רשב״א על כתובות ס״ג

1 אמר ליה ההוא חתנך אי צורבא מרבנן הוה אדעתא דהכי מי נדרת אמר ליה ר' אפילו פרק אחד וכו'. איכא למידק, והא קיימא לן דאין פותחין בנולד כדתנן בנדרים פרק ר' אליעזר פד, א, ר' אליעזר אומר פותחין בנולד וחכמים אוסרים, כיצד, אמר קונם שאיני נהנה מפלוני ונעשה סופר ואמר אילו הייתי יודע שיעשה סופר או שהיה משיא את בנו לא הייתי נודר, והכא נמי בעת הנדר לא היה ר' עקיבא חכם. יש לומר, דר' עקיבא לא בהכי שרא נדריה אלא שנתכוין לראות אילו היה יודע שחתנו תלמיד חכם אם היה מתחרט, או שרצה להודיעו שהוא היה חתנו וכשראה שנתחרט פתח לו ממקום אחר בכבוד בתו, וכדתנן נדרים סו, א פותחים לו לאדם בכבוד אשתו ובניו. וכדאמרינן בירושלמי במסכת נדרים פרק ר' אליעזר פ"ט ה"ז חדא אתתא נדרה מן ברתה, אתה לגבי ר' יוחנן אמר לה אילו הוית ידעתך דברתך נסבא שום ביש מי הוית נדרת, אמרה ליה לא ושרא לה. והכא נמי כיון דברתיה הוה נסבא שום ביש כדאמר לה ההוא גברא מדברת אלמנות חיות ומכסיף לה. ובנדרים פרק הנודר נדרים נ, א אמרינן, גבי האי עובדא דאמר לה חד רשע לדביתהו דר' עקיבא שפיר עבד לך אביך דלא רחים לך, דדברת אלמנות חיות כולה שניך.

2 ואף ברתיה דר' עקיבא עבדה ליה לבן עזאי הכי. ואם תאמר, והא משמע דבן עזאי לא נשא אשה, מדאמרינן ביבמות פרק הבא על יבמתו יבמות סג, ב גבי מצות פריה ורביה שהיה דורש בה בן עזאי, אמרו לו תלמידיו רבנו אתה נאה דורש ואין נאה מקיים. יש לומר, בן עזאי נשא ופירש. אי נמי, אירס ולא נשא, ופלוגתא היא בסוטה בהדיא ד, ב גבי שיעור סתירה דאיירי בה בן עזאי, דאמרינן התם כל אחד ואחד בעצמו שיער, ואקשינן, והא איכא בן עזאי, ופרקינן, איבעית אימא נשא ופירש, ואיבעית אימא סוד ה' ליראיו. החידושים על סוגית מורדת נמצאים גם בתשובות חכמי פרובניציא סימן עג עמ' .

3 מתני': המורדת על בעלה, פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת וכו'. אפליגו בה בגמרא מורדת ממאי, אי מתשמיש דוקא או אפילו ממלאכה, ופירשו בירושלמי בפירקין ה"ח, טעמא דפוחתין לה שבעה והמורד על אשתו אין מוסיפין לה אלא שלשה, אמר ר' יוסי בר חנינא היא על ידי שהיא חייבת לו שבע לעיל כתובות נט, ב הוא פוחת ממנה שבעה, והוא על ידי שהוא חייב לה שלש מוסיף לה שלש, והקשו שם הגע עצמך שהכניסה לו עבדים הרי אינה חייבת לו כלום, הגע עצמך שהתנה עמה שאין לה עליו שאר כסות ועונה הרי אינו חייב לה כלום, מאי כדון, דאמר ר' יוחנן צערו של איש מרובה יותר משל אשה. ונראה, שהיו נותנים טעם מתחלה כמאן דפריש בגמרא מורדת ממלאכה ולא עמד טעמם בו, וחזרו לפרש כמאן דאמר מתשמיש ומשום קנס, ושבעה כנגד שבעה ימי השבוע, ושלשה שלה כנגד ששה ימי החול, ושל שבת לא, משום דמיחזי כשכר שבת כדאמרינן בגמרא ע"ב, קנסו אותה טרפעיק ליום, ולו לא קנסו אלא חצי טרפעיק לפי שצערו גדול מצערה. והשתא דאתית להכי, למאן דאמר ממלאכה נמי משום קנס הוא, ולפי שמרדה בהרבה דברים יתר ממרדו קנסוה יותר, ומסופק אני בדבר זה, למאן דאמר ממלאכה אם שבעה טרפעיקים אלה כולן קנס, ושוכר עליה ממקום אחר מי שישמשנו לטחון ולאפות ולבשל כדרך שהוא עושה למאן דאמר מתשמיש אבל ממלאכה לא, או נאמר דלמאן דאמר ממלאכה נתנו לו אלו השבעה על בטול הכל. ולכאורה נראה שכולן קנס ומשלמת ממקום אחר שכר מי שישמשנו או בפתיחת כתובתה, או שימכרו לו בית דין מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור לו עבד או שפחה לשמשו, שאם אין אתה אומר כן האיך השוו חכמים מדותן בכך בכל המקומות, יש מקומות שצריך להוציאו בשמושו כפלים, ומקומות יש שאין צריך אלא למחציתן, ואפילו תאמר מדתן של חכמים כך הוא לתקן בדרך המיצוע וכעין דאורייתא לעיל כתובות מ, א דבעל שלמה חמישים בעל פגומה חמישים, עבד נוקב מרגליות שלשים מוכה שחין שלשים, מכל מקום מורד על אשתו שאינו מוסיף אלא שלשה טרפעיקים, ופרישנא בגמרא באומר איני זן ואיני מפרנס, על כרחך אי אפשר שיספיקו לה למזונות ופרנסה שלשה טרפעיקים, אלא אלו קנס ולוה עליו מזונותיה ופרנסתה שהוא משלם, שאם אין אתה אומר כן, נמצא הרמאי משתכר במרדו, ולא עשו חכמים תקנה לרמאים, וזה אין צריך לפנים, וממנו אתה דן למורדת שהיא משלמת ממקום אחר ואינו משום קנס. והדבר צריך תלמוד.

4 ועד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה. פירוש: עיקר כתובה ותוספת ונדוניא, חוץ מנכסי מלוג שלה שאינן בכלל כתובה, ושמעינן לה מדר' יוסי דאמר לעולם הוא פוחת והולך שאם תפול לה ירושה ממקום אחר יחזור ויגבה אותה ממנה, אלמא לא פליגי רבנן עליה אלא בנכסי מלוג, אבל נדוניא ואפילו בלאותיה קיימין הפסידה לרבנן. ומיהו, ודאי ר' יוסי בתרתי פליג בנכסי מלוג שנפלו לה קודם שמרדה, ובנכסי מלוג שנפלו לה לאחר שמרדה, דלר' יוסי כולן פוחתת והולכת, ולרבנן אינה פוחתת מהן כלל, דהא לא אמרו אלא כנגד כתובתה, ונכסי מלוג אינן בכלל כתובתה. והא דגרסינן בירושלמי ה"ח, מהו מפחית מפרה פרנין דידה, נשמעינה מן הדא ר' יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שמא תפול לה ירושה ממקום אחר ויחזור ויגבה ממנה, לא אמרו אלא ירושה דבר שאינו מצוי, הדא אמרה אפילו לפחות מפרה פרנין דידה יפחות. לפי מה שכתבתי נפרש פרה פרנין נכסי צאן ברזל שלה, ופרה הוא שבח, כגון פורנא ליתמי, דבשלהי פרק נערה שנתפתתה כתובות נד, א, כלומר, שפוחת אפילו מן השבח שלה, כלומר משבח בית אביה שהביאה לו בנדוניתה. ויש מי שפירש, הרמב"ן בחידושיו פרה פורנין נכסי מלוג, לומר דאפילו לרבנן פוחת מנכסי מלוג שהיו לה בשעה שמרדה, שלא נחלקו רבנן ור' יוסי אלא בנכסים שנפלו לה אחר שמרדה, ואיני מכיר בטעמא, וכי מה איכפת להם לחכמים אם נפלו לה קודם שמרדה או לאחר שמרדה, כאן וכאן משום שמרדה על בעלה הוא, וכיון שהוא פוחת מנכסי מלוג שנפלו לה כבר, אף ממה שנפל לה לבסוף ועודה מורדת תפחות, דכל שעתא ושעתא מורדת היא, ומה בין שעה ראשונה למרדה ובין שעה אחרונה.

5 גמרא: מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש. והא דתנן לעיל כתובות סא, ב המדיר את אשתו מתשמיש המטה בית שמאי אומרים שתי שבתות ובית הלל אומרים שבת אחת, איכא למימר דתוך זמן זה נמי מוסיף והולך חצי טרפעיק בכל יום, דהא מורד הוא מתשמיש, ולא אמרו זמן זה אלא להוציא. אי נמי איכא למימר, דמדיר אינו מוסיף לה כלל ומאן דאמר דמדיר אין לה צער כל כך לפי שאין כעסו ניכר אלא שעה ראשונה ושמא חזר בו, אלא שמחזר למצוא פחת לנדרו, אבל כאן שהוא תלוי בידו וכל עת הוא עומד בכעסו ובמרדו, בזה צערה מרובה וראוי לקנסו אפילו שבת ראשונה. ועוד נראה, שאלו לא רצתה לצאת כל שהוא משהה אותה מוסיף לה כשיעור הזה, וכדאמרינן הכא באומר איני זן ואיני מפרנס, ואקשינן, והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה, ופרקינן, ולא לאימלוכי בה בעי, והלכך הכא נמי נמלכין בה ואם היא תובעת להתגרש מחמת מרדו או נדרו אינו מוסיף אלא ממתינין לו עד שבת אחת, וכפיית גרושין מסתייה, אבל כל שאינה רוצה להתגרש יוסיף ואפילו לאלתר, דאי לא במה כופין אותו והיא אינה רוצה להתגרש.

6 ר' יוסי בר חנינא אמר ממלאכה. פירוש: משאר מלאכות חוץ ממעשה ידיה, כגון שמורדת מטחינה ואפייה ובישול, דאי ממעשה ידיה הא יכולה היא לומר איני נזונת ואיני עושה, אבל שש מלאכות אחרות שמנו חכמים אינן תחת מזונות, ובין ניזונת בין אינה ניזונת הרי זו אופה ומבשלת. ולר' יוסי בר חנינא הא דקתני בברייתא נדרה שלא להניק את בנה בית שמא אומרים כופה ומניקתו, כופה בפחיתת שבעה טרפעיקים קאמר, ולרב הונא כופה בשוט, אי נמי, בית דין משמתין אותה עד שתניק. ומיהו עיקר אותה ברייתא לא נשנית על ענין הכפייה אלא לומר שאין הנדר חל עליה כלל לפי שהיא משועבדת לבעל בכך.

7 והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. וקא סלקא דעתך דכיון שהוא חייב להוציא אינו מוסיף לה. ואם תאמר אם כן למאן דאמר מתשמיש נמי מי ניחא, והא רב הונא גופיה הוא דקאמר בפרק נערה שנתפתתה כתובות מח, א האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה, וכל שכן מורד לגמרי. יש מי שתירץ, דהשתא הוי סלקא דעתיה דמקשה דאומר אני בבגדי והיא בבגדה גריע ממורד לגמרי, משום דהתם לית ליה צערא ולדידיה בלחוד הוא דאיכא צערא, לפיכך יוציא לאלתר אבל מורד דאית ליה נמי צערא וטפי מינה לא יוציא לאלתר. אלא מוסיף והולך עד שיחזור ויתרצה לה.

8 ופרקינן: ולא לאמלוכי ביה בעי. כלומר, עד שכופין אותו להוציא נמלכין בו תחלה אם יחזור בו ויזון ויפרנס או יוציא ויתן כתובה, ובין כך מוסיפין לה, כך פירש רש"י ז"ל. ויש ספרים דגרסי, ולאו אימלוכי בה בעי, כלומר, נמלכין עמה אם רוצה להתגרש מיד, או אם אינה רוצה להתגרש וליטול תוספת שלשה טרפעיקים, ואם אינה רוצה להתגרש מוסיף לה והיינו מתניתין.

9 הכי גרסינן: בשלמא למאן דאמר מתשמיש שפיר, אלא למאן דאמר ממלאכה חולה בת מלאכה היא. פירוש: למאן דאמר מתשמיש ניחא נדה וחולה, אף על פי שאינן עכשיו בנות תשמיש, מכל מקום איכא צערא משום שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו, וכדאמרינן בסמוך, אבל למאן דאמר ממלאכה חולה לאו בת מלאכה היא, ובמלאכה לא שייך למימר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו. והוא הדין דהוה מצי למיפרך, בשלמא למאן דאמר תשמיש היינו דקתני אפילו נדה, אלא למאן דאמר ממלאכה מאי אפילו. ונדה, דהויא מורדת מתשמיש, דוקא בשמרדה בלא עת נדתה, דבהא איכא למימר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו, אבל התחילה למרוד בעת נדתה לא, דהתורה המרידתה, ושמא רצתה לצחק בו עד שתטבול. והכין איתא בירושלמי בפרקין ה"ח, דגרסינן התם, מה אנן קיימין אי בשמרדה עליו והא נדה התורה המרידתה עליו אלא כן נן קיימין שמרדה עליו עד שלא באה לנדה ובאה לנדה.

10 הא דאמר רבא הא בורכא. איכא למידק, דאטו כל מאן דפסיק בברייתא קרי לה בורכא. וליכא למימר בורכא אלא באמורא דאמר דבר חדוש מטעמא דנפשיה, כההיא דבשלהי פרק כסוי הדם חולין פח, ב. ואין לפרש דאדרמי בר חמא דאמר פעמים שולחים לה מבית דין קאי, ולומר, דאין שולחין לה אלא בסוף ההכרזה וכדרבה בר רב הונא דאמר אין נמלכין בה, דאם כן לא היה לו להפסיק בה בהא דדריש רב נחמן. ואולי נאמר, דמשום דהא מלתא לא תליא בטעמא אלא תקנתא בעלמא הוא דתקון, אם איתא דברייתא לאו משבשתא היא לא הוה שביק לה רבי ופסק כתקנתא קמייתא אלא בחזרה, אלמא משבשתא היא דאי רבי לא שנאה ר' חייא מנין ליה, ואמר ליה רב נחמן בר יצחק דלא משבשתא היא דגברא רבה אסהיד עלה, דמקובלת היתה בידם מן הגדולים ששנאוה בבית המדרש, ואפילו הכי לא הדר ביה רבא. ואמרינן, איהו דאכתי לא הדר ביה כמאן סברה כי הא, לומר, דאשכח נמי רב ששת דלא סבר לה ואמר דמשבשתא היא ולא נשנית בבית המדרש. ויש ספרים דגרסי, אמר רבא אמר רב ששת הלכה נמלכין בה. ולפי גירסא זו, פירוש נמלכין בה, שפוחתין לה מעט מעט ונמלכין עמה בכל יום, אם תחזור בה או תפחות מכתובתה, ואין מפסידין ממנה כל כתובתה בשעה אחת אחר ד' שבתות כרבותינו, ורב הונא אמר רב ששת הלכה אין נמלכין בה, אלא מודיעין אותה ואם לא חזרה בה מפסידין כל כתובתה אחר ד' שבתות של הכרזה. ואין נראה כן מדברי רבנו אלפסי ז"ל שהוא ז"ל כתב: הא דרבותינו והא דנמלכין בה, דאלמא מאן דאמר נמלכין בה כרבותינו, ולפי דבריו גרסינן רבה, וכך היא גירסת הראב"ד ז"ל. ולדברי רבנו אלפסי ז"ל יש לפרש, נמלכין בה קודם הכרזה ואחר הכרזה, דודאי היא המלכה שמזהירים אותה אם תחזור בה ואם לאו שנפסיד ממנה כתובתה, אבל למתניתין שפוחתין כתובתה מעט מעט אין נמלכין בה כלל אלא היא תחוש לעצמה. והרמב"ם ז"ל הל' אישות פי"ד ה"ט וה"י פסק כרבותינו, וכתב ואחר ההכרזה של ד' שבתות שולחין לה פעם שנייה ואומרים לה אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתך ואם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה ולא יהיו לה מזונות כל שנים עשר חדש, ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה, עד כאן, ואין אני מוצא דרך לדברים אלו, דמאחר שמכריזים עליה ד' שבתות למה ממתינין לה י"ב חודש שהרי לאחר ד' שבתות הפסידה כל כתובתה ואפילו היא של מאה מנה כמו ששולחין ומודיעין לה, ואפילו תמצא לומר שתקנה התקינו לבנות ישראל שלא יתגנו כמו שאני עתיד לכתוב לקמן בסיעתא דשמיא, מכל מקום מה היא ההמלכה שנמלכים בה לאחר ההכרזה וששלחו לה מבית דין בפעם שניה ולא חזרה בה, וקשה מזו שכתב הוא ז"ל, המורדת הזו כשהיא יוצאת אחר י"ב חדש בלא כתובה תחזיר כל דבר שהוא של בעל, אבל נכסים שהכניסה לו ובלאותיהן קיימין אם תפסה אין מוציאין מידה, עד כאן. הנה שפיר ההיא דכלתיה דרב זביד דבסמוך, באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה ואי אפשר להעמידה כלל, כמו שאני עתיד לכתוב שם בסיעתא דשמיא.

11 היכי דמיא מורדת, אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה. פירש רש"י ז"ל: היכי דמיא מורדת דכופין ופוחתין לה מכתובתה דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שיש לכופה על ידי פחיתת כתובתה, אבל אמרה מאיס עלי, לא בעינא לא הוא ולא כתובתו, לא כייפינן לה לשהותה אלא נותן גט מיד אם הוא רוצה ויוצאה בלא כתובה. נראה מלשונו ז"ל, שהוא מפרש לה אמורדת ממתניתין דפוחתין לה מעט מעט, וכפייתה היינו כשמשהין אותה ומצערין אותה לפחות כתובתה מעט מעט והאומרת מאיס עלי אין כופין אותו לפחות כתובתה מעט מעט ולהשהותה עד השלמת זמן הפחתת כתובתה, אלא מפסידין ממנה כתובתה בבת אחת ויוצאה. ואינו מחוור בעיני, חדא, דאפילו האומרת מאיס עלי, אלו רצה הבעל להשהותה לכופה ולצערה שלא לגרשה הרשות בידו, אם כן מהו שאמרו שאין כופין אותה הא ודאי כופין אותה אילו רצה הבעל, ועוד, דבדאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה מאי כפייה דעבדין לה בשיהותה, הא איהי הכין אמרה, ובכך היא רוצה שלא תפסיד כתובה בבת אחת, אלא שישהה שיצטער הבעל עד השלמת כתובה או יוציא ויתן כתובה. ועוד, דהא משמע דבדאמרה מאיס עלי אינה יוצאה לאלתר ומפסדת כתובה אלא לאחר שהיית שנים עשר חדש, כמסקנא דגמרא דאמרינן בסמוך, והשתא דלא איתמר לא כמר ולא כמר וכו', ומשהינן לה תריסר ירחי אגיטא, ובכדי לא אמרינן דמסקנא דגמרא פליגא אדאמימר. ועוד, דההיא דאמימר נמי לכאורה משמע דמסקנא דגמרא נמי היא מדאמרינן הוה עובדא ואכפייה מר זוטרא ונפק מינה רב חנינא מסורא, דאמר נמי ולא היה ההוא סיעתא דשמיא הואי. ועוד, דהא משמע דהלכתא כרבותינו מדדרש רב נחמן בר רב חסדא הכי, ורב נחמן בר יצחק ור' חנינא דקיימי כוותייהו, ורבה ורב ששת נמי דאמרו הלכה נמלכין בה. ואם איתא דאמימר דהוא בתרא מפרש מורדת דמתניתין, דאלמא משמע דאית ליה כמתניתין אם כן קיימא לן כוותיה דבתרא הוא, ולמה נעשה אמימר חולק על אשלי רברבי. ורב חננאל ורבינו אלפסי ז"ל כרבותינו פסקו, ומסתברא דאמימר לא בירר בדבריו כמאן אי כמתניתין ואי כרבותינו, והכי קאמר היכי דמיא מורדת דכופין אותה בפחיתת כתובתה מעט מעט כתנא דמתניתין, ואלו חזרה בה הפסידה כנגד מה שעמדה במרדה, או בהפסד כתובתה כולה אחר ד' שבתות של הכרזה לדעת רבותינו, ומביישים אותה בהכרזה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, כגון דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, דכיון שמתכוונת לצערו, ומרד זה אינו בא אלא מצד רוע הלב ושמא עיניה נתנה באחר, דין הוא שנכוף אותה להפסיד כתובתה מיד או כולה או מקצתה ולביישה באסיפת עם, אבל אמרה מאיס עלי ולא כייפינן לה כלל להכריז עליה ולגנותה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ולא לפחות מכתובתה כלל עד שיעברו עליה י"ב חדש, ואם חזרה בה בינתים לא הפסידה כלום מכתובתה דאנוסה היא זו, ואין כאן חשש שמא נתנה עיניה באחר, דכיון דרוצה לצאת ממנו בלא כתובה, דרגלים לדבר שאין כאן רמאות של כלום ואף על פי שהיא רוצה לצאת בלא כלום, ואינה חוששת לפחיתת כתובתה, ובלבד שיגרשנה מיד, אפילו הכי קרי' להכרזה בבתי כנסיות ולפחיתת כתובתה כפייה, לומר שמרחיבין לה זמן בלא הכרזה ובלא הפסד של כלום, אולי תחזור בה ותתרצה בו. וכן פירש ר"ח ז"ל לקמן.

12 ומשהין לה תריסר ירחי אגיטא. ואם אמר לה הבעל אתן לה הגט לאלתר ואטול כל נכסיה, לא משגחינן ביה, אלא משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא להמלך בה, והא דאכפייה מר זוטרא, שהיה מצער אותה להכריז עליה בבתי כניסות ובבתי מדרשות ולפחות מכתובתה מיד. ואסיקנא דאין כופין אותה כלל, והא דאמר זוטרא סיעתא דשמיא הואי.

13 כלתיה דרב זביד הוה תפיסה חד שיראי. פירש רש״י ז״ל: דאי מרדה ואמרה מאיס עלי. וכן משמע ודאי, דאלו באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, בהא אפילו תפסה בלאותיה של נכסי צאן ברזל מפקינן מינה, דהא לכולי עלמא פוחת הוא עד כנגד כתובתה ואפילו בלאות של נדוניא הקיימין, ואפילו קרקע שהכניסה לו במשמע, דלא חידש ר' יוסי אלא שהוא פוחת אפילו כנגד נכסי מלוג, דאלמא לרבנן אפילו קרקע של נכסי צאן ברזל פוחת כנגדו והולך, וכמו שכתבתי במשנתינו. ואין לפרשה באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה ובבלאות של נכסי מלוג, דהא נמי משמע דלרבנן אפילו לא תפסה מפקין מיניה ויהבין לה, דהא לא אמרו אלא עד כנגד כתובתה, ונכסי מלוג אינן בכלל כתובתה כלל, וכדתנן לקמן כתובות פ, ב מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה, דאלמא הנכסים הנכנסים והיוצאים עמה שהן נכסי מלוג אין לשון כתובה בכל מקום כולל אותם, ולא שנא נכסי מלוג שהיו לה בשעה שהתחילה למרוד, ולא שנא שנפלו לה לאחר מכאן, לא הפסידה מהם כלום לדעת רבנן. ור״ח ז״ל שפירש בשתפסה בלאות של נכסי מלוג, נראה שסמך על גמרא דבני מערבא שכתבתי במשנתנו, ואינה ראיה דאפשר לפרש פרה פרנין, נכסי צאן ברזל שהם שבח כתובתה כמו שכתבתי שם. ועוד ראיה לדברינו מדאמרינן בריש פרקין כתובות נד, ב תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה למורדת, ואם איתא דהפסידה אפילו בלאותיה הקיימין של נכסי מלוג שהיו לה בשעת מרדה, מאי שנא משום תנאי כתובה ככתובה, לא יהא אלא נכסים שנתנו לה במתנה או שנתן לה במתנה הוא אחר שנכנסה, הרי פוחת והולך הוא כנגד כל נכסיה, אלא ודאי משמע דדוקא נכסים שנכנסו בכלל כתובתה פוחת אבל נכסי מלוג אינו פוחת כלל. ומיהו ודאי בתשובות רבנו האי גאון ורבנו אלפסי ז״ל נמצא שדנו דאפילו מתנה לחוד דבתר נשואין מפסדא, וכן דעת הרב הלוי אבן מגאש ז״ל, ולפי דבריהם איכא למימר דהתם קא משמע לן דאפילו תוספת מפסדת, וכל שכן מתנה שנתן לה הוא, דאדעתא למישקל ומיפק לא יהב לה, וכן תירץ לדעתם הרמב״ן נ״ר. ומכל מקום אכתי משמע דמתנה שיתנו לה אחרים לא הפסידה כמו שכתבתי, ומינה דנכסי מלוג כלל כלל לא מפסדא.