יעיר את קינו בנחת להביאו אל מקום אחר. אברה, הוא העצם.

13 ואין עמו אל נכר: לא עמד בפניו שום אל נכר, כמו מי הוא יריב עמדי, ארבעה מלכים את החמשה, וכן פירש רש"י.

14 בדד ינחנו: בדד נמצא תמיד על הישיבה בדד ישב, בדד ישבתי לפי' נ"ל כדעת אנקלוס והתרגומים הירושלמיים בדד חוזר לישראל וינחנו ענינו הושיב כמו במ"א יו"ד כ"ו ומ"ב י"ח י"א.

15 ירכיבהו על במתי ארץ: ההליכה על כל דבר שיהיה תִקָרא רכיבה, ובמתי ארץ הם המקומות הגבוהים, והמקומות הגבוהים היו בטוחים מאויב, והעל לשון נשגב ומשגב; והנה הטעם נתן בידו ארץ עמים חזקים.

16 חלב כרים: שומן כרים, ואין מכאן שום חזוק לדברי ראב"ע ויקרא ז' האומר שהחלב מותר מן התורה. ודרך מליצת השיר הוסיף חלב כליות חטה לי שבבהמה חלב הכליות משובח, אמר דרך משל שהאכילם חלב הכליות של חטה, כלומר קמח סלת משֻבח.

17 שמנת עבית כשית: אין שמנת כפל לשון של וישמן, אלא הראשון כמשמעו, והשני לשון מושאל, כמו השמן לב העם הזה, טפש כחלב לבם ומזה טִפֵש, וכן בלשון רומי pingue ingenium וכן עבית כשית, נעשית עב ואטום, כלומר סכל ובלתי מבין.

18 שדים: נ"ל מל' שוד וכן ישוד צהרים, שענינו השחתה, ונראה כי כראות הקדמונים הדבר מתרבה בלא סבה גלויה חשבו היות באויר רוחות רעות המביאות אותו.

19 תֶּשִי: במקום תש, במקום תִנְשֶה כמו תֵט במקום תִנְטֶה והיו"ד יתרה כמו במלת תֶמְחִי.

20 וירא ה' וינאץ: נאץ פעל יוצא תמיד, גם אל תנאץ למען שמך אל תנבל כסא כבודך ירמיה י"ד כ"א, ענינו אל תנאץ ואל תנבל כסא כבודך, והיה ראו לקרוא וי֖רא ה֑' וינא֥ץ מכ֖עס, רק בא האתנח באמצע הפסוק כדי להשוות שני חלקיו, לנועם השיר, וזה מצוי בשירי הקדש, כגון שקדתי ואהי֑ה כצפור בודד על גג, גל עיני ואב֑יטה נפלאות מתורתך. ומה שהזכיר הבנות שלא כמנהג, נראה שהיא נבואה על ימי ירמיה, שבימי החרבן היו גם הנשים אדוקות הרבה לע"ז.

21 ויאמר אסתירה מהם: לא אשגיח עוד עליהם לטובה.

22 אראה מה אחריתם: דרך לעג, כמו ונראה מה יהיו חלומותיו.

23 תהפוכות: תלמידי מוהר"ר דוד חזק אומר raggiri וכמהו מאיש מדבר תהפוכות.

24 מזי רעב: שרופים ברעב כדעת רד"ק בשרש מזה. יהיו שרופי רעב ולחומי רשף ולחומי קטב. לחוּם, אכוּל mangiato, consunto.

25 אמרתי אפאיהם: היו"ד והה"א במלה הזאת על דרך השמות, לא על דרך הפעלים, לכך נראה שהוא פעל הנגזר משם, וטעמו אכרית פאתם, אכלה הנשארים, ודוגמתו ויזנב בך, כריתת הזנב.

26 יבינו לאחריתם: יבינו שאינם אלא כגרזן ביד החוצב בו, ושלא בגבורתם יכלו לישראל, ואז יבינו כי לבסוף ישבור הגרזן כשלא יצטרך לו עוד.

27 כי לא כצורנו צורם, כי מגפן סדום גפנם: כי אין הצלחתם כהצלחתנו כשהיה ה' עמנו, כי לא ברך צורם את אדמתם לעשותה ארץ זבת חלב ודבש כאדמתנו. והנה כי מגפן וגו', הוא דרך הפלגת המליצה, לומר כי ארצם רחוקה מאד מחמדת ארץ ישראל, שאמר עליה ויניקהו דבש מסלע וגו'.

28 התחיל בנחמה כי מתוך שהזכיר גדולתו כי לא כצורנו צורם ואלהי האויבים לא יכלו להיטיב להם כאשר היטיב הוא לעמו, בא לומר איך עוד ישוב להיטיב להם וינקום דמם מיד צריהם. הלא הוא כמוס הנקם והשלם לשלם לאויבים.

29 לי נקם ושלם: כשתמוט רגלם, אל תאמרו מקרה הוא, אבל שלי הוא הנקם, שלי הוא השילום, אני הוא המתנקם מהם ואני הוא המשלם להם.

30 יתנחם: מנוחת הנפש והשקט מהתפעלות מה; נחם כמו נח מ... מתנחם לך להרגך מניח חמתו בחשבו להרגך, ובן אדם ויתנחם, נח מעצתו ועוזבה, הוי הנחם מצרי, אשקיט חמתי ע"י נקמה; ועל עבדיו יתנחם ינוח מחמתו אחרי כל מה שסבלו.

31 ואפס עצור ועזוב: מלת אפס ענינה לפעמים: אין דבר רק הדבר הזה, כמו אני ואפסי עוד ישעיה מ"ז ח' וי' וצפניה ב' ט"ו שענינו אין אחר זולתי אני, ואין אחר חוץ ממני. אף כאן הכוונה לא ישאר אלא עצור ועזוב. כלו' לא ימלט מן הצרות רק מי שיהיה סגור או שיהיה נשכח, דוגמת והנשאר והנצור ברעב ימות יחזקאל ו' י"ב וכן יתפרש ואפס עצור ואפס עזוב מ"ב י"ד כ"ו אין רק עצור ועזוב, וכן והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל, לא ישאר לו אפילו מי שיהיה סגור או נשכח.

32 ואמר אי וגו': האויב יאמר על ישראל, רש"י בשיטת ר' נחמיה, וכן רשב"ם וראב"ע. ואם היו דבריהם לישראל היל"ל אי אלהיכם, כמו שאמר ראו עתה ובהיותם דברי האומות, הם יתחילו לדבר שלא לנכח כדרך המלעיגים, וכדרך למה יאמרו הגוים איה אלהיהם, ואח"כ ידברו לנכח יקומו ויעזרוכם.

33 ראו עתה: אומר לאומות שאמרו אי אלהימו, כי אני אני כאומר הנני הנני.

34 חי אנכי לעולם: אם אעשה כך וכך ואם לא אעשה אינני חי לעולם יח"ף זצ"ל.

35 ותאחז במשפט ידי: מלות "דבר אחר" הנמצאות ברש"י טעות הן, ואינם בכ"י ולא בדפוס בולונייא, ואינו אלא פירוש אחד, ותאחז במשפט ידי להניח כלומר לעזוב מדת רחמים לאויבי כן הוא בכ"י, לא באויבי שהרעו וכו' ותאחז ידי את מדת המשפט וכו'.

36 מראש פרעת אויב: כנגד חרבי תאכל בשר, הבשר יהיה ראש אויבים בעלי פרע להטיל אימה.

37 הרנינו גוים עמו: הרנינו וגילו גוים שאתם עמו, ישראל בגלותם נקראים גוים, כי אינם עוד גוי אחד, להיותם מפוזרים בארצות שונות; והנה אע"פ שאתם עתה גוים, דעו כי אתם עמו, והוא אלהיכם, ודם עבדיו יקום. וגוי נקרא ע"ש גיא, כלומר להיותו יושב על ארץ אחת. אבל אין רננה ל' שבח, אלא ל' גילה ושמחה, גם הרנינו לאלהים עוזנו, ענינו שמחו לפניו, וכן כי רננת רשעים מקרוב ושמחת חנף עדי רגע, וכן ולב אלמנה ארנין. ואין לפרש מלשון הפסוק האחרון הזה ולעשותו יוצא כפירוש רנה"ו ברוח חן י"ב כ"ב והרכסים לבקעה והחכם יש"ר אתם גוים הרנינו את עמו אשר ביניכם בגלות; כי מה טעם לומר שירנינו אותנו? ואם יחוסו וירחמו עלינו הלא דיינו. גם לא יתכן לפרש הרנינו גוים ועמו, כי הגוים איך ישמחו כשישיב נקם לצריו? גם א"א לפרש כמחשבת הנוצרים הרנינו גוים שנהייתם עמו, שהרי אם הגוים עמו במי יהיה הנקם ומי הם צריו?

38 וכפר אדמתו עמו: עמו הוא בעצמו יכפר ויטהר את אדמתו מן הדם אשר שופך בה, בנקמו נקמת אבותינו, וכן הוא פירוש ראשון של ראב"ע, והיה קשה לי שתהיה הפעולה מיוחסת אל העם, אחר שאמר כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו, שהפעולה מיוחסת אל האל; אך נראה לי כי הפעולה מצד היותה נקמת דם עבדי ה' היה נכון ליחס אותה אל האל, אבל מצד היותה כפרת האדמה לטהרה מעון הדם הנקי אשר שופך בה, היה מן הראוי שתיוחס אל העם עצמו, כי הכפרה ראוי שתהיה נעשית בידי אדם.

« שד"ל על דברים ל״א:כ״ט שד"ל על דברים ל״ג:ב׳ »