רשב״א על כתובות כ״א

1 אבל אמגילתא לא דילמא משכח ליה אינש דלא מעליה וכתוב עילויה מאי דבעי ותנן המוצא כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. ואף על גב דקימא לן דנאמן לומר פרעתי וכמו שפסקו הגאונים חיישינן דילמא טעין דאמר לא היו דברים מעולם דקושטא הכין הוא, וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי לקמן כתובות פח, א, ומיהו נראה לי דאפילו בכתב ידו אינו נאמן לומר פרעתי.

2 ובהא אפילו מחביריו. כלומר משום דמסתבר טעמיה דנבעי צירוף, דאי משום דאמנה שבשטר מעידין אפילו היו עדים זכורים עדותן מכל מקום מצד עדות זו לא תועיל לטרוף ממשעבדי, דעדות על פה היא, אלא בעדות קיום השטר הוא שגובין ממשעבדי, והילכך עד דמסהדי אכתב ידן לא יועיל ונבעי אכל חדא וחדא תרי סהדי כי היכי דליטרוף ביה ממשעבדי, קמ"ל דאפילו הכי הלכה כרבנן, בשם הרב ר' שלמה בן אברהם דמונטפשליר וטעמייהו דרבנן משום דסופן כתחלתן, דמה תחלתן אינהו משוו ליה שטרא, השתא נמי אינהו משוו ליה שטרא.

3 עד ודיין מצטרפין. פירש רש"י ז"ל: שבא עד אחד והעיד על כתב ידו ובא דיין אחד והעיד על כתב ידו, אמר ליה רבא, מאי מעליותא, מאי דקא מסהיד סהדא לא קא מסהיד דיינא, דסהדא מסהיד אמנה שבשטר כרבנן ודיינא מסהיד אקיומא דאשרתא. ויש מקשים עליו דאם כן אפילו שנים מעידים על חתימת ידי עד אחד, וזה אומר זה כתב ידי נימא מאי דקא מסהיד סהדא דשטרא לא קא מסהיד הנך, ואינהו דקא מפרקי לה דהתם שאני דכיון דאמרי זה כתב ידו ואותו הכתב הוא מעיד על מנה שבשטר ומצטרף עם חבירו, שהעדים החתומין על השטר שנעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, וכיון דמקיימי שטרא ממילא נפקי ממונא אפומייהו, אבל דיינא אשטרא גופא לא קא מסהיד דמעליא הוא, דאיהו לא ידע ודילמא מזויף הוא, אלא מפומא דאחריני הוא דמקויים, וכתב ידו של עד שני לא יתקיים בזו העדות של הדיין, שאפילו העידו שנים מן השוק על הדיין עדיין אין כאן עדות שלם לקיים חתימת אותו עד שני, הילכך אין כאן עדות למנה שבשטר, ואין זה נכון בעיני, דאם כן אם דייני קיום עצמן מכירין חתימות יד עדים וכתבי באשרתא ואשתמודעא דחתימת ידא דסהדא היא, בכי הא מצרפין עד ודיין, דהא השתא דיינא נמי אשטרא גופא קא מסהיד דמעליה הוא, ואנן סתמא קא אמרינן מצטרפין ואין מצטרפין לא שנא הכי ולא שנא הכי, ועוד דאי מהאי טעמא, הגע עצמך כשמצאו לקיים עדותו של אחד ולא מצאו לקיים עדות של שני, ואחר כך באו שנים והעידו על כתב ידו של שני זה מי לימא דייני קיום ועד אין מצטרפין משום דדייני קיום לא מסהדי אשטרא מעליא אלא מפומא דאחריני ודילמא עד שני זה מזוייף הוא, ואנן דיין אחד הוא דאמר' דאינו מצטרף הא שנים מצטרפין, ועוד דאמאי חיישת טפי בהני דאסהידו קמי בידינא באשרתא דאשקרא אסהידו ובהני דמסהדי קמן השתא אעד שני לא חיישת, ואי חיישת להו אף כשמצאו לקיים כולהו דייני דאשרתא לא נסמוך עלייהו, ואי אסהדי דאסהידו קמי דייני דאשרתא לא סמכינן אנן אמאי ניקו וניסמוך. אלא נראה לי דהכי פירושא שבאו שנים והעידו על חתם יד אחד מעדי השטר ועל חתם יד אחד מעידי קיום, והכי קאמר מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא, דכיון דאיכא תרי דקא מסהדי אסהדא וידעין דחתימת ידיה היא, אפומא דתרי, נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, וכאלו העיד סהדא גופיה בפנינו אמנה שבשטר. אבל אידך, כיון דלא איתברר לן חתימות ידיה אלא אפומא דחד דיינא, לא חשבינן עדותו כמי שנחקרה בבית דין, דלא עדיף קיום חתימת דיינא מחד סהדא דמסהיד אחתימת ידיה דהאי סהדא דחתים בשטרא דלאו כלום הוא, דאינו אלא כמעיד על חתם ידו ולא אמנה שבשטר, דהא מנה שבשטר לא מקיים בחד סהדא דמסהיד אחתימת העדים, כלומר, אין מנה שבשטר נגבה בכך, הילכך אין עדותן של דיין יחיד מעלה ולא מוריד, ואף על פי שהוא עצמו מכיר חתימתן של עדים. ואדרבה אי קשיא הא קשיא רב יהודה מאי קארי לה, ושמא כך היתה דעתו דכיון שהדיין מכח עדות שנים שהעידו בפניו הוא בא כאלו שנים מעידין עליה בפנינו הוא, והיינו מעליותא דקאמרי, ואף על פי שזו סברא דחוקה כיון דאתא רבא ופרכה לא דייקי בה טפי, כן נראה לי. ולפי פירושו עד אחד המעיד על חתם ידי עדים עדי השטר ושנים שמעידין על אחת מדייני קיום מצטרפין העד והדיין, שהרי יש בכל חתימה וחתימה של עדי השטר שני עדים, שהם העד האחד שמעיד עכשיו על שטרא ודיין הקיום. ולפי פירושו של רש"י ז"ל למדנו מכאן, דאשר הדיינין צריך קיום, דאי לא חיישינן דילמא מזוייף הוא. והקשו בתוספות ד"ה עד מדתניא בפרק בתרא דמסכת שביעית בתוספתא פ"ח ה"ט אין מעשה בית דין צריך לקיים, אלמא בחתימת הדיינין ליכא למיחש ליזופא דלא חצף איניש לזיופי חתם הדיינין. ויש מי שתירץ דהתם בבית דין המוחזק באותו מקום, שאין אדם חצוף לזייף בית דין המוחזק במקומו דמסתפי מפני שחתימתן נכרת לרבים. והרמב"ן ז"ל נ"ר כתב: דאינו כן, דהתם כך שנויה רבי יהודה אומר פרוזבול המקושר הדיינין חותמין מבפנים והעדים מבחוץ, אמרו לו: אין מעשה בית דין צריכין לקיום, כלומר: שאין צריך לשתי חתימות אלא הדיינין חותמין כדרכן מבפנים או העדים מבחוץ כשאר שטרות המקושרין. אי נמי, טעמא דפרוזבול דכיון דתקינו ליה רבנן לא שביק התירא ואכיל איסורא, וכדאמרינן גיטין לז, ב: האומר פרוזבול היה לי ואבד נאמן הילכך אם איתא דמשקר למה ליה למטרח ולזיופי נימא פרוזבול היה לי ואבד, הילכך לא צריך קיום כשאר מעשה בית דין דעלמא. ובירושלמי פרק דיני ממונות בתרא ספ"ג דסנהדרין גרסינן אשר הדיינין מהו שיהא צריך בית דין רב הושעיא אמר בשם שמואל יתקיים או בכתב ידי העדים או בכתב ידי הדיינין, וחרנה אמר אפילו בכתב עד אחד ובדיין אחד, וכתבו ר"ח ז"ל כאן בפירושיו. ורבינו אלפסי ז"ל פירש בבבא בתרא עו, א: עד שהעיד שראה ההלואה, ודיין שהעיד בבית דיניו נתחייב על פי עדים מצטרפין, ואסקה רבא דאין מצטרפין, דסהדא מסהיד על ההלואה ודיינא לא מסהיד אלא שבבית דינו נתחייב, אבל אינו יודע אם נתחייב באמת או בשקר. ולפי פירושו לא דמי להודאה אחר הלואה דמצטרפין עי' סנהדרין ל, ב, דהתם תרווייהו בקושטא קא מסהדי האי דחזא כשמנה לו מנה והאי דחזא דאודי ליה קמיה בההוא מנה, אבל הכא דילמא הני דאסהידו עליה בבי דינא שקרא קא מסהדי ודיינא מאי דשמא קא מסהיד וקיימא לן כמאן דאמרי אין מצטרפין.

4 עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם. פירוש אפילו הן עצמן, וקא משמע לן דעד נעשה דיין, משחתמו אין מעידין בפניו אותן שנים מפני שהן כנוגעין בעדותן, כדי שלא יבטלו מה שעשו, אבל אחרים מעידין בפניו בין כך ובין כך. ואינו מחוור לי, דלמאי דקס"ד למימר דלמיחזי כשיקרא חיישינן, אי אפשר לומר כך, אלא נראה כמו שפירש רש"י ז"ל: עד שלא חתמו מעידין בפניו אפילו הן עצמו וכל שכן אחרים, משחתמו אין מעידין בפניו לא הן ולא אחרים משום דחתימה קמייתא כשיקרא הות דלאו תלתא הוו ידעי לה. פירוש לפירושו, דבאותה שעה שחתמו יצטרף השלישי עמהם, דהוא לא ידע שזו היא חתימתן, ובשעה שהעידו בפניו כבר נגמרה חתימתן, ומאי דהוה הוה, ואין צירוף למפרע, נמצא שלא היו כאן שלשה ראויים לקיים, ולא היו דיינין אלא עדים, וכן פירש הראב"ד ז"ל.

5 דלמא לעולם צריכים ושאני הכא דהא מקיימין הגדה בחד. כלומר דבחד מיהת איקיימה תורת הגדה, ואף על גב דלא איקיימא בשאר דייני, מכל מקום כיון דאיכא הגדה בחד מינייהו, ומקיימינן בחד אם לא יגיד, בהכי סגי. והיינו דאיצטריך באידך ושאני הכא דלא מיקיימא הגדה כלל, כלומר כלל דאלמא אי איקיימא הגדה במקצתה בהכי סגי. ויש שפירשו רמב"ן דהכי קאמר שאני הכא דאיקיימא הגדה בחד, כלומר בשביל זה שהיה צריך להעיד לפניו נתקיימה הגדה בכלן שהרי הן עצמן כשהעידו בפני זה אף הן שמעו הגדה בבית דין מפי עצמן. ואם תאמר העדות שהעידו בפני זה השלישי היאך שמה עדות, דעדות בפני שלשה בעינן דאין עדות אלא בבית דין. ויש לומר בשהיה מומחה ויכול לידון דיני ממונו ביחיד ונמצאת הגדתו בפניו כהגדתו בבית דין של שלשה הדיוטות. ואפילו הכי צריכי כולהו למחתם בשטרא ולא סגי באותו יחיד משום דיחיד מומחה אף על פי שרשאי הוא לדון יחידי אין לו נאמנות, ואי חתים איהו לחודיה לא עדיף מעד אחד, הילכך חוזרים כולן ומצטרפין עמו בתורת בית דין וחותמין כולן בשטר, ומיהו לא מסתבר דביחיד מומחה עסקינן, דאי לא הוה להו לפרושי בהדיא. ויש לומר דמעידין בפניו בשיושיבו מחבריהן אצלו קאמר. ואחר שהעידו נעשו אלו דיינין עמו. ואם תאמר אם כן למה לי כולי האי ליחתמו אינהו גופייהו ומה להם לאלו לחזור להצטרף ולחתום עמו. יש לומר דהא לא קשיא דדינא קתני ולומר שיכולים לעשות כן. ואי נמי אפשר דאף תקנתא קא משמע לן דשמא אף על פי שיש בכאן חמשה שראויים לדון, רוצה הוא להחתים אלו השלשה ולא האחרים מפני שכתיבתן של אלו ניכרת, ולא יצטרך לקיום אחרת, אי נמי אפשר לומר דהכא בפניו בלבד קאמרי ואפילו הכי חשיבה הגדה בבית דין משום דאילו נעשו דיינים ועדים בבת אחת משום קולא דקיום שטרות שהם דרבנן, וכדאמרינן בפרק קמא דגטין ה, ב בפני כמה נותנו לה בפני שנים, קסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין, והתם שליח נעשה עד ודיין בבת אחת, וכדכתיבנא התם בד"ה איתמר, והוא הדין הכא שנעשו עדים ודיינים בבת אחת כיון דקיום שטרות דרבנן. הרב מורי ר"ש נ"ר חידושי וידל קרשקש למסכין. בירושלמי ר"ה פ"ג ה"א ע"ש, ועי' ר"ן כאן, וליתב חד וליקום חד ומשני אין עד נעשה דיין. והא דדייקינן מינה הכא דאין עד נעשה דיין, והתם בדוכתא ר"ה כה, ב דייקינן מינה עד נעשה דיין מדמושיבין חד מינייהו אצל חביריהן. אין פירושן בעניין אחד, דהתם דייקינן דעד היודע נעשה דיין כיון שאין אנו צריכין לעדותו דהא איכא תרי דמסהדי קמיה, והכא דייק אין עד המעיד נעשה דיין, מדאצטריך להושיב אחרים אצל היחיד ואין השלשה עצמן יושבין במקומן ומקדשין על פי הגדת עצמן.

6 הנח לעדות החודש דאורייתא. ונמצא כללו של דבר בדיני נפשות אפילו עד היודע אינו נעשה דיין כרבי עקיבא ר"ה כו, א, משום דבעינן והצילו העדה וכיון דחזא דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא, ובדיני ממונות וכן בעדות החודש דאינון דאורייתא עד היודע נעשה דיין, אבל המעיד אינו נעשה דיין אף על פי שאינושאיננו צריכין עכשיו לעדותו, כגון דאתו אחריני ואסהידו ביה לבתר דאסהיד האי משום דהוה ליה כנוגע בדינו דכיון דאסהיד עביד לאחזוקי דיבוריה, אבל בקיום שטרות דרבנן אפילו עד המעיד נעשה דיין וכדאמרינן נמי בריש פרק קמא דגיטין ה, ב גבי בפני כמה נותנו לה דאיפליגי בה רבי יוחנן ורבי חנינא, חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני שלשה, ובעי לאוקמי פלוגתייהו בעד נעשה דיין, ופרכינן והא קיימא לן עד נעשה דיין, והתם עד המעיד הוא דהא צריך הוא לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

7 שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על אחד מהן עד שלא חתמו. כלומר, השנים מעידין בין אלו השנים או עדים אחרים מן השוק על זה לבטל ערעורו וחותם עמהן, דבשעת חתימתן ראוי היה להצטרף עמהם שכבר הוכשר, אבל אם חתמו השנים ולא הספיק השלישי לחתום עד שקרא עליו ערער, אף על פי שבאין אפילו עדים מן השוק ובטלו הערער אינו חותם עמהן לפי שכבר נתבטל המושב ובשעה שחתמו לא היה זה ראוי לצירוף, ובשעה שהעידו עליו כבר חתמו השנים ואינו מתועד במושבם. ואקשינן ערער דמאי אלימא ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו, כלומר ולא מיפסיל דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה ואפילו לאפוקי ממונא אפומיה, ואי ערער דפגם משפחה כגון עבד וכיוצא בו גלויי מילתא בעלמא הוא, כלומר, וכל שכן דלא מיפסיל דכיון דאיגליא מילתא דלאו פגום היה לא איכפת לן באותו ערער, ואוקימנא בערער דגזלנותא, וכגון דקאמרי הני דעבד תשובה, כלומר, דכולהו מודו דגזל אלא דהשתא הוא דאתי הני תרי לאכשורי ולאסהודי דעביד תשובה, ונתכשר, וכיון שכן השתא הוא דאיכשר בשעת עדותן של אלו, אבל בשעת ישיבתו עם אלו פסול היה, והלכך נבטל המושב לגמרי בשעת הערער, וכן פירש ר"ח ז"ל. ולפי דרכינו למדנו מתוך פירושו דהיכא דגזדל בניסן והשיב גזלה באייר והעידו עלה בבית דין באלול שעשה תשובה כל העדות שהעיד מאייר ועד אלול בטלין, דלא נכשר אלא מאלול ואילך שהעידו על תשובתו. ואינו מחוור דאטו עדים מכשריה ליה תשובה שמכשירתו וזה שהעידו עליו עדים עכשיו גלויי מילתא בעלמא הוא. ועוד קשיא, למה שפירש ר"ח דתרי ותרי נינהו ואוקי גברא חזקה דכשרות ואפילו לאפוקי ממונא אפומייהו, ואמאי כיון דתרי פסליה ליה נימא אוקי ממונא בחזקת מאריה, ויש מביאין ראיה לדבריו מיהא דגרסינן בפרק כל הנשבעין שבועות מז, ב שני כתי עדים המכחישות זו את זו זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, דאלמא אף על גב דכל כת וכת פוסל את חבירו אפילו הכי בעדיות דעלמא מפקינן ממונא אפומייהו משום דמוקמינן להו בחזקתייהו, אלמא חזקה דכשרות עדיפא מחזקה דממונא. והרמב"ן נ"ר דחה, דשאני התם שאין הכחשתן פסול ברור, שאפילו באותה עדות קיימא לן בפרק חזקת ב"ב לא, א נהי דאיתכחוש באכילתא באבהתא מי אתכחיש, ולעניין עדות דעלמא דמי לשנים שבאו לישאל בזה אחר זה להלן כתובות כז, א, בשני שבילין וכו', אבל שתי כתי עדים שבאין להעיד על אחד ודאי פסלינן ליה אפומייהו דהני דפסלי ליה כי היכי דלא ליפוק ממונא אפומיה. ועוד קשיא עליה דהא תרי ותרי בין למאן דאמר ספיקא דאורייתא בין למאן דאמר ספיקא דרבנן מרעיה ליה לחזקה לכל מיליה דאורייתא וכדאמרינן בקידושין סו, א גבי מעשה דינאי, ורש"י ז"ל פירשה: עד שלא חתמו מעידין עליו אפילו אותן שנים דאכתי לאו נוגעין בעדותן הן כלל, משחתמו אין מעידין עליו הן עצמן לפי שהן כנוגעין בעדותן דגנאי הוא להם כשישבו עם פסול לדין, ופרכינן היכי דמי אי לימא ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו, כלומר ופסול הוא דלא נפיק ממונא אפומיה ואפילו קודם שחתמו היאך הוא חותם והא פסול הוא, ואי ערער דפגם משפחה גלויי מילתא היא דלא עבידי דמשקרי ועלייהו סמכינן ואם כן קשיא סופא ואף לאחר שחתמו אמאי אין מעידין עליו וחותם. ופרקינן, לעולם ערער דגזלנותא וקאמרי הני ידעינן ביה דעבד תשובה, דאין כאן הכחשה כלל, וכיון שכן עד שלא חתמו מעידין עליו וכשר אבל משחתמו אין מעידין עליו דכנוגעין בעדותן הן דלאו גלויי מילתא אלא עדות גמורה היא. ומה שכתוב בהלכות הרב אלפסי ז"ל ט, א בתרי ותרי לא מפקינן ממונא אפומיה, והביא ראיה מדאקשינן לעיל ומגבי ביה תרי ותרי נינהו, דברים מחוורין הן, אף על פי שאין ראייתו מחוורת דהתם לאו בפסול הגוף היא כגון גזלנין או משחקין בקוביא אלא בפסול קורבא כדכתבינן לעיל.