רשב״א על כתובות ע״ט

1 כותבת שטר פסים לאחר. פירוש שטר פיוסים. ונראה לי, דהכא לאו שטר פיוסין ממש קאמר, דאם כן מן הדין ודאי לכולי עלמא לא קננהו לוקח לעיל כתובות יט, א, אלא שטר שאין לו קיום כשטר פסים קאמר, ושטר שהוא כדינו כפסים קאמר, דכל שהיא נותנת ועמדה מיד ונשאת אינו שטר קיים אלא בטל כן נראה לי. ואף על פי שרבנו תם ז"ל פירש פסים ממש שהתנתה עמו כן, לא נראה לי כלל.

2 וחכמים אומרים רצה משחק בה עד שתכתוב לו מהיום ולכשארצה. פירש רש"י ז"ל: מהיום תהא מתנה כשארצה. לפי מה שכתבתי בפרק האומר בקדושין סג, א גבי הרי את מקודשת על מנת שירצה אבא, דירצה משמע שיאמר אין, הכא נמי לא הויא מתנה עד שתאמר בפירוש לבסוף רוצה אני. וכן כתב כאן הרמב"ם ז"ל פכ"ב מהל' אישות הל' ט, וז"ל: נתנה מקצת נכסיה או כולן קודם נשואיה וכתבה למקבל קנה מהיום ולכשארצה שהרי לא קנה קנין גמור עד שתרצה, אין הבעל אוכל פירות אותה מתנה, ואם מתה אינו יורשה, עד כאן. ואפילו יש בהן מטלטלין ובשעה שתרצה אינן נתונין ברשותו של מקבל אלא שעומדים ברשות הרבים קנה, כדמוכח בריש פרק המפקיד ב"מ לד, א דאמרינן התם נעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו, אלמא אף על פי שהפרה נתונה ברשות הגנב או שאכלה קנה, שנתגלה לבסוף דמשעת משיכה קנה, ובמשיכה זו הוא קונה אותה עכשיו. אבל לפי דברי רבנו חננאל ז"ל נראה שהוא קנה אותה אלא אם כן תחזור ותמחה, וזה לשונו: הקניתי לו נכסים הללו מהיום ועד שארצה ולא אחזור בי אבל כשארצה ואחזור בי תהא מתנה זו בטלה.

3 טעמא דכתבה ליה הכי, הא לא כתבה ליה הכי קננהי לוקח, אמר ר' זירא לא קשיא הא בכלם הא במקצתם. בכל אף על פי שלא כתבה ליה הכי לא קננהי לוקח, במקצתם אי לא כתב ליה הכי קנה לוקח. ואפשר דר"ג דפליג עליה סבר דאפילו במקצתם לא קנה לוקח, דכיון דמיד עמדה ונשאת אפילו במקצת נכסיה, אומדן הדעת הוא דלאו על דעת שיזכה בהן נתנה אותן לו. כך מצאתי לרב מורי ר"ש נ"ר חי' ר' וידל קרשקש.

4 מדמקשינן ואי לא קננהו לוקח ליקנינהו בעל. משמע דיכולה היא לחזור בה אפילו בעומדת תחת בעלה, דאי לא, היכי אקשינן ליקנינהו בעל, והא כל שעומדת תחתיו מתנתה קיימת וקנה לוקח. ומדמשנינן עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל, דקדק רבנו תם ז"ל, דדוקא מברחת, דסגי לה בהכי, אמרינן דלא קנה לוקח, שלא היתה מתנה זו אלא כדי להבריחן מדעת הבעל, הא במבריח נכסיו מחמת שהוא רוצה ללוות, או שרוצה לישא אשה כדי שלא ישתעבדו נכסיו להן, קנה לוקח, שהרי אי אפשר שלא יקנה לוקח ולא ישתעבדו לבעלי חוב של נותן, וכדאמרינן אי לא קננהו לוקח ליקנינהו בעל, וכיון שכן קנה לוקח, דהא מחזר הוא להפסידן מן המלוה, ואי אפשר להפסידן מהן אלא בגומר ונותן. ובשם הרא"ם ז"ל: דדינא דמברחת דוקא בשלא כתבה לו מתנה גמורה מתנה חלוטה מתנת עלמין, אבל אם כתבה לו כן קנה לגמרי. ויש לדקדק לפי דבריו עכשיו שהכל כותבין כן, אם נדון אותו לשופרא דשטרא עד שיכתובו וכך אמרה לנו בפירוש, כדרך שעושין בתנאי נאמנות ועל הנאמנות בפירוש, ואני למד מדברי מורי הרב ז"ל שכתב במסכת בבא בתרא מ, ב גבי כתבוה בשוקא דכיון שהכל מורגלין לכתוב כן בזמנינו זה אינו צריך לומר בפירוש כן, דאילו רצה לכסותה היה מצוה שלא לכתב בפרהסיא ושלא לכתוב בשטר כן, שהרי הוא יודע שכך הן כותבים וכאלו צוום בפירוש כתבוה בשוקא הוא, ואפשר לדון כאן כן. ונראין הדברים שהכל לפי ראות הדיינין, שאי אפשר לומר באשה שתדע נוסח השטרות שכותבי שטרות מורגלים לכתוב, ועד שיעידו שכך אמרה להם בפירוש לא קנה. ואם רואים שידעה ולא מחתה אף על פי שלא אמרה להם בפירוש אפשר לומר שתהא מתנתה קיימת. ולענין נכסים שאינן ידועים קיימא לן כר' שמעון מדשקלי אמוראי אליבא דידיה אלו הן ידועין ואלו הן שאינן ידועין, ועוד מדאמר אביי לקמן כתובות עט, א במברחת עשאום כנכסים שאינן ידועים לבעל ואליבא דר' שמעון. וקיימא לן נמי כר' יוחנן דאמר, אלו הן שאינן ידועים כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים. ואף על גב דאיכא נסחאי דגרסי ר' ינאי אומר ידועין מקרקעי, ור' ינאי רביה דר' יוחנן הוה, ואין הלכה כתלמיד במקום רבו, אפילו הכי קיימא לן בהא כר' יוחנן משום דתניא כותיה. כתב הרמב"ן נ"ר, הא דאמר אביי עשאום כנכסים שאינן ידועין לבעל ואליבא דר' שמעון. תמיהא לי, אטו נכסים שאינן ידועין לבעל לר' שמעון אם לא מכרה ומתה מי לא ירית בהו בעל, ומי לא אכיל פירות בחייה, ואמאי לא קני להו בעל. וניחא ליה, דכיון דאיהי שתקה, כל שעתא ושעתא מחלה ליה גבי לוקח והויא ליה כמוכרת ונותנת עד שעה שתרצה היא, ואם מתה דלוקח הוי, דלאברחינהו מבעל עבדא ולא בעיא דליקנינהו בעל וברשותה היא, עד כאן. וזה כפי הלשון הב' שכתבתי במהיום ולכשארצה. אבל לפי הלשון הראשון אינו, דהא לא קני לוקח עד שתחזור ותאמר לו רוצה אני.וכבר כתבתי שכן כתב הרמב"ם פכ"ב מהלכות אישות ה"ט מפורש, שאין בעל יורשן אף על פי שלא קנה לוקח, והוה ליה כמי שהורישתן לבניה דירושתה ומתנתה בהן קיימין. ולדידי קשיא לי אשמעתין, אמאי קא דחיק למימר עשאום כנכסים שאינן ידועין ואליבא דר' שמעון, לוקמה בטעמא רויחא וככולי עלמא, דהרי הן כנכסים שנפלו לה קודם שנתארסה ומכרה ונתנה, דקיים לכולי עלמא. ואם תאמר דהכא לא קננהו לוקח, וכיון דלא קננהו לוקח אין זה אלא כנפלו לה נכסים עד שלא תתארס ונשאת שהבעל זוכה בהן, אם כן אפילו לר' שמעון נמי בנכסים שאינן ידועים לא תמכור, דאלמא זכות יש לו לבעל בהן כל שלא מכרה או נתנה. על כן נראה לי דהכא אף על פי שלא קננהו לוקח אפילו הכי לא קננהו בעל, דלא תקנו לו נכסים שלא ידע בהן בשעת כניסה כי היכי דלא תקינו ליה נכסים שאינן ידועים אצלו, ואליבא דר' שמעון. ואף על גב דנפלו לה תחתיו דבעל והיה בדין שיזכה בהן בעל כמו שהוא זוכה בידועין דזו אשתו וזו אשתו, אלא שהקלו בדבר דכל שלא ידע בהן לא הקנו לו אם קמה ומכרה או נתנה, הכא נמי דכוותה, הקלו בנכסים שהבריחה היא קודם שתכנס לו, שלא יזכה בהן בעל כלל, דאף על גב דלא קננהו לוקח, ואם מתה היא בחייו לא ירשנה הבעל, ואף על פי דירושה דאורייתא, דעל דעת כן נתנה בשעת מתנה שאם תמות היא בחיי הבעל שיזכה בהן לוקח וכענין שכיב מרע. ובהא מתרצא לי ההיא קושיא דלעיל דאקשי הרמב"ן נ"ר, וכן נראה לי מדברי רבנו תם ז"ל שכתבתי למעלה ד"ה מדמקשינן.

5 הא דאמרינן: אבא זרדתא ופירא דכוורי. פירש רש"י ז"ל: אם נפלו לה בירושה יער של עוזרדין שאינן עומדין אלא לקציצה, ואין גזען מחליף, אמרי לה פירא, כלומר קציצת העצים והדגים שבחפירה הוא פיריין ובעל אוכל אותו כדרך שהוא אוכל פירות האילן שנפלו לה בירושה, ואמרי לה קרנא, שכולן קרן הואיל והן כלין וילקח בכולן קרקע והוא אוכל פירות. וגריס רש"י: כללא דמלתא, גזעו מחליף, פירא, אין גזעו מחליף, קרנא. כלומר אלו שאין גזען מחליף וכלין אינן כפירא דבעל אוכל אותן, אלא קרנא. ואינו מחוור, דכיון דאמרינן לה בתר דאמרינן פשיטא ארעא ובתי ארעא, משמע דהא מענין שלמעלה הוא, כלומר בהא פשיטא לי דלכולי עלמא הכי דינא, אבל בהא פליגי אי זבני הני בכספים שנפלו לה או לא. ורש"י ז"ל פשיטא גריס בהא דלעיל. ועוד דקשיא לי, דאם כן פליגא האי כללא אדרבנן, דתניא לקמן כתובות עט ע"ב מחפורת של צריף ר' מאיר אומר קרן, וחכמים אומרים פירות, אף על פי שהצריף אין גזעו מחליף, אלא אם תאמר דאתיא כמאן דאמר הכא פירא. והגירסא הנכונה כללא דמלתא גזעו מחליף קרנא, אין גזעו מחליף פירא. והכי גריס רבנו חננאל ז"ל, ופירש אבא זרדתא, ערבי נחל זקנים וגזען מחליף הן, ופירא דכוורי נמי כמי שגזען מחליף הן שפרים ורבין, ואיפשטא ארעא ובתי קאי, כלומר היכא דלא אשכחן למזבן אלא אלו מאי, אמרי לה לא ליזבין, דאינן אלא כפירא שאין לו ליקח משום דמגוף הקרן שקנה הוא לוקח ואוכל, ואינו כקרקע שאינו אוכל מגופו אלא מפירותיו, ואמרי לה קרנא, אינו כפירות אלא כקרן, שאף על פי שקוצץ מן העצים וצד מן הדגים בעצמן שקנה, הרי היער צומח עצים והדגים פרים ורבים וחוזרים אחרים תחת אותן שלקח, כללא דמלתא, גזעו מחליף, קרנא, ולוקחין אותו בכספים של נכסי מלוג, אין גזעו מחליף אין לוקחין אותו בכסף נכסי מלוג, דכפירות הוא שכלה והולך. והילכך כל מקום שאמרו ילקח בהן קרקע אין לוקחין אלא דבר שגזעו מחליף. והשתא לא קשיא מחפורת של צריף, דהתם כמי שנפלה לה מחפורת של צריף, דאף על פי שאין גזעו מחליף אוכל הוא והולך כדרך שהיו הבעלים אוכלים. וכן בגלימא דרב נחמן שהוא משתמש בה כדרך שהיו הבעלים משתמשים, כיון שאין קרנן כלה לגמרי, דבמחפורת של צריף איכא קרקע, ובגלימא איכא שחקין דמשתיירין ממנה.

6 פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן. ולא למימרא דלא אכיל בעל פירא דפירא, דהא תנן בפרק הכותב לקמן כתובות פג, א לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה, אלא הכי קאמר חד פירא תקינו ליה תרי גווני פירי לא תקינו ליה, לומר דמה שיוצא מגופו כפירות, או שדרכו לבא מחמתו כגון מעשה ידי העבד ושכר בתים ודומה לו, תקינו ליה שהוא דבר המצוי כפירות, אבל לא תקינו ליה דבר שאינו מצוי ואינו מגופו ואינו עשוי לבא ממנו ככפילא. אי נמי כגון מוכרת כתובתה בטובת הנאה, דטובת הנאה לאשה וכדאמר רבא בפרק החובל ב"ק פט, א, הלכתא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות, מאי טעמא חד פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן, ומעתה לאו דוקא כפל של ולד בהמת מלוג דהוי פירא דפירא, אלא אפילו כפל של בהמת מלוג נמי משלם לאשה מהאי טעמא דכתיבנא, דפירא כי האי לא תקינו ליה רבנן, והכי נמי משמע בריש פרק המפקיד ב"מ לד, ב גבי שאל מן האשה ושלם לבעלה מהו, דאלמא עיקר כפילא דידה היא ולדידה הוה ליה לשלומי. ולד בהמה דנקט הכא לרבותא נקטיה, דאף על גב דולד גופיה דבעל הוי אפילו הכי כפילא הוו לאשה.

7 הא דאמרינן: בשלמא לחנניה לא חייש למיתה. תמיהא לי, וכי אינה עשויה בהמה שתמות ותמצא קרן כלה, והאיך אפשר לומר דלא חיישינן למיתה. ויש לומר, דהכי קאמר, לא חייש שתמות קודם לה, ועוד שימות בעלה גם כן בחייה, דאלו מתה היא בחיי בעלה תו לא אכפת לן אי מיתת בהמה או לא. דהא של בעל היא. והרב בעל ההלכות פירש: דאי מיתה מוקמינן מהנך ולדות דידהו חד במקום אמיה ויהבינן לה ושארא הוי לבעל, ומשום הכי לא חייש חנניה למיתה דקודם ולדות. ואי מתה מוקמינן חד לוולד במקום אמיה, ורבנן חיישי למיתה דקודם ולדות.

8 אמר רבא אמר רב נחמן הכניסה לו עז לחלבה רחל לגיזותיה. פירש רש"י ז"ל: הכניסה לו עז שהיא שלה לחלבה שהוא עיקר פירותיה, אוכל והולך עד שתמות דהא איכא עורה דמשתייר ממנה, וכן נוצה מן התנגולת. ואינו מחוור, דאם כן מה קאמר עד שתכלה הקרן דהא אין קרן כלה דאיכא עורה. ועוד מאי קא משמע לן רב נחמן, תנינא ולד בהמת מלוג לבעל. ועוד מאי שנא הני דאיכא קרן והלא אפילו בוולד שפחת מלוג דאי מתה לא משתייר ממנה מידי, איפסיקא הלכתא כחנניה דלבעל הוי. והרב אלפסי ז"ל פירש: שאין לאשה בעז אלא חלבה, ואפילו הכי אוכל והולך כדרך שהיה מורישה אוכלן, דפירא הוי ולא חיישינן למיתה כחנניה, ואף על גב דהתם גופא מיהא שלה והכא לא, מכל מקום כיון דגופה משועבד לה לפירותיה הוה ליה גוף כקרן.

9 ר"ש היינו תנא קמא, מחוברין בשעת יציאה איכא בינייהו. ופסקו רבנו חננאל ורבנו אלפסי ז"ל כר' שמעון. ואיכא למידק, והא יחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד הקשה הרא"ם ז"ל: מדתניא בשלהי יש נוחלין ב"ב קלו, א גבי הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, מכר האב מכורין עד שימות ושמין את המחובר ללוקח, אלמא פירי בתר מאן דגלי ברשותיה גרידי. ואיכא לתרוצי, בהא דבעל שאני דלא תקינו ליה רבנן אלא פירי דאכל בעודה תחתיו כדרך שאמרו דזכות הבעל בנכסי אשתו על החדשים אנו בושין, אבל התם דלא חלה מתנת הפירות עד לאחר מיתת האב, דינא הוא דכל מה שגדל ברשות האב שיהא ללוקח שלו. והראב"ד ז"ל עיין בהשגות על הרי"ף הביא ראיה לדברי הרב אלפסי ז"ל מדתנו לה להא דר' שמעון סתמא בתוספתא דפרקין פ"ח ה"ב. ועוד דתנו לה גבי הלכתא פסיקתא דתניא התם היורד לנכסי אשתו ונתן עיניו לגרשה אם קדם ותלש מן הקרקעות כל שהן, הרי זה זריז ונשכר היורד לנכסי שבויין וכו', אלמא דוקא תלש ואכל הא לא תלש לא כר' שמעון. ותני לה גבי הלכתא פסיקתא דהיינו היורד לנכסי שבויין ב"מ לט, ב, ויש מביאין עוד ראיה, מדאמרינן בסמוך לקמן כתובות פ, א גבי בעל שהוריד אריסין תחתיו אסתלק ליה בעל אסתלק להו כולהו, אלמא לית ליה לבעל בפירות כלום. וזו אינה ראיה כל כך, דאיכא למידחי דהתם לא מפירות קאמר דמסתלקי אלא משבח, והרב בעל ההלכות בה"ג סט, א גם הוא פסק כר' שמעון, אלא שהוא ז"ל כתב דר' שמעון לא פליג אתנא קמא אלא מאי דלא פרישי רבנן אתא איהו לפרושי, וגריס מחוברין דמשעת יציאה אתא לאשמעינן. והנגיד והרא"ם יש לומר פסקו כתנא קמא דמחוברין בשעת יציאה הרי הן שלו.

10 מתני': נפלו לה עבדים ושפחות קטנים זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע וכו'. ודוקא זקנים, אבל ילדים כולי עלמא לא פליגי דלא ימכרו משום שבח בית אביה עי' ירושלמי בפרקין ה"ו. ואפילו רבנן דחנניה דאמרי דולד שפחת מלוג לאשה, מודו שלא ימכרו, דעד כאן לא קאמרי אינהו דולד שפחת מלוג לאשה, אלא משום דקא סברי דהן וולדותיהן הוו קרן משום דחיישי למיתה, ואי אמרת דוולדותיהן פירות ולבעל הוו, דילמא מיתה שפחה ונמצא קרן כלה, ולא תקנו לו פירות בעבדים אלא מעשה ידיהן, ולחנניה דלא חייש למיתה הן דוקא קרן, אבל ולדותיהן ומעשה ידיהן פירות הן ולבעל, ובזקנים דליכא מעשה ידיהן ימכרו לכולי עלמא. אבל מדברי הרב בעל ההלכות ז"ל שכתבתי, נראה שהוא סבור דהא מתניתין כחנניה ודלא כרבנן, דאלו לרבנן דחיישי למיתה דקודם וולדות ומכליא קרנא, אפילו ילדים ימכרו כי היכי דלא תכלה קרנא. ואינו נכון.

11 ירושלמי שם: בשאינן עושין כדי טיפולן, אבל בעושין כדי טיפולן לא תמכר דעדיין שבח בית אביה קיים, ומכל מקום אפילו זקנים אם עשו פירות קודם שימכרו דבעל הוו, ואפילו בעבדים ושפחות לדברי חנניה דקיימא לן כוותיה..

12 מתני': המוציא הוצאות על נכסי אשתו וכו', הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול. וכתב רבנו חננאל ז"ל: ואי קשיא לך אמאי לא תני לה בכל הנשבעין שבועות מד, ב גבי הני דנשבעין ונוטלין. יש לומר הני כלהו הנתבע מכחיש התובע, והאי הנתבע לא ידע והוא ברי ושמא, וכל ברי ושמא ברי עדיף ומשום דלא דמי להו לפיכך לא שנאה בכללן. מיהא שמעינן, דכל היכא דאיהו ידע ואיהו לא ידע נשבע, איהו דידע ושקיל והני מילי בעושה ברשות, עד כאן. ואי קשיא לך שכיר שבועות שם דמשום דבעל הבית טריד בפועליו ולא דכיר הוא דתקינו ליה רבנן, ואפילו הכי שנאוהו בכללן. ליתא, דבעל הבית נמי בריא הוא דקא טעין אלא דרבנן הוא דחשו משום כדי חייו דשכיר, דלמא לאו ברי הוא דהא טריד בפועליו.