רשב״א על כתובות נ״ח

1 הנהו קלא אית להו. ואם איתא דהכי הוא מידע הוה ידיע. ומיהו אם נמצא כן מקחו בטל, כדאמרינן בריש פרק המוכר פירות ב"ב צב, ב, גנב או קוביוסטוס הגיעו לסטים מזוין או מוכתב למלכות, אומרים לו הרי שלך לפניך. ורש"י ז"ל לא פירש כן.

2 קשבל מסר והלך. רש"י ז"ל פירש: קיבל הבעל מומין, לרב יהודה ליכא משום דעולא איכא, מסר האב לשלוחי הבעל והלכו להם, משום דעולא ליכא משום סימפון איכא. והראב"ד ז"ל פירשו: קבל האב קידושין ומיד מסרה לבעל והלך לו, דמשום סמפון איכא משום דעולא ליכא הא דפרקינן לעיל כתובות נז, ב התם מיבדק בדיק לה. הכי פירושה למשנה אחרונה איהו בדיק לה משעת כניסה לחופה, ולמשנה ראשונה בדיק לה על ידי קרובות כיון שהגיע זמנה לינשא, משום דכיון דיהיב לה מזונות לא שדי איניש זוזי בכדי.

3 מתני': היבם אינו מאכיל בתרומה עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם ואפילו כלן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם, או כלם בפני היבם חסר יום אחד בפני הבעל אינה אוכלת בתרומה. כך היא גירסת הספרים, והכי תנו לה בגמרא דבני מערבא כאן ה"ג. וכן היא בפירושו של רש"י ז"ל ד"ה עשאה. ופירש הוא ז"ל: דהוא הדין אם עשתה כל שנים עשר חדש בפני הבעל ואכלה בחייו שאינה אוכלת עכשיו בפני היבם, משום דקנין כספו אמר רחמנא ויקרא כב, יא והאי קנין אחיו הוא, וכשמת פקע ליה קניניה. והקשה רבנו תם ז"ל בספר הישר סי' מט עמ', אי הכי מאי אפילו כולם בפני הבעל חוץ מיום אחד לפני היבם הא אפילו אכלה בפניה בעל כמה שני השתא פקע קניניה, ואפילו נשאת ומת בעלה אינה אוכלת ומאי קאמר והאי קנין כספו דאחיו הוא. ותו, דהוה ליה למתני שומרת יבם אינה אוכלת בתרומה, ומאי היבם אינו מאכיל, דמשמע מחמת היבם אינה אוכלת, אבל אם אכלה בשביל הבעל כשהגיע זמנה לינשא או שנשאת ומת הבעל אוכלת, ולפיכך פירש הוא ז"ל, דלמשנה ראשונה שומרת יבם שאכלה בחיי הבעל גם בחיי היבם אוכלת, אלא שאם לא אכלה בפני הבעל אינה מתחלת לאכול עכשיו מחמת היבם. והיינו דאמרינן בגמרא לקמן כתובות נח, א, משום קנין כספו אמר רחמנא דקתני היבם אינו מאכיל, כלומר, מי שלא אכלה ובאה לאכול מחמת היבם אין היבם מאכיל אותה, והיינו דאמרינן בגמרא שם, מאי טעמא, קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא, לומר, והאיך יהא חמור מן הקונה עצמו, מחמת הקונה לא אכלה מחמת היבם שבא מחמתו אכלה, הילכך כיון שאין ליבם ביבמתו אלא זכות אחיו שנתרוקנה לו, כיון שמחמת אחיו לא אכלה אף מחמתו לא אכלה. מיהו מדרבנן הוא, אבל מדאורייתא מיכל אכלה, דמכל מקום קנינו הוא ומיגד אגידה ביה עד שיתירנה בחליצה, אלא מדרבנן אינו מאכילה כיון שלא אכלה בפניה בעל, משום דאינו חייב במזונותיה אלא אם כן עמד בדין וברח, ולאו דוכתא מיחד לה דרוב יבמין אין זנין אלא כונסין או פוטרין, ומיהו כשהגיע זמנה ואכלה בפני הבעל אף בפני היבם אכלה, אבל למשנה אחרונה אמרו שאינה אוכלת בתרומה לעולם עד שתכנס לחופה ואפילו נשאת ומת, אין היבם מאכיל עד שתכנס היא לחופה. והא דתנן בפרק אלמנה לכהן גדול יבמות סז, ב, העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין, ומפרש בגמרא היבם מאי טעמא, קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא. מדרבנן בעלמא הוא וכמשנה אחרונה, אבל מדאורייתא ודאי אכלה, ולמשנה ראשונה נמי אכלה, והאירוסין נמי מדרבנן הוא דאין מאכילין, הא מדאורייתא מאכילין דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דקנין כספו היא. והביא רבנו תם ז"ל ראיה מדתניא בתוספתא כתובות פ"ה ה"א זו משנה ראשונה בית דין של רבותינו חזרו ואמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל, אלמא למשנה ראשונה יבמה אכלה קודם שתבעל והיינו כשאכלה מבעל ולמשנה אחרונה לא אכלה לעולם עד שתכנס לחופה ליבם. ובירושלמי גרסינן כאן ה"ג הגיע זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, והיינו ביבמה. ומקצת נוסחאות יש במשניות שגורסים כך הגיע זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה. והא דתנן בת ישראל מאורסת לכהן מעוברת מכהן, שומרת יבם לכהן לא תאכל בתרומה, למשנה אחרונה היא, וכן הא דגרסינן בפרק הבא על יבמתו יבמות נו, א , הבא על יבמתו בשוגג רב אמר קנה לכל, ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה, ואמרינן התם, מן הארוסין כולי עלמא לא פליגי דלא אכלה דהא לא אכלה בחיי בעלה, כי פליגי מן הנשואין רב אמר אוכלת דהא הוה אכלה מעיקרא, ושמואל אמר אינה אוכלת כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד לדברים האמורים בפרשה, ועל כרחך לא פליגי אלא בביאת שוגג, אבל כשלא בא עליה יבם כלל לכולי עלמא לא אכלה אף על פי שנשאת לאחיו, ההיא נמי כמשנה אחרונה היא הא למשנה ראשונה אכלה, וכן כתב רבנו אפרים ז"ל, והביא עוד ראיה, מדגרסינן במסכת נדרים פרק נערה המאורסה עכג, ב גבי הבוגרת וששהתה י"ב חדש, ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד, דתנן עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם, או כולן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם אינה אוכלת. פירוש: טעמא דחסר יום אחד בפניה יבם היא דלא אכלה למשנה ראשונה, הא אכלה בפני הבעל או שעשתה כולן בפני הבעל כלומר שהגיע זמן בפני הבעל, אוכלת בפני היבם כרבי אליעזר, דאמר שהתה שנים עשר חדש הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר. ומיהו אין ראיתו ראיה, דהתם הכי קאמר, כשנפלה לפני יבם הוא דלא אכלה הא עשתה כולן בפני הבעל ועודנו חי אכלה לומר, דבהגעת זמן אוכלת בתרומה והוא הדין דהוה מצי למידק מרישא דמתניתין דקתני בהדיא הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, דהתם לא דייק מיבם אלא מבעל, וכן פירשו שם המפרשים. ויש ספרים דלא גרסו חסר יום אחד בפני היבם, אלא או כולן בפני הבעל.

4 גמרא: בשלמא לעולא קמייתא שמא ימזגו לה כוס בבית אביה בתרייתא משום סמפון היא. קשיא לי, דהכא משמע דמשנה אחרונה אפילו לעולא משום סמפון היא, ובפרק קמא דקדושין י, ב משמע דלעולא אפילו משנה אחרונה משום מזיגת הכוס היא, דאמרינן התם אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום דעולא. אי נמי משום סמפון, ומדקאמר עד שתכנס לחופה היינו כמשנה אחרונה וקאמר משום עולא. אי נמי משום סמפון, אלמא מזיגת הכוס לעולא אפילו למשנה אחרונה הוא. וביבמות בפרק אלמנה לכהן גדול יבמות סז, ב נמי שנינו, העובר והאירוסין והיבם פוסלים ולא מאכילין, ומפרש בגמרא האירוסין אי בת ישראל לכהן הוא משום דעולא, דההיא למשנה אחרונה הוא מדאמרינן האירוסין אין מאכילין. ויש לומר, דסוגיין דהכא דמאן דאמר לה משמיה דעולא, והנהו דפרק קמא דקדושין ודפרק אלמנה לכהן גדול כאיתימא רב שמואל בר יהודה. ואפשר לי עוד לומר, דאפלו למאן דאמר לה משמיה דרב שמואל בר יהודה הוא, הכא הכי קאמר, בשלמא לעולא בתרייתא איכא למימר משום סמפון, ולאו למימרא דעולא על כרחך הכי מפרש לה, אלא לומר דאי נמי משום סמפון ניחא ליה, דקמייתא משום מזיגת הכוס ובתרייתא משום סמפון, והוא הדין נמי דאי כולהו משום מזיגת הכוס לא תיקשי ליה, דבית דין ראשונים סברי דכיון דמייחד לה מקום כשהגיע זמן ליכא משום מזיגת הכוס דאיזדהורי מיזדהרי, אבל בית דין של אחריהם אמרו דעד שתכנס לרשות הבעל ממש אחיה ואחותה שייכים בהדא דוכתא דמייחד לה, ואכתי איכא משום מזיגת הכוס, וטעמא דמסתבר הוא. אי נמי, דמעיקרא הוה סבירא ליה לתלמודא דמשנה ראשונה ואחרונה פליגין בחששות מחודשות, משום הכי קאמר דלעולא אפשר לומר דראשונה משום מזיגה ואחרונה משום סמפון, אבל לרב שמואל בר יהודה קשיא. אבל בתר דפריקו לרב יהודה דכולהו משום חדא חששא, אלא דראשונים סברי דהאי חששא מסתלקת בהגעת זמן, ואחרים סברי דאינה מסתלקת אלא בכניסה לחופה, לעולא נמי כולהו משום מזיגה וכמאן דאמר לה משמיה דרב שמואל בר יהודה, אלא דבית דין ראשונים אמרו שהיא מסתלקת בהגעת זמן. ובית דין של אחריהם אמרו שאינה מסתלקת עד שתכנס לרשות הבעל כמו שכתבתי. וזה טעם נכון ומספיק. ובזה נתיישב לי מה שפירש רש"י ז"ל למעלה בפרק נערה שנתפתתה כתובות מח, א גבי מתניתין דקתני לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין, מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל, ואמרינן עלה בגמרא, אמר רב מסירתה לכל חוץ מתרומה, ולוי אמר מסירתה לכל אף לתרומה. ופירש רש"י ז"ל: דרב אית ליה דרב יהודה אמר שמואל דאמר משום סמפון והלכך לא אכלה עד שתכנס ממש לחופה דליבדקה בעל, ולוי אית ליה כעולא דאמר משום מזיגת הכוס, ומתניתין דהתם ודאי כמשנה אחרונה הוא כדדייקינן התם מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה, ואי משנה אחרונה אפילו לעולא משום סימפון, לוי דאמר כמאן. אבל למאי דפירש רש"י אתו שפיר, דלעולם לעולא אפילו למשנה אחרונה משום מזיגת הכוס הוא, כן נראה לי.

5 איכא בינייהו בדיקת חוץ. מר סבר בדיקת חוץ שמה בדיקה ומר סבר כלומר, בית דין של אחריהם אמרו בדיקת חוץ לא שמה בדיקה, פירוש: בדיקה שעל ידי קרובות ובאין שם מרחץ בעיר, אבל אם יש שם מרחץ בעיר בדיקת חוץ בדיקה מעליא היא ועדיפה מכניסה לחופה, דשפיר בדקי לה קרובות על ידי מרחץ, וכדאמרינן בפרק המדיר כתובות עה, ב היו בה מומין בעודה בבית אביה וכו' נכנסה לרשות הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים במה דברים אמורים במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון, ואם יש עמו מרחץ באותה העיר אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שבודקה ביד קרובותיו. אלא מיהו לענין אכילת תרומה אינה אוכלת עד שתכנס לחופה, כדי שלא תחלוק בארוסה. עד כאן הראב"ד ז"ל.

6 אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה. כלומר, איני נוטלת כלום לא מזונות ולא מעה כסף, ואיני עושה כלל לעצמך, לא עיקר מעשה ולא מותר. וכן כתב רב אחא גאון ז"ל בשאלתות בפרשת ואלה המשפטים סימן ס דיכולה היא לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר.

7 כי תקינו רבנן מזוני עיקר. כלומר, עיקר התקנה לא היתה אלא על מעשה ידיה שיהו תחת מזונותיה, ועל המזונות לא הוצרכו לתקן, שהן העיקר לפי שהוא מחוייב לה מדין תורה, דלמאן דאמר מזונות עיקר מן התורה הן ונפקא ליה משארה כסותה ועונתה כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה כתובות מז, ב, ורבנן הוא דתקון ליה לבעל מעשה ידיה משום איבה, ואם תאמר, אם כן אף לקמן למאן דאמר מזוני דאורייתא מעשה ידיה עיקר התקנה, והאיך היא יכולה לבטל תקנת הבעל, יש לומר, דעיקר התקנה מכל מקום לא לתקנת הבעל היתה אלא לתקנתה, כדי שיתן לה מזונותיה בלא איבה, ויכולה היא לומר איני רוצה בתקנת חכמים. ומיהו אלמוה רבנן לתקנתן דכל שאינה עושה אפקעינהו למזונותיה ממנה, ומדין הפקר נגעו בה. כן נראה לי.

8 מאי לאו בנזונת. ואשמעינן דאפילו הכי יכולה היא להפקיע הקדשו ואומרת איני נזונת ואיני עושה, ואף על פי שהיתה נזונת בשעת הקדשו, לפי שאין מעשה ידיה עיקר. אלא טעמא דר' מאיר, משום דקסבר שמתוך שיכול לכופה במעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן וידים איתנהו בעולם, והוה ליה כמקדיש דקל לפירותיו דקדשי, אלמא, מדקאמר מתוך שיכול לכופה, שמע מינה דמעשה ידיה עיקר ותקינו מזונות תחת מעשה ידיה. ותמיהא לי, דהא על כרחך מזונות לר' מאיר מזונות דאורייתא הן, כדתניא לעיל כתובות נו, א האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי היא מקודשת ותנאו בטל דברי ר' מאיר, כלומר, דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. ואי אפשר לומר דמדרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, דלית ליה לרבי מאיר הכי, מדאמרינן בריש פרקין כתובות נו, ב כל הפוחת ואפילו בתנאי, אלמא קסבר תנאו בטל וכו' והא שמעינן ליה לרבי מאיר דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל בדאורייתא אין, הא מדרבנן קיים, אלמא לרבי מאיר שאר כסות ועונה דאורייתא הן. ויש לומר דריש לקיש דריש ליה לקרא כר' אליעזר בן יעקב, דדריש כסותה ועונתה לפום שארה תן כסותה, שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה כדאיתא לעיל בפרק נערה שנתפתתה כתובות מח, א, אבל מזוני דרבן נינהו, ולית ליה קל וחומר דדרשינן במכילתא משפטים פ״ג, ומה דברים שאין בהם חיי נפש ולא נשאת עליהן מתחלה כגון כסות אי אתה רשאי למנוע ממנה, מזונות ועונה, שהמזונות חיי נפש והעונה עליה נשאת מתחלה לא כל שכן. אי נמי יש לומר, דכיון שלא תקנו אלא על מעשה ידיה והן היו תקנה לבד, אם כן אינה יכולה לבטל תקנתן, ודלא כרב הונא.

9 מתוך שיכול לכופה על מעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן. איכא למידק, היכי דמי, אי בשאין מעלה מזונות אינו יכול לכופה, ואי משום שיכול לכופה לכשירצה, השתא מיהא ידיה לא משעבדן ליה, ולכשיעלה לה הוה ליה דבר שלא בא לעולם, ואי בשמעלה לה מזונות היכי קתני רישא הרי זו עושה ואוכלת. והראב"ד ז"ל העמידה כשאינה נזונת, ומשום הכי עושה ואוכלת כל זמן שאינו מעלה. ומיהו כיון דמשעבדא ליה כל אימת דבעי איהו כי זכי במעשה ידיה לאלתר קדשי, והיינו מותר מזונותיה לאחר מיתה, וליכא למיחש הכא לדבר שלא בא לעולם, דכל שבידו לאו כמחוסר דמי. ותמיהא לי טובא, חדא, דלא אמרו כל שבידו וכו' אלא באומר לכשיהיה הדבר שבידו לעשותו, כאותה שאמרו בפרק האומר בקדושין סב, א, בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן, אמר פירות ערוגה זו מחוברין יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ונתלשו, מהו, אמר ליה כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, וכדקתני בברייתא בהדיא, אין תורמין מן התלוש על המחובר וכו' כיצד, אמר פירות ערוגה זו תלושין יהו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין, או פירות ערוגה זו מחוברין יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום, אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין. ועוד, דאפילו באומר לכשיתלשו קודם שיתלשו אינן תרומה ואין הפירות התלושין מתוקנין, וכדקתני ונתלשו, ור' אסי נמי ונתלשו קאמר, וכיון שכן, הכא אינו קדוש, חדא, דלא קאמר לכשאזונך, ועוד, דאפילו באומר, הא לא זנה, ולאחר מיתה מחמת ירושה באו לו ולא מחמת כפייתו ומזונותיו, ודבר שלא בא לעולם הוא. אלא נראה לי דאם יש לומר כך יש לומר, דמותר מחמש סלעים ומחיים דוקא קאמר ולא לאחר מיתה, דכיון דשמעינן ליה לרבי מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה לכשאזונך ואעלה לך מעה כסף, וכיון שיכול לכופה הוה ליה כאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנו ממך תקדוש דקדשי, דבעל כלוקח הוי, והלכך לכשיעלה לה מעה כסף לצורכה דמותר דידיה הוא ההיא שעתה קדיש, ואף על גב דאינו יכול לכופה על המותר, מכל מקום כיון דיכול לכופה על מעשה ידיה אלמא ידיה דידיה הוי, ויכול הוא להקדישן לכל מה שיעשו. אלא דכל שאין מעלה לה אינו יכול לכופה, שאינו יכול לומר לה עשי עמי ואיני זנך. ומותר לריבותא נקטיה, דאף על גב דאינו יכול לכופה על המותר עצמו. ועוד דלא שכיח כולי האי, אפילו הכי יכול להקדישו וקדיש לכשיעלה לה מעה כסף, וכל שכן מעשה ידיה עצמו דקדוש לכשיזונה דיכול לכופו עליו, ושכיח כן נראה לי. ומיהו לעיקר קושיין אין אנו צריכין לכך, אלא ריש לקיש מוקי לה למתניתין במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצורכה, וקסבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה כרב אדא דלקמן בסוגיין, ומותר מחיים קדיש, ועושה ואוכלת דקתני, פירושו, עושה ומספקת צרכיה. והכין מפורש בירושלמי פ"ה ה"ה, דגרסינן התם: ריש לקיש אמר במותר מחיים מחמש סלעים פליגין, דופתר לה במעלה לה מזונות ואינו נותן לה מעה כסף לצורכיה, ותנינן אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה, ושמעינן מיהא, דלרב הונא אפילו במעלה לה מזונות ואפילו אמר לה בהדיא יקדשו ידיך לעושיה, לא קדיש, דהא ריש לקיש סתמא כמאן דאמר לה בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן, ואפילו הכי טעמא דיכול לכופה הא אינו יכול לכופה לא קדוש, ואף על גב דמעלה לה מזונות שהן כנגד המותר, וטעמא דמלתא, משום דלרב הונא כיון דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, נמצא שאין לבעל בידי אשתו אלא שעבוד לבד, וקיימא לן כרבא פסחים לא, א דאמר הקדיש מלוה וזבין מלוה אינו מכור ואינו קדוש, אבל לריש לקיש הוה ליה שעבודו של בעל כמקח, והלכך יכול להקדיש ידיה לעושיהן, כן נראה לי.

10 הוי בה רב פפא במאי, אילימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצורכה. האי מעלה לה מזונות כדי נסבה, דהא עיקר קושיא אינו אלא ממעה כסף שהוא כנגד המותר, ומאי דקא סלקא דעתך השתא. וכן נמי במאי דקאמר אלא בשאין מעלה מזונות, לאו דוקא, אלא עיקרא משום דאין מעלה לה מעה כסף לצורכה, ומעלה לה מזונות ואין מעלה משום דבעי לאוקמה כולה בחד גוונא. וראיתי מי שפירש, משום דאכתי לא ידעינן אי מזונות תחת מעשה ידיה או תחת מותר. ונכון הוא, ואיכא למידק, אמאי לא אוקמה בניזונת ורב לטעמיה דאמר יכולה האשה שתאמר איני נזונת ואיני עושה ואיני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר, ומיהו לאחר מיתה קדוש משום דקסבר ר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ורב אדא סבר אינה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה כריש לקיש, ומתוך שיכול לכופה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן. אי נמי, משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ואם תאמר אם כן לרב אדא היכי קתני רישא הרי זו עושה ואוכלת. יש לומר, דלצדדין קתני, ורישא כשאינה ניזונת, ויש מתרצים, דסיפא גופא לא מצית לאוקמה בדאמרה איני ניזונת ואיני עושה ומאי קדיש לאחר מיתה, דאם כן, ליתני המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ועושה צרכיה, ומה שהותירה ממזונותיה ר' מאיר אומר הקדש, מאי האי דקתני המותר, דמשמע כשהקדישו את המותר נוהג הדין הזה אבל מעשה ידיה עצמן דין אחר יש להן, שמע מינה, כשאינה אומרת איני ניזונת ואיני עושה עסקינן, להכי קתני המקדיש את המותר, סלקא דעתך אמינא כיון שאינו יכול לכופה לעשות מותר אפילו היכא דאינה אומרת איני ניזונת ואיני עושה לאו דידיה הוי, קא משמע לן. ולא ירדתי לסוף דעתם בתירוץ זה, דאפילו באומרת נמי איני ניזונת ואיני עושה סיפא דמתניתין שפיר קא אתיא, והכי קאמר, ובמקדיש אפילו המותר דלא שכיח ואינו יכול לכופה אף במעלה לה קדוש לאחר מיתה וכל שכן מעשה ידיה עצמן, ורישא דקתני עושה ואוכלת, הכל בכלל אוכלת לומר מספקת כל צרכי מזונות וקישוטים. ונראה לי, דטעמא דמילתא לפי שלא רצה להעמיד משנתינו לצדדין כל שהוא יכול להעמידה כולה בחד גוונא ובחד טעמא, או ברוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל, או בשאינו רוצה לזונה, ואוקימנא סיפא במעלה לה מזונות, כלומר והיא מקבלת, אבל אין מעלה לה מעה כסף לצרכה. ואפשר לפרש כולה רישא וסיפא במעלה והיא אינה רוצה לקבל. וזה נראה עיקר. ולרב ושמואל הוא הדין שהיה יכול להעמיד סיפא ברוצה ליטול מזונות ואינה רוצה ליטול מעה כסף, אלא מכיון שאין עיקר הענין תלוי כאן בין אין מעלה ממש למעלה והיא אינה רוצה לקבל, ועוד, דלרב אדא הוצרך לומר כשאינו מעלה דוקא, אבל במעלה והיא אינה רוצה לקבל, לא כל כמיניה, כטעמיה דריש לקיש דבחד שיטתא קיימי, משום הכי נקט בשאין מעלה לה מעה כסף לצרכה. ואם תאמר, רב ושמואל אמאי מוקמי לה במעלה לה מזונות ואין מעלה מעה כסף ולאחר מיתה קדוש, לוקמה איפכא, במעלה לה מעה כסף ואינו מעלה מזונות, והילכך עושה ואוכלת והמותר קדוש מחיים.ומסתברא, משום דלכולהו אמוראי מתניתין בחד גוונא מתוקמה, ולא איפליגו באוקימתא דמתניתין, דלכולהו או בנזונת או בשאינה נזונת, ולרב אדא אי אפשר להעמידה באין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף, והילכך לרב ושמואל נמי לא מוקמי לה בהכי. ועוד יש לי לפרש, דכולה מתניתין בדבר מוכרח קא מיירי, כלומר, במה שאינו הקדש אלא מדעת האשה ומה שהוא מוקדש שלא מדעתה, והלכך לרב ושמואל אין כאן הקדש מוכרח אלא לאחר מיתה דמחיים דאשה הרי היא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ואיני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר, אבל לאחר מיתה אפילו המותר דלא שכיחי קדוש, משום דקסבר ר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכל שכן מעשה ידיה עצמן דשכיחי טפי, ומותר לרבותא נקטיה כדאמרן. ורב אדא סבר, דאפילו מחיים דאשה קדוש בעל כרחה ואפילו מותר דאין יכול לכופה עליו. ועוד, דלא שכיחי, משום דמעלה לה מזונות, ועל כרחה יהבה ליה מותר כי איתיה, וכל שכן מעשה ידיה עצמן במעלה לה מזונות. ורב ושמואל הכי מפרשי לה למתניתין, המקדיש מעשה ידי אשתו אפילו ברוצה לזונה, הרי היא יכולה להפקיע הקדשו כמה שתרצה, אילו רצתה אינה נוטלת מזונות אלא עושה לעצמה ואוכלת, וכל שכן שאינה נוטלת מעה כסף ואינה עושה מותר, משום דלכולי עלמא אינו יכול לכופה עליו, ועוד דלא שכיחי, אבל לאחר מיתה על כרחך קדוש ואפילו המותר, משום דקסבר ר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואפילו בזה דלא שכיח כולי האי. ורישא נקט עושה ואוכלת לרבותא, לומר, דאפילו ממעשה ידיה עצמן יכולה להפקיע הקדשו מחיים. וסיפא נקט מותר לרבותא כדאמרן, והוא הדין למותר בדינא דרישא ולמעשה ידיה עצמן בדינא דסיפא וכל שכן. וכן אלו רצתה נוטלת מזונות, דמזוני עיקר ומעשה ידיה עצמן קדושין, ואינה נוטלת מעה כסף, ואין המותר קדוש עד לאחר מיתה. ולרב אדא הכי קתני, המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זה מקדיש מהן כמה שרוצה, ואלו רצה לזונה ואינו רוצה להעלות לה מעשה כסף לצרכה הרי זו עושה ואוכלת, כלומר מספקת ומתקנת צרכיה, ולומר דאף על פי שאינו מעלה לה מעה כסף שהוא כנגד עיקר מעשה ידיה דשכיחי ויכול לכופה עליהן, כיון שהוא מעלה לה מזונות שהן כנגד המותר, הרי המותר קדוש מחיים, ואף על פי שאינו שכיח ואינו יכול לכופה עליו, משום דמעשה ידיה עיקר ונעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן וידים איתנהו בעולם, וכל שכן מעשה ידיה במעלה לה מעה כסף לצורכה, וריש לקיש כרב אדא כדמפרש בירושלמי בפירקין ה"ה אמר ריש לקיש במותר מחמש סלעים פליגין, דופתר לה במעלה לה מזונות ואינו נותן לה מעה כסף לצרכיה, ותנינן אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה, הרי ריש לקיש מוקי לה לגמרי כרב אדא דגמרין. ור' יוחנן הסנדלר סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, וקסבר שאדם מוציא לפעמים דבריו לבטלה, וכיון דלא קאמר בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן לא אמרינן נעשה כאומר, ופליג במותר והוא הדין במעשה ידיה עצמן, ואפילו במעלה לה מעה כסף ומעלה לה מזונות, ואיכא למימר דאפילו יקדשו ידיך לעושיהן, נמי לר' יוחנן הסנדלר אינו קדוש, דכיון שהוא אינו יכול לכופה על מעשה ידיה לא עדיף קנינו בה להקדיש גוף ידיה, והיינו דאיצטריך ריש לקיש לפרש ולומר מתוך שיכול לכופה, דאלמא אי לאו שיכול לכופה, אף על גב דאית ליה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והוה ליה כמפרש יקדשו ידיך לעושיהן לא קדוש, והילכך לר' יוחנן הסנדלר נמי אפשר דלא קדוש וכמו שכתבתי למעלה. ור' יוחנן הסנדלר נמי בדין ההכרח קא מיירי, כלומר, שאין כאן לעולם הקדש לא מחיים ולא לאחר מיתה ואפילו במעלה לה מזונות ומעה כסף, ואפילו באומר יקדשו ידיך לעושיהן. אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב פ"ו מהל' ערכין הלכ"ח שאם אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן, הואיל והן משועבדים לו הרי כל מעשה ידיה קדשי ואפשר שהוא ז"ל סובר, דאף על גב שהיא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, כל שלא אמרה הרי ידיה משועבדים לו, ואלמוה רבנן לשעבודיה, ואינו מחוור בעיני, וכמו שכתבתי למעלה. ומה שכתב רש"י ז"ל, והוא הדין דהוה מצי לאוקמה בשאינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכה, ורב ושמואל סברי תקינו מזונות תחת מותר הלכך לאחר מיתה קדוש, ורב אדא סבר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר, וכיון דקא יהיב לה מעה כסף מותר דידיה הוי, אלא משום דרב אית ליה יכולה האשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה, ואוקי רישא דמתניתין בשנזונת אוקי סיפא נמי בנזונת. ואינו מחוור, דרישא ברוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל, וסיפא בנזונת ממש, אלא דאי אפשר להעמיד בכך, דעל כרחך לרב מעשה ידיה ממש תחת מזונות ולא תחת מעה כסף, דהא אמר יכולה האשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ולא קאמר איני מתפרנסת ואיני עושה. ומיהו זה אינו קשה כל כך, שהוא ז"ל יפרש כולה במעלה לה מזונות ואינה רוצה לקבל, וכפי הפירוש השני שכתבתי למעלה. אלא קשה לי עוד דודאי משמע דעיקר הדין הזה ידוע היה אצלם, וקבלה בידם דרב ושמואל סברי תקינו מזונות תחת מעשה ידיה, ורב אדא סבר תקינו מזונות תחת מותר, ולישנא דגמרא דאמר רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, לאו דוקא ולא דק, דלרב ושמואל מזוני עיקר, והוה ליה למימר רב ושמואל סברי תקנו מעשה ידיה תחת מזונות, אלא דלא דק, משום דלישנא דברייתא נקט ואף על גב דמפכין לה כך היתה שגורה בפיהם. אי נמי, משום דלרב אדא דוקא ועיקר מחלוקת אינו תלוי כאן, בכך לא דק.