1והיה אם בן הכות הרשע: לפי הפשט אין מלקות בלאוין שאין בהם ריב, כלומר שאין בהם תובע ונתבע, גם המכות אפשר שתהיינה עשר או עשרים או שלשים, כפי רשעתו, אבל תמיד במספר, לא מאומד, ולא כאדם המכה בכעס, ולא יותר מארבעים. וכן כתב גם דון יצחק וז"ל: ועל דרך הפשט היה המלקות על המדיניות, אם לתובע, כשיתבע מה שאינו ראוי ואינו אמתי, ואם לנתבע המכחיש האמת, או שנשבע לשקר כמו שהיום הוא מנהג פשוט בכל ארצות ישמעאל והתוגר, שאשר ירשיעון אלהים, ר"ל השופטים, גם בדיני ממונות, ילקה כפי דעת השופט כענין רשעתו, וילקה בפני השופט לא במקום אחר עכ"ל. והפילו והכהו, השופט יעשה זה על ידי שלוחו, הלא הוא שליח ב"ד.2ארבעים יכנו: השליח.3לא יוסיף: השליח.4ונקלה אחיך לעיניך: אתה השופט. ואולי עם בעל הדין מדבר אתה שיצאת זכאי בדינך יהיה בך חטא אם תראה אחיך נקלה יותר מדי בעבורך, ולפי זה יתכן ג"כ לפרש כדעת תלמידי דוד חי אשכנזי והכהו לפניו לפני בעל דינו. ולדעת תלמידי יצחק פארדו, בעל דינו יכה אותו לפני השופט, והשופט חייב להשגיח שלא יכהו יותר מכדי רשעתו.5כי ישבו אחים יחדו: לפי הפשט כמשמעו שידורו יחדו אטבל הוויה בעולם לא תקרא ישיבה, אם לא על דרך השיר, ולמה נאמר יחדו? ואיך יתכן שלא ישבו אחים יחדו, מאחר שנחלתם זו אצל זו? יתכן שהיה זה כשיקח האחד בת יורשת נחלה, וילך לשבת באחזתה, או שיפרדו בעבור מריבה שנפלה ביניהם או בין נשיהם. והנה באופן הראשון אין ראוי לו שיביא צרה לביתו לצרור את אשתו אשר העשירתו, ובאופן השני אין ראוי לו ליבם מאחר שהיתה מריבה בינו ובינה או בין אשתו ובינה, או בינו ואחיו שהיה בעלה, כי בזה יביא קטטה בתוך ביתו, על כן לא ייבם אלא כשישבו יחדו ואשת אחיו ידועה לאשתו. אבל במשך הדורות לא היו עוד רוב האחים יושבים יחדו, על כן כדעת תלמידי מוהר"ד דוד חי אשכנזי ראו החכמים שהיתה מצות יבום מתבטלת, אם לא תהיה נוהגת אלא ביושבים יחדו, על כן התקינו שיספיק שתהיה להם הוויה בעולם יחדו.6והיה הבכור אשר תלד: לפי הפשט הבן הבכור יירש חלק המת, ואם היבמה לא תוליד, תעבור נחלת המת לאחיו. ומפני זה קרוב היה הדבר שלא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו כדי שתשאר בלא בנים, והוא עם שאר אחיו אם יש לו אחים יהיה היורש ובניו אחריו, ולכך קנסה אותו התורה בבזיון שיהיה הוא וצאצאיו נקראים בית חלוץ הנעל ונראה כדברי מוהר"ר דוד חי אשכנזי כי ראו חז"ל שהיו רבים נמנעים מן היבום מיראתם פן היבמה תלד בנים רבים, ומתך כך תתמעט נחלת בניהם מזיווג ראשון, ועמדו ובטלו הדין הזה שהבן הבכור לבדו יירש את המת, והעבירו הירושה לאח המיבם באופן שכל בניו יחלקו בשוה. ודברי רשב"ם שהחליצה היא לקנות היבמה ממנו נכסי בעלה ישארו כדין תורה לאחי המת לפי מספרם, ואין לאשה אלא כתובתה.7ע' שו"ת מהר"ם בר ברוך סימן שע"ו.8לא יבנה: כמו אולי אבנה ממנה.9ונקרא שמו: נ"ל כי תחת שלא רצה להקים שם לאחיו, ימחה שמו, ובניו לא יקראו על שמו, אך יהיו נקראים בני חלוץ הנעל, ושם האיש ההוא לא יזכר בס' היחס. וקרוב לזה במגלת רות לא נזכר שם הגואל שלא רצה לגאול, ובועז לא אמר לו פלוני אלמוני, אך הכותב כתב כך.10והחזיקה במבושיו: בכח.11וקצתה: מצוה על כל מי שנמצא שם ורואה האיש ההוא בסכנה. והלא היא עצמה להציל את בעלה עשתה, ולמה לא יותר לה להצילו כדרך שמותר וגם מצוה לאחרים להציל את המכה מידה? - היא עשתה ברמיה tradimento כי אין אדם שיחשוב כזאת על אשה שתעיז פניה כל כך, ואם היתה עושה בשאר דרכים ובלא רמיה, לא היה בזה רע. וגם תנא קמא בספרי לקח הדבר כפשוטו ולא בממון, אמנם שתשלם דמי כפה לא נהירא, ויותר היה ראוי שתשלם דמי מבושיו ואם מת בה תהיה חייבת מיתה. אבל אם הפחידוה ושמטה ידה, יתכן שתשלם דמי כפה שהיתה ראויה להקצץ. והנה אחר שדבר על מעשה רמיה זה הזכיר רמיה אחרת שהיא אבן ואבן איפה ואיפה, ולחזק שנאת הרמיה הזכיר ענין עמלק שעשה בעקבה ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, וצוהל הכריתו ולזכור המשפט הנעשה בו, וזה למען נתרחק ממעשה רמיה. והיום י' שבט תר"ב נ"ל כי וקצתה את כפה הוא עונש ב"ד, על דרך עין תחת עין, ולפי שאין לאשה מבושים יקצצו כפה, וקרובין לזה דברי ראב"ע.
