רשב״א על כתובות ז׳

1 ואסיקנא, והלכתא מותר לבעול בשבת. ואי קשיא, והא איכא משום גזירת בן עוף כדתניא ברייתא דלעיל כתובות ה, א. איכא למימר דבמקום דליכא למיגזר קאמרינן, כגון שנשאת כבר ועשה סעודה. אי נמי, במקום שלא נהגו לעשות סעודה. אי נמי, דלית לן גזירת בן עוף בערב שבת אלא במוצאי שבת, והא דתניא לעיל כתובות ג, ב במפרישין את החתן לילי שבת תחילה משום שהוא עושה חבורה, דילמא רבי יהודה היא.

2 אמרי ליה רבנן והא לא כתיבה כתובה. דאף על גב דמי שלא כתב כמי שכתב דמי וגובה כתובתא מפני שהוא תנאי בית דין, מכל מקום איהי לא סמכא דעתא ועושה בעילת זנות.

3 אמר להו אתפסוה מטלטלי. ואף על גב דתנן בפרק האשה שנפלו לה נכסים לקמן כתובות פ, ב לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מונחת לך על השולחן, הכא שאני דלצורך שעה הוא עד מוצאי שבת שיכתוב לה כתובתה על נכסיו. וא"ת והיכי שרי לאתפוסה מטלטלי דהא אין קונין בשבת, וכדאמרינן בפרק בכל מערבין עירובין סט, ב, לענין ביטול רשות בשבת בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין, ומפרשינן טעמייהו דבית שמאי דקסברי מיקנא רשות היא ומיקנא ביתא בשבת אסור, ואמרינן נמי בירושלמי בפרקין ה"א, אין נושאין נשים בשבת וכו' לפי שהוא כקונה קנין בשבת שזוכה במציאתה ובמעשה ידיה, ותנן נמי ביצה לו, ב אין מקדישין ביום טוב, וכל שכן לאקנויי בשבת להדיוט דאסור. ונראה לי, דהכא לא הקנו לה המטלטלין הקנאה גמורה, אלא יחוד בעלמא הוא כדי שתהא דעתא סומכת בכך לפי שעה, וכאותה שאמרו בפרק הזורק גיטין עז, ב ותיזול ותחוד ותפתח, ולא הקנאה גמורה הייתה אלא כעין שאלה לפי שעה כדי להקנות לה הגט. ואי נמי, הכא משום מצוה דחוקה התירו. וכן נמי ההיא דהזורק, משום דתקיף עליה עלמא טובא. ואף על פי שאסרו בירושלמי שם לישא נשים בשבת, הכא כיון שכבר כינס מצוה הוא יותר לבעול. ואפשר לפרש כאן דבערב שבת הוה דלא היה שהות ביום לכתוב כתובה והיה שהות להתפיסה מטלטלי.

4 אמר ליה רב פפי לרב פפא מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר וכו'. קשיא לי, וכי לית ליה לרב פפי מתוך והא תנן ביצה יב, א בית שמאי אומרים אין מוציאין את הקטן ואת הלולב ואת ספר תורה ובית הלל מתירים, אלמא לבית הלל מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. יש לומר, דרב פפי סבירא ליה דטעמייהו דבית הלל משום דערוב הוצאה לשבת ואין עירוב הוצאה ליום טוב, כלומר, דלא נאסרה הוצאה ביום טוב. כן תירץ הראב"ד ז"ל, הובא בשיטה ישנה ובשטמ"ק ד"ה אלא מעתה ורבינו נר"ו תירץ, דרב פפא סבירא ליה דלא אמרינן מתוך אלא לצורך מצוי כאוכל נפש, לאפוקי בעילת בתולה שאינו מצוי נמי לפי שאינו צורך לכל נפש דומיא דאוכל נפש, והיינו דקא מקשה ליה לרב פפא, לדידך דשרית בעילה אלמא לא בעינן דומיא דאוכל נפש, אי הכי מוגמר נמי לישתרי. אמר ליה, ההוא בפירוש אפיקיה קרא, דכתיב שמות יב, טז אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש, ובעילה שוה לכל נפש היא, שמצוה אצל הכל אף על פי שאינה תדירה, לאפוקי מוגמר שאינו שוה לכל נפש.

5 אלא מעתה נזדמן לו צבי וכו'. דקא סלקא דעתך דשוה לכל נפש שמצוי אצל כל נפש קאמרינן, וצבי לא מצוי אצל הכל הוא ואם כן ליתסר, ומפרקינן, דבר הצריך לכל נפש קאמרינן וצבי הוא צריך לכל נפש, דמזון לכל הוא, אבל מוגמר אינו צורך אלא לאסיתניס בלבד. וקיימא לן דמתוך דאמרינן, ובלבד שיהא בו צורך היום קצת כגון קטן או לולב ביצה יב, א שיש בהם צורך היום, קטן למולו או לטיילו בשוק שיש בו צורך לשמחת היום, וספר תורה לקרות בו ולולב ליטלו, ולא צורך מצוה דוקא אלא כל שיש בו צורך יום, דאם לא כן, כי מקשה ליה רב פפי אי הכי מותר לעשות מוגמר, לימא ליה הותרה שלא לצורך אכילה והוא שיש בו צורך מצוה קאמרינן, וכדאיתא נמי בהדיא בפרק קמא דביצה שם, אבל הוצאה לצורך חול אסורה ולא אמרינן בה מתוך, דגרסינן בפרק אלו עוברין פסחים מו, ב, האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה, ואפילו רבה דאמר אינו לוקה אינו מטעם דאמרינן הואיל והותרה אפיה לצורך הותרה שלא לצורך, אלא משום דאמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים, ומילקא הוא דלא לקי, הא איסורא איכא לכולי עלמא, ולא אמרינן הואיל והותרה אפייה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, ולצורך חול. ובפרק קמא דביצה נכתוב אותה בארוכה בסיעתא דשמיא.

6 אלא הא דתניא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים במאי. דקא סלקא דעתך דימי ברכה כימי שמחה, ואהדר ליה דלא תלי הא בהא, דאיכא דנפישא ברכה משמחה ואיכא שמחה דנפישא מברכה. וקשיא לי, מה דחקו לומר כן שזמן ברכה חלוק מזמן שמחה, לוקמה באלמן שנשא אלמנה ולימא דאלמן שנשא אלמנה שלשה לברכה ושלשה לשמחה. והא דאמר רב הונא אלמנה אינה טעונה ברכה, אינה טעונה שבעה בברכה קאמר, ולעולם שלשה כימי שמחתה בעינן, דהא משמע, דאכתי קא דייק ואזיל ולא ידע הא ברייתא דלקמן כתובות ז ע"ב, דתני מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד, ואם כן, מאי דוחקיה דלא מוקי לה הכין. ויש לומר, דאינה טעונה משמע אינה טעונה אלא יום אחד לבד, דאי טעונה כל ג' ימים מאי אינה טעונה, הא ודאי טעונה היא כל זמנה כבתולה כל זמנה. ואם תאמר, לוקמה בבחור שנשא אלמנה, והא דאמר רב הונא אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה, זו כל זמנה וזו כל זמנה קאמר, ולעולם בחור שנשא אלמנה שלשה בין לשמחה בין לברכה. יש לומר, דמדסתם ואמר אחת זו ואחת זו טעונה ברכה, משמע, דזמן אחד יש לשתיהן, דאי לאשמועינן דתרווייהו טעונות ברכה, הוה ליה לפרש בתולה שבעה ואלמנה שלשה, כדמפרש בברייתא, מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד, כן נראה לי.

7 איבעית אימא בבחור ואיבעית אימא באלמון. יש מי שפירש הרמב"ן דהני תרי לישני לא פליגי אהדדי, דליכא אלמנה דבצירא ויתירא לשמחה משלשה וברייתא דקא תני שקדו על תקנת בנות ישראל כדי שיהא שמח עמה שלשה ימים, כללא הוא לכל האלמנות בין שנשאו לאלמן בין שנשאו לבחור, והא דנפישא ברכה בבחור משמחה ובאלמן שנשא אלמנה נפישא שמחה מברכה, הכל לפי עניינו. הברכה באה על שמחת הלב, והילכך בחור כיון שלא נשא עדיין שמחת לבו נפישא בין שנשא בתולה בין שנשא אלמנה, ולפיכך מברכין לה שבעה, אבל שמחה דהיינו ביטול מלאכה כדי לשמחה, כיון דאלמנה אינה צריכה פיתוי, ואינו זקוק להתבטל מפני שמחה יתר משלשה. אבל אלמן שנשא אלמנה שאין שמחת לבו גדולה כל כך די לו ביום אחד, ומכל מקום צריך הוא להתבטל ממלאכה שלשה כדי לשמחה, דשקדו חכמים על תקנת הכל כדי לחבבה על בעלה. ואלמן שנשא בתולה דמברכין לה שבעה, נמי מהאי טעמא הוא, דכיון שהוא נושא בתולה שמחת לבו נפישא, וכן דעת הנגיד רב שמואל הובא ברמב"ן, תמים דעים לראב"ד סי' קפט, עיטור דף סה, ב והרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות אישות הלכה יב, דליכא אלמנה דבצירא ודיתירא משלשה לשמחה. ויש מי שפירש תר"י, י"מ ברמב"ן ועי' מאירי, דהני לישני פליגין ונקטינן כלישנא בתרא, דבאלמן שנשא אלמנה שלשה לשמחה, אבל בחור שנשא אלמנה שבעה לשמחה כשם שמברכין לה שבעה, דימי שמחה לא בצירי מימי ברכה, וברייתא דקתני שקדו, בנשאת לאלמון היא וליכא דבצירה קאמר. ונראין הדברים, דהיאך אפשר משכים למלאכתו וחבילתו על כתיפו ומברכין לו ברכת חתנים, והא אין חתן יוצא מחדרו, זכר לדבר יואל ב, טז יצא חתן מחדרו. והא דקאמר ואיבעית אימא באלמון, מיהדר הוא דהדר מלישנא קמא משום האי טעמא דאמרן, ואף על פי שמברכין שהשמחה במעונו כל שנים עשר חודש ואף על פי שמחמר אחר בהמתו, ההיא לאו ברכת חתנים היא, אבל כל שקורין לו חתן ומברכין לו ברכת חתנים אסור בעשיית מלאכה ולצאת מפתח ביתו יחידי, וכדאמרינן בפרקי דרבי אליעזר סוף פרק טז החתן דומה למלך מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו אף החתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה המלך שמחה ומשתה לפניו כך החתן שמחה ומשתה לפניו כל שבעת ימי המשתה. ואף על פי שאתה יכול לפרשה בנושא את הבתולה, ממנה אתה דן לכל שהוא חתן. ואלמון שנשא בתולה לשמחה לא נתבאר בגמרא אם שלשה ואם שבעה, ולפי מה שכתבנו דאין שמחה פחות מימי ברכה, הא ודאי אף זו שבעה לשמחה דהא מברכין לבתולה שבעה, אלא אפילו למאן דאמר בבחור שנשא אלמנה שלשה לשמחה, הכא נראין הדברים דשבעה לשמחה אית לה, דהא בעי לפיתויה ולמיחדי בהדה בדרדוגי משחא, וכן כתב הרב ן' מיגש ז"ל הובא ברמב"ן, ועמ"ש העיטור שם בשמו, ובית שמואל סד, א.

8 מברכין ברכת אירוסין בבית אירוסין וברכת חתנים בבית חתנים. כתב רב אחא ז"ל שאילתות חיי שעה ריש סי' טז, וע"ש ברד"ל, דברכת אירוסין בעשרה, והנגיד רבינו שמואל זצ"ל הובא בראב"ד שם וברמב"ן וש"ר כאן חלק עליו ואמר שאינה צריכה עשרה אלא ברכת חתנים בלבד שלא הוזכרו עשרה אלא בה. ועוד, שהרי קדושין בפני שנים ואם כן אתה מצריכן עשרה. ונהגו לברך ברכת אירוסין אחר הקדושין ולא קודם הקדושין, ואף על פי שאמרו פסחים ז, ב כל המצוות כולן מברך עליהם עובר לעשייתן, שאני הכא דילמא כיון שהדבר תלוי ברצון שניהם, דילמא הדרי בהו רבינו יונה, בשטמ"ק, ועוד שכל המצות לפי שמזכירין עשיית המצוה מברכין עובר לעשייתן, אבל הכא הרי אין מברכין אשר קדשנו לקדש את האשה, וכיון שאין מזכירין עשיית המצוה אין צריך לברך עובר לעשייתן וכו'.

9 ומאי מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין. ומה שאין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על הקדושין, לפי שאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה, וזו אינה נגמרת אלא בחופה, ואפילו קידש בשעת כניסתה לחופה, אינו בדין שיהיו מתקנין לזו ברכה אחת ולזו ברכה אחת, דמחזו מילי דרבנן כחוכה הרמב"ן. ואם תאמר מכל מקום האיך מצינו ברכה כזו שנברך על האיסור, וכי מברכין אשר אסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט. ועוד מה ענין עריות לכאן, ועוד מה ענין חופה לכאן שהרי חופה אין כאן אלא קדושין. ויש לומר דלפי שהקדושין דבר תורה, הוצרך לברך עליהם כדרך שמברכים על המצות עובר לעשיתן. ואי אפשר לברך עליהם אקב"ו על הקדושין לפי שאין מצוה זו גמר מצותה עד שעת כניסתה לחופה ואין החופה נעשית עכשיו, הוצרכו לברך אשר קדשנו בקדושת קדושין ואסר לנו את העריות שאין קדושין תופסין בהן, והתיר לנו את האחרות שקדושין תופסין בהן, וכמי שמקדש על קדושתן של ישראל, ואם מברך מקדש ישראל על ידי קידושין כסבורין השומעים שהקידושין מתירים לגמרי קודם כניסה לחופה, לפיכך הוצרכו להזכיר ואסר לנו הארוסות, לומר שעדיין הארוסות אסורות עד כניסה לחופה של אחר קידושין. ומה שאינו אומר והתיר לנו הנשואות על ידי קידושין וחופה, דאעפ"י שקידושין קודמין לחופה הכי קאמרי, אסר לנו הארוסות עד שתנשאנה בחופה אחר הקידושין. ואי נמי, פירוש הוא לנשואות, כלומר, התיר לנו הנשואות שעל ידי החופה. ולפי מה שכתבנו אין חותמין מקדש ישראל על ידי חופה, לפי שאינו ראוי לחתום על החופה שאינה נעשית, ולא הוזכרה כאן החופה אלא להודיע שאין הארוסה מותרת לארוס אלא בחופה, אלא כך חותמין ברוך מקדש, וכן היא במקצת הנוסחאות. וכן כתב רבינו האיי ז"ל בתשובה, הובא ברמב"ן וש"ר, ועי' אוצה"ג סי' ע', וגמרא היא בהדיא מקדש ישראל, וכך חותמין בשתי ישיבות מימות חכמים הראשונים עד עכשו, ותוספת זה שאתם מוסיפים, גריעותא היא שאין קדושת ישראל תלויה בכך, ונאה לכם לחזור להלכה ולמנהגינו בהסכמת הכל. עכ"ל גאון זצ"ל. וכן נמצא בתשובות רב אלפסי ז"ל, שכתב בכתב ידו היה כתוב מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין, ואח"כ מחק ותיקן מקדש ישראל בלחוד כ"ה ברמב"ן ואשכול אלבק ח"ב עמ'.

10 ואסר לנו את הארוסות. יש מפרשים עי' ריטב"א מ"ש בדעת רש"י, ומ"מ אישות פ"י ה"א, דארוסה מותרת דבר תורה, אלא מדבריהם נאסרה עד שתכנס לחופה, והראיה, מנהג יהודה שמיחדין קודם כניסתה לחופה, ומברכין אסר לנו, כדרך שמברכין על מקרא מגילה ועל נר חנוכה שבת כג, א שהם מדבריהם. והראב"ד ז"ל פירש: דחופה דאורייתא, כדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה בגמ' לקמן כתובות מח, ב לעולם היא ברשות האב, אמר רבא אמר לי אמי, חופה בהדיא כתיבה דברים כב, כג וכי יהיה נערה בתולה מאורסה, נערה ולא בוגרת בתולה ולא בעולה מאורסה ולא נשואה. אלא לאו שנכנסה לחופה מאורסה ולא נשואה, מאי נשואה אילימא נשואה ממש היינו ולא בעולה, אלא לאו שנכנסה לחופה ולא נבעלה, אלמא, מדאשתני דינה דבר תורה היא. ותו, דקיימא לן נדרים עג, ב דארוס אינו זכאי בהפרת נדריה עד שתכנס לחופה. ולפי דבריו הא דיהודה, בשעת הדחק שאני. ואינו צריך, דאף על גב דחופה דאורייתא לענין נדרים ולענין קטלה, מכל מקום לענין התר ביאה מכיון שנתקדשה הרי היא קנוייה לו לבעל ומותרת לו מעתה. ומיהו ודאי אם בא עליה שלא בחופה לא קנאה להטמא ולהפר נדריה, כדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה גמרא שם מח, א ולעולם היא ברשות האב וכו', ואף על פי שמוסרה האב לבעל או לשולחיו, וכל שכן אם לא נמסרה לו אלא שבא עליה באונס שזה לא קנאה אפילו לירושתה דהא בעינן מסירה לחופה, כדאיתא פרק ארבעה אחין בגמרא כט, ב, ג' אחין שנים מהם נשואין שתי אחיות, ובא עליה בבית אביה ונסתרה קודם שתכנס לחופה אינה שותה, דארוסה קרינא לה ולא קרינן לה תחת אישך, ולא והביא האיש את אשתו, כדאיתא ביבמות פרק הבא על יבמתו בגמרא נח, א, אלמנה לכהן גדול, אמן שלא שתית ארוסה, האי ארוסה היכי דמי וכו', ואסיק רמי בר חמא כגון שקינא לה כשהיא ארוסה ובא עליה ארוס בבית אביה ונסתרה בעודה ארוסה ואח"כ נכנסה לחופה ולא נבעלה, אבל קודם שתכנס לחופה לא, דלא קרינא בה והביא האיש את אשתו ולא תחת אישך, אעפ"י שנבעלה בבית אביה חוץ לחופה, משום דמסירה לחופה בעינן.

11 והתיר לנו הנשואות. כלומר הנשואות לנו. ור"ת ז"ל הובא ברמב"ן וש"ר היה גורס, והתיר לנו הנשואות לנו. והגאון ז"ל רב האיי, שם. ועי' אוצה"ג סי' ע לא היה גורס הנשואות כלל, אלא אסר לנו את הארוסות והתיר לנו על ידי חופה וקידושין, כלומר, התירן לנו על ידי חופה.