רש"י על ערכין י״ח

1 ואח"כ מתה בתו - קודם שבא לב"ד להעיד:

2 סיאה - סיעה:

3 יכול יהו חייבין - העדים קרבן שבועת העדות אם לא העידוהו:

4 והרי לא ייחד עדיו - שהרי השביע את כולן:

5 יכול אפי' אמר כל מי - שיודע עדות אני משביע לא יהו חייבין:

6 ת"ל והוא עד והרי ייחד עדיו - שהרי לא השביע אלא עדיו:

7 עשיר הוא - ואמאי אין להקדש כלום בהן:

8 מניח - שעדיין לא מת אביו אבל עתיד הוא להניח לו:

9 פשיטא - דהא לית ליה:

10 כשהיה אביו גוסס - בשעה שהכהן מעריכו:

11 כשהיתה - ספינתו מוחכרת ביד אחרים ואין לו בתוכה כלום אלא שכרה והיינו ריבוא דקתני במתני':

12 הא מני ר"א היא - דאמר לקמן בפ' שום היתומים ערכין דף כג: גבי ערכין אם היה חמר נותן לו הכהן חמורו ואינו נוטלה להקדש:

13 צמדו - צמד בקר דהיא פרנסתו:

14 מתני' ילד - מבן כ' ועד בן ששים דהוי ערכו נ' שקלים:

15 הערכין בנערך - ולא אזלינן בקצב הערך בתר מעריך:

16 גמ' אתה היקשתה דמים לערכין - בפ"ק לעיל ערכין דף ד: דאמרינן נדר בערכך נפשות נדר היינו דמים בערכך היינו ערכין היקישן הכתוב להני תרי מילי:

17 מרגלית לקלים - דאזלינן במרגלית בתר קלים דכתיב בערכין ונתן את הערכך ביום ההוא ודרשינן לקמן ערכין דף כד. שלא ישהה מרגלית לקלים עני שהעריך עצמו ובא כהן להעריכו ויש לו מרגלית שוה ל' סלעים אין אומרים אם משהין אותה עד שיעלוה לכרך שיש שם עשיר והוא יקננה בנ' סלעים הילכך נ' סלעים יש לו ויתן ערך שלם אין אומרים כן ואין להקדש אלא מקומו ושעתו וה"נ בדמים אם אמר דמי מרגלית זו עלי אין שמין אותה לפי מכר הכרכים אלא לפי מכר אותה שעה ואותו מקום:

18 ולידון בכבודו - שאם העריך דבר שהנשמה תלויה בו כגון שאמר ערך ראשי עלי נותן ערך שלם דכתיב גבי ערכין בערכך נפשות דבתר נפש אזלינן:

19 שיתן כשעת נתינה - דבדמים פשיטא לן דיהיב כשעת נתינה ולא כשעת נדר דהא כעבד בשוק שמין אותו ואם אמר דמי עלי בתשרי ובניסן בא לב"ד מי יודע מה היה שוה בשעת נדר ושעת נתינה היינו שעה שהוא בא לב"ד:

20 ת"ל כערכך יקום - דמשמע ערכין בשעת ערך שאם העריך עצמו בן ששים ונעשה יותר על ששים נותן ערך גדול ולא ערך זקן:

21 מתני' יום שלשים כלמטה - ואם אמר ערך פלוני קטן עלי ואותו קטן היה באותו יום בן ל' הוי כלמטה ולא אמר כלום ואין ערך לפחות מבן חדש דהכי כתיב ואם מבן חדש וגו':

22 ומעלה - משמע ששלמה שנת ששים ואז הוא נידון כזקן אבל בשנת ששים נידון כילד:

23 הן אם עשינו - בתמיה. כלומר וכי כן הוא אם עשינו שנת ששים כלמטה להחמיר דערך גדול יש לו לפחות מבן ששים נ' סלעים וליותר על בן ששים אין ערך אלא ט"ו סלעים:

24 להקל - דערך יותר על בן כ' יותר גדול הוא מפחות מבן עשרים וכן בבן חמש כדכתיב בקראי:

25 ר"א אומר - לעולם שנת חמש ושנת עשרים ושנת ששים כלמטה עד שתשלם כל השנה וחדש ויום א' משנה האחרת:

26 גמ' איכא למפרך כדפרכינן - במתניתין:

27 שנה יתירי כתיבי - דמצי למכתב ואם מבן ה' שנים ועד בן כ' ואנא ידענא דעשרים נמי כ' בשנים משתעי שנה ל"ל ובן ששים:

28 לימא מתני' - דמצריך קרא למילף שנת עשרים כלמטה דלא כרבי דאי כרבי האמר עד ועד בכלל וכיון דכתיב מבן חמש שנים ועד בן עשרים ממילא ידענא דשנת עשרים בכלל והיינו כלמטה:

29 יכול - מיום הראשון ואילך יהא מוזהר על חמץ ולא ראשון בכלל:

30 כענין שנאמר מראשו ועד רגליו - דפשיטא לן כדמפרש לקמן מראשו ולא ראשו בכלל:

31 ת"ל עד יום האחד ועשרים לחדש בערב - אלמא יום ראשון בכלל כדכתיב ברישא דקרא בערב תאכלו מצות ושביעי נמי בכלל מסיפיה דקרא כדכתיב בערב:

32 שקולי משקלי קראי - שקולין הן המדרשות. לפי מדרשו של רבי יש להכריען כלמטה ויש להכריען כלמעלה כדכתיב מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך וגו' ואמרינן עד ועד בכלל הרי בן חמש כלמטה והדר כתיב ואם מבן חמש שנים ועד בן כ' וגו' ולרבי מבן חמש ובן חמש בכלל דהאמר מיום הראשון הראשון בכלל הרי שנת ה' כלמעלה הלכך אי לאו ג"ש לא קמה לן הכרעה להיכא:

33 מבן ה' תו ל"ל - הכי ה"ל למיכתב ועד בן עשרים שנה והיה ערכך וגו' ועד בן ששים שנה והיה ערכך וגו':

34 שאני סימנין דגופו מסימנין דראשו - דסימני נגע שבמקום שיער נידון בשיער צהוב ובנגע שבמקום בשר נידון בשיער לבן ובפסיון:

35 לכל מראה - ואינו יכול לראות בראש מפני השיער וברגל בין אצבע לאצבע:

36 ונאמר להלן - גבי לוים חדש ומעלה מה להלן חדש ויום אחד כדכתיב מבן חדש ומעלה דכבר נכנס בה חדש האחר אף כאן חדש ויום אחד:

37 מה התם חד יומא - מה מעלה דכתיב גבי חדש לא הוי אלא חד יומא אף מעלה דהכא גבי שנים לא הוי אלא חד יומא:

38 ג"ש מאי אהני לי - בלא ג"ש ידענא דחד יומא בעינן דהא ומעלה כתיב:

39 שנה האמורה בקדשים - כגון במדבר כ״ח:ג׳ כבשים בני שנה:

40 שתי שנים שבשדה אחוזה - שהוא שהמוכר שדה אחוזה אינו רשאי לגאול עד שתהא ב' שנים ביד הלוקח דכתיב ויקרא כ״ה:ט״ו-ט״ז במספר שני תבואות ימכר לך ומיעוט שנים שתים:

41 שני תבואות - כיון דכתיב שני שני תבואות במשמע תבואות ל"ל אלא מלמד שכל תבואה שימצא באותן ב' שנים יאכל ואפי' ג' כגון אם מכרו לו בניסן מליאה קמה ולא יגאלנה עד שתי שנים בניסן באותו יום ואם קדם וקצר הרי שאכל ג' תבואות וכשיפדנה מוכר יחשוב שנים מיום שמכרה עד היובל אם היו עשר שנים והוא מכרה בעשרה מנים נמצא שמכרה לכל שנה במנה שהרי ביובל היתה עתידה לחזור הלכך כשהוא פודה עכשיו נותן שמנה מנים לשמנה שנים הנותרים וזה אכל שלש תבואות שוות כמה מנים בשתי שנים ואילו הוה אזלינן בתר מנין עולם מתשרי הבאה בשנה האחרת הוה פריק ליה ולא הוה אכיל אלא שתי תבואות:

42 ושבבן ושבבת - שנים האמורים בבן ובבת ולקמן מפ' להו:

43 מעת לעת - אותו יום ואותה שעה לשנה הבאה ולא אזלינן בתר מנין עולם דכי מטי תשרי ניחשוב ליה שתא:

44 לערכין - דלא אזלינן בשנת חמש ועשרים וששים בתר מנין עולם:

45 לפרקין דיוצא דופן - במסכת נדה דף מה: בן י"ב שנה נדריו נבדקין בן י"ג נדריו קיימין בת אחת עשרה נדריה נבדקין בת שתים עשרה נדריה קיימין וכן הרבה שנות בן ובת שנינו שם וקאמר הכא דכולהו מעת לעת שנולדו:

46 האמר רב - התם במסכת נדה דף מז::

47 הלכתא בכולה פירקין - דיוצא דופן מעת לעת:

48 מ"ט לא אמר ליוצא דופן - הואיל וסבירא ליה נמי התם מעת לעת:

49 אמר לך אפי' הכי הכא לא קתני להו דומיא דהנך שנה דקדשים ודעבד עברי קתני דכתיבי באורייתא והנהו שנים דיוצא דופן כולהו דרבנן: