רשב״א על כתובות נ״ו

1 בעי ר' אבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה. כתב ר"ח ז"ל: ואיפשטא חיבת חופה קונה, מדתני רב יוסף שלא כתב לה אלא לחיבת לילה הראשון, ואף על גב דאקשו עליה פרקינן לההיא קושיא, אבל בעיא דרב אשי נכנסה לחופה ופרסה נדה עלתה בתיקו. ומדבעי ר' אשי דהוא בתרא, שמע מינה דחיבת חופה קונה סבירא ליה ואף על גב דתני אם תמצי לומר. וכן פסק רבנו אלפסי ז"ל.

2 וסבר ר' יהודה כותבין שובר וכו'. תמיהא לי, וכי מה קאמר ר' יהודה, דאלו נתרצו שניהם לכתוב שובר דלא מצי כתבי, ומתניתין לאו בדיני כפייה קמיירי אלא בדינא דפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אם תנאו קיים אם לאו, ולא בדיני השובר אם כופהו לקבל שובר על כרחו אם לאו. ויש לי לפרש דהכי קאמר מדקאמר רבי יהודה רצה כותב והיא כותבת לו התקבלתי, אלמא תקנה התקין ולמד לכתוב שובר, ואמאי והא ר' יהודה אין כותבין שובר סבירא ליה משום דנפיק מיניה חורבא, והכא נמי אף על גב דמדעת שניהם קאמר מכל מקום אנן לא מתקנינן מידי דנפיק מיניה חורבא בעלמא, דמאן דחזי סבר בעלמא כותבין שובר, ואיכא למיחש או לבית דין טועין או משום דטעו בה אינשי ולא יהו נזהרים מלכתוב שובר בעלמא, וכדאמר ר' ירמיה גזרה שובר דהכא אטו שובר דעלמא, והלכך לא הוה ליה למימר והיא כותבת לו התקבלתי אלא והיא מחזרת לו את השטר וכותב לה שטר אחר. ופריק ר' ירמיה, כששוברתה מתוכה דלא אתו למילף מיניה, דהא הכא ליכא משום חשש העכברים. ואביי אמר אפילו בשאין שוברתו מתוכה ואפילו הכי ליכא למיחש, דלא אתו למילף מיניה בעלמא דמידע ידעי דלא דמי לשובר דעלמא, דהכא מלתא בעלמא הוא דעבדה בהדיה, ואי מזדהר מזדהר ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה. והא דאמרינן ר' ירמיה לא אמר כאביי גזרה שובר דהכא אטו שובר בעלמא, לאו למימרא דאביי לית ליה נמי גזרה אטו שובר דעלמא, דהיינו עיקר קושיין דאקשינן וסבר ר' יהודה כותבין שובר אלא הכי קאמר, ר' ירמיה לא אמר כאביי משום דקסבר דאף על גב דהכא מלתא בעלמא הוא דקא עבדה בהדיה, מכל מקום הרי הוא כשאר שוברים דעלמא, ולא רמו אינשי אנפשייהו למימר התם ודאי פרעיה והכא מילתא בעלמא הוא דעבדה בהדיה, ואכתי איכא למיגזר אטו שובר דעלמא, ואביי סבר בכל כי הא ליכא למיגזר, כן נראה לי.

3 טעמא דכתבה ליה הא בעל פה לא וכו'. קשיא לי, אמאי לא אקשי ליה מרישא רצה כותב לה, טעמא דכתב לה הא לא כתב לה ואפילו בתנאי לא והא שמעינן ליה לר' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים, ויש לומר, דמשום דכל עיקרו של דבר בדכתבה ליה התקבלתי הוא, לר' יהודה ניחאליה טפלי לאקשוי מינה, והוא הדין דהוה מצי לאקשויי מרישא.

4 הרי זה מקודשת ותנאו בטל. ואף על גב דעל מנת קאמר לה, כיון דמתנה על הכתוב לאו בדוקא קא מתנה ואינו אלא כמפליגה בדברים. ור' יהודה דאמר דדבר שבממון תנאו קיים לאו למימרא דסבר דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים, דהא קיימא לן קידושין יט, ב כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, וקיימא לן ב"מ נא, א נמי כר' יהודה דאמר בדבר של ממון תנאו קיים, אלא דר' מאיר סבר דעל מנת שאין לך עלי דין שאר וכסות קאמר, ועל כרחך יש לה עליו דין שאר וכסות דהכתוב חייבו, וכן באומר על מנת שאין לך עלי אונאה כאומר שאין לך עלי דין אונאה, ור' יהודה סבר דלאו דין שאר ודין אונאה קאמר, אלא מחילת ממון יש כאן, כלומר, שתמחול לי ממון האונאה שיש לך עלי, או שתמחול לי ממון דשאר והכסות שיש לך עלי וממון ניתן הוא למחילה, והרי זה כאומר לחבירו קרע את כסותי והפטר דמחילת ממון יש כאן וקיים, אבל אלו אמר לו קרע את כסותי על מנת שאין לך עלי דין נזקין, תנאו בטל, דעל כרחו הכתוב רמיא עליה דין נזק, וזהו דרכן של רבותינו בעלי התוספות ז"ל שכתבו במסכת גיטין פד, א והיינו נמי דבממון דוקא תנאו קיים מפני שניתן למחילה, אבל דבר שאינו של ממון כגון עונה דצערא דגופא הוא ולא ניתן למחילה, אינו מחול, ולא התנה עמה אלא להפליגה בדברים, וכל שכן כשהתנה עמה בדבר שאינו בידה למחול, כגון על מנת שלא תהא זקוקה ליבם, שזו מקודשת ותנאו בטל. וכן מצאתיה מפורשת בירושלמי בפרק השוכר את הפועלין ב"מ פ"ז ה"ז דגרסינן התם,כל המתנה על מה שכתוב בתורה אם של ממון תנאו קיים שאינו של ממון תנאו בטל, כיצד, התנה עמה ואמר לה הריאת מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו קיים, על מנת שאם מתי לא תהא זקוקה ליבם הרי זו מקודשת ותנאו בטל. תניא, זה הכלל שאמר ר' יהודה בן תימא, כל דבר שאי אפשר להתקיים והתנה עמה, לא נתכוון זה אלא להפליגה בדברים בין שאמר בפה בין שאמר בכתב, כל המתקיים בפה מתקיים בכתב, עד כאן גירסת ירושלמי.

5 שלי אינו מתוקן ושל חבירי מתוקן אין נאמנין. אוקימנא לה בפרק האשה שנתאלמנה לעיל כתובות כד, א בשכלי אומנותו בידו.

6 כל הפוחת ואפילו בתנאי. כתוב בספר המאור, קשיא לן עלה הא דאמרינן בגמרא לעיל ע"א, טעמא דכתבה ליה הא על פה לא, ולהלן נראה כי תנאי על פה הוא פחות מכתיבה, וכאן נראה שהוא גדול ממנה. והרב ר' שלמה ז"ל פירש: דהאי אפילו לאו דוקא. ולי נראה פירוש הדבר כן: כל הפוחת מדלא אמר הפוחת, ואמר כל הפוחת, כלומר, אף על פי שאינו פוחת במעשה אלא בתנאי, כלומר שתנאו בטל ואינו קיים, והיינו דאמרינן אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה. עד כאן. וקשיא לי, דאם כן עיקרא דמלתא לומר דאף על גב דתנאו בטל במעשה, אפילו הכי כיון דאתנה בהדה בדברים דעלמא לא סמכה דעתה ובעילתה בעילת זנות, אם כן הכי הוה ליה למימר אלמא קסבר אף על גב דתנאו בטל ואית לה כיון דאמר לה לית ליך וכו', אלא ודאי מלישנא דגמרא משמע דעיקר מאי דדייקינן ממתניתין היינו דתנאו בטל. ונראה לי לפרש, דתרתי קא דייקא ממתניתין דר' יהודה דקאמר רצה כותב לה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי, הכי קאמר והיא כותבת לו התקבלתי וקיים, ואמר ליה ר' מאיר אינו קיים אלא בטל, שהפוחת לבתולה ממאתים בעילתו בעילת זנות, ואילו קתני הפוחת היה במשמע הפוחת אחר שכנסה, דהשתא הוא דאיכא למימר דלא סמכה דעתה, דמימר אמרה היום פחת לי מנה למחר פוחת לי השאר ומוציא אותי בלא כלום, אבל אם פחת לה בתנאי שהתנה עמה בתחלת חופה, אפילו לרבי מאיר תנאו קיים, משום דמדעת נכנסה ועל תנאי זה נשאת לו וסמכה דעתה, וכרבין דאמר לקמןנז, א מחלוקת לבסוף אבל לכתחילה דברי הכל מוחלת, אבל השתא דקתני כל הפוחת משמע בכל ענין תנאו בטל ואף על פי שהתנה עמה קודם כניסה משום דמכל מקום לא סמכה דעתה, ואנן סהדי דעל דעת זנות נבעלת לו ועל דעת כן נתרצית לו, והילכך תנאו בטל כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות, וכדאמר רב דימי מחלוקת בתחילה, והיינו דאמרינן אלמא קסבר תנאו בטל, ואף על פי שתחלת כניסתו על תנאי כך היתה. וכיון דאמר לה לית ליך, כלומר, ואי קשיא לך אם כן אמאי קתני כל הפוחת בעילתו בעילת זנות, דאם תנאו בטל אין בעילתו בעילת זנות, ואם בעילתו בעילת זנות אין תנאי בטל, דתרתי דסתרן אהדדי נינהו, קסבר, כיון דאמר לה לית ליך לא סמכה דעתה עד שיבטל תנאו בפירוש. ויתנה עמה במאתים, כן נראה לי.

7 קסבר ר' מאיר כתובה דאורייתא. פירוש: בין דבתולה בין דאלמנה מדקרי לה בקרא אלמנה ומאי אלמנה על שם מנה. אי נמי, דבתולה דוקא אלא דלא פליג רבנן, אבל קבל עליו אחריות עושין. ואיכא למידק, וכי כתב לו אחריות מאי הוי, הא תנן לקמן כתובות פ, ב לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מונחת לך על השלחן, אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה. ואמרינן עלה בגמרא פב, ב בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים וכו', ועדין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי, עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתך, והני רבנן בתר שמעון בן שטח הוו. יש לומר, דהתם בשלא היה מקבל עליו את האחריות, לפי שאף היא אינה מנחת אותו ליגע ולהשתמש בהם והיו מיוחדים לה בכל עת, אבל כשקבל עליו את האחריות אינה מקפדת אם הבעל משתמש בהן ומוציאן לעצמו, ואף הוא משתמש בהן, ואינה קלה בעיניו להוציאה.