רשב״א על כתובות פ״ד

1 וסבר רב תנאו קיים והא אתמר האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה. איכא למידק והא אמרינן עלה בפרק הזהב ב"מ נא, א לימא רב דאמר כר' מאיר ושמואל דאמר כר' יהודה, ומהדר אמר לך רב אנא דאמרי כר' יהודה עד כאן לא קאמר ר' יהודה התם אלא דידעה וקא מחלה אבל הכא לא ידע דניחול, וכיון שכן הכא נמי דידע מחיל ותנאו קיים. ויש לומר דסוגיין כאביי דאותביה מדתניא האומר לחבירו, וכוליה.

2 וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. הא דאמר רב חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה תמיה לי, אם כן בפירות מאי טעמא תנאו קיים, ואין לומר דירושה שכיחא ועבדו בה רבנן חזוק כדרך שאמרו בפרק אף על פי לעיל נו, דהא ליתא דאי ירושה שכיחא כ"ש כו' פירוש, דכל היכא דאיכא ירושה איכא פירות דתרווייהו מכח נכסי מלוג וי"ל דלא עשו חזוק לדבריהם כשל תורה אלא במה שבשל תורה נמצא כיוצא בו בטל שלא יזלזלו בשל דבריהם, והילכך ירושה דאיתא באב מדאורייתא תנאי בטל, אף בשל דבריהם רצו במותר כמותה ועשו בה חזוק כדי שלא יזלזלו בשל אבל פירות וגופה שלקרקע דלא אשכחן דכוותה בשל תורה אף הם לא עשו חזוק בשל אבל למאי דאמרינן לעיל כתובות פג, ב עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה לא ניחא לי. ואפשר דהוא הדין דהוה מצי לאקשויי ליה הכין, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה ואידחיא ליה רשב"א בשטמ"ק לעיל כתובות פג, ב.

3 מאי לכושל רבי יוסי בר חנינא אמר לכושל שבראיה. דהיינו בעל חוב ואשה, קרינא ליה לבעל חוב כושל טפי אבל ודאי כי ליכא אשה לדידיה יהבינן, דאף הוא כושל יותר מן היורשין, וכדתנן זכה בעל חוב יתר על חובו רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן רשב"א בשטמ"ק.

4 ורבי עקיבא מאי איריא מותר כולהו נמי דיורשין הוו, אין הכי נמי כו'. ורבי עקיבא לא מהניא תפיסה כלל. אף על גב דמעיקרא אקשינן מאי אריא מותר דמשמע דפשיטא ליה דלא מהניא תפיסה, והדר אהדרינן ואקשינן ולרבי עקיבא תפיסה לא מהניא כלל, נראה לי דלאו קושיא עיקרית היא אלא פירושא בעלמא, ושיטת התלמוד הוא כך לברר דבריו לפעמים בדרך קושיא ותירוץ והוא מדרכי התלמוד, והכי קאמר, הא דאמר רבי עקיבא מותר, לאו דוקא, אלא הוא הדין לכולהו, ולא תיקשי לך אמאי לא מהניא ליה תפיסה, דתפיסה דלאחר מיתה לאו כלום הוא, כן נראה לי רשב"א בשטמ"ק.

5 ההוא בקרא דיתמי דתפסי תורא מיניה בעל חוב אמר מחיים תפיסנא ליה ובקרא אמר לאחר מיתה תפסיה אתו לקמיה דרב נחמן אמר ליה אית לך סהדי דתפסוה וכו'. וזה לשון הרשב"א: ובקרא לאו כעד אחד הוא, משום דבעל דבר הוא, דליסטים אחד אינו אונס ב"מ צג, ב וחייב הוא ונשבע בעל חוב ובקרא משלם ליתומים. דליסטים מזויין אתא ותפסיה, אי נמי, דילמא בתרי ליסטים הוו ופטור, ואפילו הכי לא מחייבין בהא לבע"ח לאשתבועי, כיון שצריך הבקרא לישבע ליתומים דשומר שלהם הלכך לאו עד אחד הוא אלא בעל ונשבע בקרא שבועת שומרים ופטור, ור"ח וב"ח יש לומר שהוא פטור מכלום ואפילו מהיסת, דהא יורשין שמא תבעי, ואין היסת על ולא דמי לההיא דבפרק האיש מקדש קידושין מג, ב דאמרינן משתבע שליח דיהב, דהתם כיון דבעל הבית טעין ברי דשדר בידיה, והלה טוען ברי דלא יהב ליה, הרי כברי אצל השליח. וכן הוא הדין והוא הטעם לשבועת המלוה. ועוד, דשבועת המלוה דהתם היינו טעמא משום דבעי למשקל, אבל הכא דלא אתי למשקל מידי לא, ומיהו לדעת שאמרו דכל שאינו טוען בגופו של דבר ממש, אף על פי שהוא תפוס בידו כעין משכון דאינו נוטל אלא בשבועה דכל הנוטלים, הכא נמי בעל חוב זה נשבע דלאחר מיתה דמחיים תפס, ומאי נאמן, נאמן בשבועה, כן נראה לי. ותמיה לי למאי איצטרכי רב נחמן עדי תפיסה דלאחר מיתה היא, אפילו בעדי תפיסה בלחוד אף על גב דלא ידעי אי מחיים אי לאחר מיתה, אזל ליה מגו דלקוחה בידו. ויש לומר דאין הכי נמי אורחא דמלתא נקט, וכל שיש עדים אתפיסתו, סתמא דמילתא דמידע ידעי אי מחיים אי לאחר מיתה, כדאמרינן בעלמא ב"ב מה, ב גבי קציצה אי דאיכא עדים נחזי עדים מאי ויש לומר עוד דלאו עדי תפיסה ממש קאמר, אלא אית לך סהדי דמסהדי דלא אפשר לה לתפיסה אלא לאחר מיתה, וכגון דמסהדי דחזו ליה בעדריה לאחר מיתה. אי נמי איכא למימר דכל דמפיק מיניה דבעל חוב קרי סהדי דלאחר מיתה, וכאילו אמר ליה אית לך סהדותא דלאחר מיתה הוו, ומשום דעיקר מאי דאפסיד לה מינה דבעל חוב כדי כי תפס לאחר מיתה, קרי לכל מאי דמפיק לה מיניה סהדי דלאחר מיתה. כן נראה אי נמי יש לומר דבקרא כאפוטרופא הוא לבהמות שבעדר לקנות ולמכור, ומגו דיכול למימר לקוח הוא בידי, שלקחתיו מן הבקרא עצמו קאמר@ שטמ"ק.