רשב״א על כתובות ע״ב

1 אמר רב יהודה שתמלאי ותנפצי. מפורש בירושלמי בפרקין ה"ה כמעשה ער ואונן, פירש רש"י משום דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה. והראב"ד ז"ל פירש: משום איסור השחתת זרע, ונראה לי דלא גרסינן במתניתין ומערה לאשפה, דלרב יהודה אמר שמואל לא שייך ביה לאשפה, אבל למאי דתני במתניתא אתי שפיר.

2 הא דתניא המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה ריחים ותנור יוציא ויתן כתובה. לשמואל לא יוציא לאלתר קאמר, אלא לאחר שלשים יום. והא דלא קתני בה שתמתין, לפי שלא הוצרכה הברייתא כאן אלא ללמד שעיקר הנדר קשה לה, או ישאל על נדרו או יוציא ויתן כתובה.

3 וכן היא שנדרה וכו' תצא שלא בכתובה. פירש הראב"ד ז"ל: דמיירי כגון שנדרה היא וקיים לה הוא, וקסבר האי תנא היא נתנה אצבע בין שיניה. ואין נראה כן מדברי רבנו אלפסי ז"ל שפסק כמאן דאמר הוא נותן, ופסק גם כן כהאי ברייתא דתצא שלא בכתובה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' אישות הל' י' כמוהו. ומסתברא לי, דהכא בשנדרה היא ולא קיים לה הוא, ואפילו כמאן דאמר הוא נותן, אלא דאין אלו דברים שבינו לבינה ולא נדרי עינוי נפש, ולפיכך אינו יכול להפר ותצא שלא בכתובה. ורישא דקתני יוציא ויתן כתובה, ופרישנא לה לשמואל כשנדרה היא וקיים לה הוא, התם כגון שתלתינהו בתשמיש, אבל הכא בדלא תלתינהו בתשמיש, ומשום הכי תני ברישא המדיר משום דבדידיה תלי קיומו של נדר וכאלו הוא המדיר, ובסיפא תני וכן היא שנדרה שאין כאן אלא נדרה אי נמי יש לי לומר לפי מה שכתבתי למעלה, דרישא בשקיים לה בפירוש וסיפא בששתק לה, ולפיכך אם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא שלא בכתובה, שהיא נתנה, ואף על פי שלא הפר לה משום דמטריד ולא רמי אנפשיה, כן נראה לי.

4 והא דתניא שלא תארוג בגדים נאים לבנה תצא שלא בכתובה. אף על גב דקיימא לן לעיל כתובות סג, ב דממלאכה לא הויא מורדת אלא כופה בשוט ועושה, שאני הכא דכיון שנדרה ואי אפשר לכופה תצא שלא בכתובה, עיין מ"מ בהל' אישות פכ"א הל' י.

5 אי דידע נפרוש. דאפילו נתכוונה להאכילו ולא האכילתו בהכי לא תצא בלא כתובה אלא אם האכילתו.

6 ואי דלא ידע מנא ידע. פירש הראב"ד דאי במודה אינה נאמנת דקיימא לן לעיל כתובות יח, ב דאין אדם משים עצמו רשע. ואינו מחוור דממונא הוא דהיינו להפסידה כתובתה, והודאת בעל דין כמאה עדים, וטעמא דלא אוקמה במודה, משום דלא בעי לאוקמה במלתא דלא שכיחא.

7 ומשני: באומרת איש פלוני כהן תקן לי את הכרי ואזיל שייליה ואישתכח שיקרא. ודוקא כשאמרה ביום פלוני, ואתו עדים ואמרי עמנו היה במקום פלוני או לא זזה ידינו מתוך ידו כל אותו היום ולא תקנו, אבל על פי הכחשת הכהן בעצמו, אינה מפסדת כתובתה דעד אחד הוא. ובירושלמי נמי מפורש כן דגרסינן התם בפרקין ה"ו, ע"ש וכולהון בעדים, פלוני כהן עשר לי, פלוני ראה כתמי, פלוני קצה לי חלתי, פלוני חכם התיר לי נדרי, בדקין כולהון ולא משכחן עיין ר"ן וריטב"א.

8 אי דלא ידע נסמוך עליה דכתיב ויקרא טו, כח

9 וספרה לה. מדאמר בהני אחריני אי דלא ידע מנא ידע, וגבי נדה קאמר נסמוך עליה, מינה דבשאר איסורין היא אינה נאמנת וכדמשמע נמי מדאמרינן בפסחים ד, א, וע"ש במאירי גבי הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים וקטנים ועבדים, מאי טעמא כיון דבדיקת חמץ דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן, אלמא בשל תורה אין נשים נאמנות, וליתא, אלא אשה כאיש לכל איסורין שבתורה ומעשים בכל יום שסומכים עליהן בנקור ומליחה ועל החלב ועל מצה בפסח וכיוצא בזה הרבה. ועוד נראה לי להביא ראיה מדאמרינן בסמוך, תניא היה ר' מאיר אומר כל היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה יחזור ויפריש אחריה, דאלמא הא סתמא סומך עליה ואף על פי שהניח בידה ודאי טבל, והתם איכא למימר דמאי דקאמר הימנינהו בדרבנן אקטנים קאי ולא אנשים ודאמרינן בירושלמי לית כאן נשים אשגרותי לישן הוא. אי נמי, לפי שהן עצלניות וטרחות בדיקת חמץ וסדקין מרובה, איכא למיחש דילמא סומכות לומר אין כאן חמץ ובודקות קל וכדאיתא בירושלמי פסחים פ"א ה"א, והלכך אי לאו דהימנוה רבנן בדרבנן בכי הא לא היו נאמנות. והא דאמרינן גבי נדה בלחוד אי דלא ידע נסמוך עלוה ולא אמר כן באידך. משום דהתם מפרש קרא בהדיא, וממנה אתה למד לכל שאר האיסורין, , ומאי דקאמר באידך מנא ידע חד טעמא הוא, כלומר אחר שאכל וסמך עליה כדינו מנא ידע שאחר שאכל.

10 הא דתניא היה ר' מאיר אומר כל היודע באשתו שהיא נודרת יחזור וידירנה. ותריצנא:

11 יחזור ויקניטנה כדי שתדור בפניו ויפר לה. קשיא לי למה לי להקניטה, יפר לה מן הסתם, ויאמר לה כל נדרים שנדרת היום הרי הן מופרין כאותה שאמרו שם כל נדרים שנדרת עד שלא תכנסי לרשותי הרי הן מופרין. דהא קיימא לן דבעל מפר בלא שמיעה, כדמשמע בנדרים פרק נערה המאורסה נדרים עב, ב וצריך עיון.

12 אלא בחצר. אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו'. כלומר, אם בחצר אמר ר' יוחנן דקלתה אין בה משום פריעת ראש, אלמא משמע דבשלא קלתה מיהא יש בה משום פריעת הראש, ואם כן כולהו נפקן דאין אשה נזהרת בחצרה, ומשני מחצר לחצר ודרך מבוי. וירושלמי בפרקין ה"ז: יש מבוי שהוא כחצר, ויש חצר שהוא כמבוי, חצר שהרבים בוקעים בו הרי היא כמבוי, מבוי שאין הרבים בוקעים בו הרי הוא כחצר.

13 טווה ורד כנגד פניה. פירש רש"י: והחוט נמשך כנגד פניה של מטה. והרמב"ם ז"ל פירש פכ"ד מאישות הי"ב: שמשימה ורד בפדחתה וכיוצא בזה, כדרך שנשי הגוים עושים, שזה מקלות הדעת ושיזונו עיני אחרים ממנה. ואסיקנא בסוטה פרק ארוסה סוטה כה, א: דעוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה, ואילו רצה בעל לקיימה איבעיא להו התם אם יכול לקיימה או לא ולא איפשטא, ומספיקא לא כייפינן ליה, ומיהו מצוה לגרשה, כן כתב הראב"ד ז"ל, ומסתברא, דאיפשטא דאם רצה לקיימה מקיימה, דהא בעל שמחל על קנויו קנויו מחול, כדאסיקנא התם מדאמר ר' יאשיה ג' דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קנויו קנויו מחול, והשתא בתר קינוי מחיל ומקיים, קודם קינוי לא כל שכן, והא דאיבעיא לן התם העוברת על דת ורצה הבעל לקיימה, והדר בעי בעל שמחל על קנויו, בדרך אם תמצא לומר בעי לה, כלומר, אם תמצא לומר מקיימה כגון דאכתי לא הקפיד הוא בדבר, היכא דהקפיד וקני לה מצי תו למימחל על קנויו או לא, ואסיקנא דמחיל, וכל שכן היכא דלא הקפיד דמחיל ומקיימה.

14 הכי גרסינן: ומידי דקפדי בה אינשי קפיד מידי דלא קפדי בה אינשי לא קפיד. כלומר, סתם קפידתו אינה אלא במאי דקא קפדי בה אינשי, ואף על גב דהשתא קאמר דבכולהו נדרים הויא קפידתו, לא צייתינן ליה, דהשתא הוא דקאמר ומעיקרא לא הקפיד בהן, ואלא מיהו היכא דקפיד ואתני בהדיא קפידתו קפידה. וגרסינן בירושלמי בפירקין ה"א: במה דברים אמורים בשאמר לה על מנת שאין עליה נדרים, אבל אמר לה כל נדר אפילו נדרה שלא תאכל חרובין אינה מקודשת. ותמיהא לי, נדרים שבינו לבינה כגון שלא ארחץ לעולם או שלא אתקשט דקרו לה מנוולתא, אף על גב דלא מצינו שועל שמת בעפר פיר לעיל כתובות עא, ב ד"ה ירושלמי מכל מקום מידי דקפדי ביה אינשי הוא ואמאי מקודשת. ועוד, נדרה שתהא נטולה מן היהודים מי איכא למימר שתהא נטולה ממנו ותצא בכתובה, וצריך עיון. עוד הקשה הראב"ד ז"ל, דהא אמרינן לעיל כתובות ע, א שלא תטעם אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה, ואוקימנא לה בנדרה היא וקיים לה הוא, וכמאן דאמר הוא נותן אצבע בין שיניה, הא למאן דאמר היא נתנה, תצא שלא בכתובה לפי שיכול לומר אי אפשי באשה נדרנית, והכא ודאי לכולי עלמא היא נתנה, דקיימא לן נדרים סז, א דאין הבעל מפר בקודמין. וניחא ליה דהתם כיון שנדרה תחתיו ולא היתה אימתו עליה אפילו בכל דבר נמי יכול הוא לומר אי אפשי באשה נדרנית, אבל הכא שנדרה קודם לכן, אינו יכול לומר אלא באותן שלשה נדרים בלבד, שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין ושלא אתקשט בבגדי צבעונין, שמתגנה בהן על בעלה והוו להו כמקח טעות, כמומין. אבל נדרים אחרים לא, מטעמא דהני לאו משום דמצי למימר אי אפשי באשה נדרנית, אלא משום דהויא כבעלת מום. ואני תמה על זה, דהא אמרינן בשמעתין כתובה טעמא מאי דאמר אי אפשי באשה נדרנית דאלמא טעמא משום דאי אפשי באשה נדרנית היא. ואם תאמר דהכי קאמר, אי אפשי באשה נדרנית בנדרים כאלו שהן כמום, אכתי קשיא לי, דאם כן הלכה אצל חכם והתירה אמאי מקודשת, דהא מכל מקום אף על פי שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו הרי כבר נתגנתה זו במומין אלו, וכי היכי דהלכה אצל רופא ורפאה אינה מקודשת הכי נמי הלכה אצל חכם והתירה אינה מקודשת, דנדרים אלו נמי מחמת מום הן. אלא שבזו יש לתרץ, דכל שהחכם עוקר מעיקרו, איגלאי מילתא דלא הוה בה מום כלל, והרי זו כמי שחשבנוה בעלת מום, ואיתגלי מילתא דלא הוה בה מעולם, אבל מכל מקום אין לשון אי אפשי באשה נדרנית, סובל כך. ומסתברא, דנדרים אלו היינו טעמא לפי שהכעס ניכר בהן יותר, ואי לאו שהיא אשה נדרנית ובעלת כעס לא היתה נודרת בנדרים אלו, ולפיכך יכול הוא לומר אי אפשי באשה נדרנית כזו, דאין אדם דר עם נחש בכפיפה. אבל שאר נדרים יש נשים שאינן מקפידות להתקשט בהשרת שער ובקישוט הפנים והרחיצה, כל זמן שאינן יושבות תחת הבעל, לפיכך אינו מקפיד בהן. כן נראה לי.