רשב״א על כתובות ע״א

1 ר' יהודה היינו תנא קמא, אמר אביי כהנת אתא לאשמעינן. מדקאמר כהנת אתא לאשמועינן ולא קאמר כהנת איכא בינייהו, משמע לכאורה דתנא קמא לא פליג בה כלל ומדשתק הוא דשתיק מינה, ואתא ר' יהודה ולימד. וכן מצאתי בתוספתא פ"ז ה"א דקתני עד שלשים יום יעמיד פרנס ובכהנת שלשה חדשים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה, ובכהנת שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה. ומיהו לקמן כתובות עא ע"ב ודאי משמע דתנא קמא פליג בכהנת, ולא מפליג בין כהנת לישראלית כלל, גבי המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה שם, דאמרינן סיפא אתאן לכהנת ור' יהודה היא, וסתמא דמתניתין דלא כר' מאיר דתוספתא, וכדאוקימנא לה למתניתין נמי בסמוך סתמא דלא כר' מאיר. ויש לומר, דהתם משום דלא אמר ר' מאיר בהדיא בכהנת, ואפשר לך לומר דרבי מאיר פליג בה, תלי לה ברבי יהודה דאמרה בהדיא, עד כאן.

2 אמר רב לא שנו אלא במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה, ושמואל אמר אפילו בסתם נמי לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו. קשיא לי, שמואל היכי מצי לאוקמי מתניתין בסתם, דהא על כרחך משמע דאינה אלא דוקא במפרש כרב, מדקתני עד שלשים יום דמשמע שהנדר היה מפורש עד שלשים יום, דאי לא, הוה ליה למתני יעמיד פרנס שלשים יום מכאן ואילך יוציא, והכי נמי משמע מדקתני ר' יהודה אומר חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה, דמשמע המדיר חדש אחד יקיים המדיר שנים יוציא, דאי לא, הוה ליה למיתני שני, ר' יהודה אומר יקיים חדש אחד. ומסתברין, דלא פליג שמואל אלא במדיר סתם, אבל במפרש יותר מחדש, אי נמי באומר לעולם יוציא לאלתר, דלא אמר שמואל ימתין שמא ימצא פתח לנדרו אלא במדיר סתם, דכיון דלא פירש יתר מחדש סברה השתא מיתבא דעתיה. אבל במפרש לעולם אי יתר מחדש, סברה כיון דפירש לעולם יעמוד בנדרו דעביד איניש לאחזוקי דיבוריה. ולעולם מתניתין לכולי עלמא במפרש, וכיון דפירש יוציא לאלתר. והכי נמי מכרעא לישנא דבפירושה דמתניתין לא פליגי, מדקא אמר רב לא שני אלא במפרש אבל בסתם לא, ואמר ליה שמואל אפילו במפרש, ואי בפרושא דמתניתין פליגי הכי הוה להו למימר, אמר רב מתניתין במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר, ושמואל אמר מתניתין בסתם. וכן מכרע כדפרישנא בגמרא דבני מערבא בפירקין ה"א אלא דמהפך סברתן של רב לשמואל ושל שמואל לרב, דגרסינן התם, שמואל אמר במדירה סתם אבל במדירה לעולם יוציא מיד ויתן כתובה, ר' זעירא בשם ר' אבינא בשם רב אפילו במדירה לעולם מגלגלת עמו שלשים יום שמא ימצא פתח לנדרו, אית תניי תני שלשים יום ואית תניי תני עד דשלשים יום, מאן דאמר שלשים מסייע לרב, מאן דאמר עד שלשים מסייע לשמואל. אף על פי שזה במקצת שלא כגמרתינו, מכל מקום למדנו שלשון עד שלשים מכריע שהוא במפרש, וכן למדנו משם דהפרש יש בין סתם למפרש יותר מחדש. ומה שהקשינו לשמואל מן המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה. ודחקינן לאוקמה בשנדרה היא וקיים לה הוא ולא אוקמה במפרש יותר מחדש, התם משום דהמדיר סתם קאמר, ואם איתא דטעמא משום דמפרש יותר מחדש, לא הוה שביק מתניתין עיקרא ותני לה סתם, והוה ליה לפרושי המדיר את אשתו וכו' עד שלשים יום יקיים, יתר מכאן יוציא ויתן כתובה כדקתני ברישא. כן נראה לי והדבר צריך תלמוד.

3 הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה הוא. מסתברא שקיים לה בפירוש, כגון שאמר לה קיים ליכי, אבל שתק ולא הפר לה, לא, משום דמצי למימר איידי דטרידנא אישתלאי, והיינו דקרי לה מדיר, ואי במקיים דרך שתיקה לא שייך למקרייה מדיר. והא דתנן האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה, ר' יוסי ור' אלעזר אומרים הוא נותן אצבע בין שיניה, לאו דוקא ולא הפר לה, אלא שקיים לה. אלא דקשה לי קצת הא דאמרינן לקמן כתובות עא ע"ב אבל היכא דנדרה איהי ושתיק לה סברה מיסנא סני לה, דאלמא כששתק לה בלבד יוציא ויתן כתובה. ויש לומר, דשתיק לה נמי לאו דוקא אלא שקיים לה, ולישנא דקרא נקט דכתיב במדבר ל, יב , כי החריש לה, ולעולם הכא קיים לה ממש עיין תוס' ד"ה אבל.

4 וקסבר ר' מאיר הוא נותן אצבע בין שיניה. כלומר, ולפיכך יוציא ויתן כתובה. ופירש רש"י ז"ל בד"ה שנדרה, ע"ש: דהיינו טעמא דבנדרה היא יוציא לאלתר, דכיון דנדרה היא אי ניחא לה למיפך ומישקל כתובה לא תבעי פתח לנדרה. ויש מקשים תוס' ד"ה שנדרה לפירושו, דאם כן האיך הקשו לקמן, ותתקשט ותאסר אי לבית שמאי שתי שבתות אי לבית הלל שבת אחת, והא מכיון שנאסרה בנדר שלה אין מעכבין אותה דהא לא תבעי פתח לנדרה. ועוד דהא קיימא לן נדרים סט, א דנשאלין על ההקם, והלכך אפילו נדרה היא תמתין שמא ימצא פתח להקמתו. ולפיכך פירשו דלא נתנו חכמים זמן אלא במי שלא נאסרה כלל, כגון מדיר את אשתו דהא סגי לה בפרנס, ואי נמי בתשמיש, שכן דרך ארץ. ואי נמי, לפי שהדבר תלוי בו דאפילו בלא נדר מעמיד אנפשיה, אבל בשנדרה היא דאסרה מיד אין נותנים לה זמן אלא יוציא לאלתר. והר"א אב ב"ד ז"ל פירש: משום דכיון דנדרה היא וקיים לה, סברה מיסנא סני לה ויש לה צער לשבת עם שונאה, וכדאמרינן לקמן בשלהי שמעתין. ולפי פירושו, כי היכי דבעינן לקמן ותתקשט ותאסר אי לבית שמאי שתי שבתות וכו', כלומר, ולמה יוציא לאלתר, ומשני היכא דנדרה איהי סברה מיסני סני לה, הוא הדין דהוה ליה למבעי הכא, אלא מדאשכח בה פרכא מדתנן האשה שנדרה בנזיר, וסבר למידחי ההוא פירוקא לא בעי למישאל טעמא. ובהאי טעמא נמי ניחא לן מאי נפקא לה מינה כי מפקינן לה לאלתר, דכיון דקיים לה תו לא מצי בעל שנ ילהפר לה דאין הבעל מפר בקודמין, דמכל מקום לא ניחא לה למיתב תותי גברא דסני לה.

5 אמר ר' יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש אלא אלו הן נדרי ענוי נפש שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין ולא אתקשט בבגדי צבעונין. והא דלא מוקי נמי מתניתין דהכא בקשוט צבעונין, משום דסתם קשוט לא משמע אלא קשוט הגוף כהשרת שער ודומה לו, דכמו שפירש רש"י ז"ל.

6 הכא במאי עסקינן בדברים שבינו לבינה. פירש רש"י מתניתין דהכא נמי בקשוט שבינו לבינה, כגון שנדרה שלא תתקשט בשמן אנפיקינון שמשיר את השער. כלומר, ומתניתין דהתם בשאר קשוטין שאינן דברים שבינו לבינה. ואינו מחוור, מדאמרינן הניחא למאן דאמר דברים שבינו לבינה, הבעל מפר דאתמר דברים שבינו לבינה רב הונא אמר הבעל מפר וכו'. ופלוגתא דרב הונא ורב אדא גבי קשוטין דהתם, היא אי מודה בהו ר' יוסי שמפר משום דברים שבינו לבינה אף על פי שאינו מפר משום נדרי עינוי נפש, או אפילו משום דברים שבינו לבינה אינו מפר. אלא הכי פירושו הכא במאי עסקינן בדברים שבינו לבינה מפר,ונפקא מינה שאינן מופרין אלא כל זמן שהיא תחתיו, כלומר, אף על פי שלא אתקשט אינו מפר משום נדרי ענוי נפש, משום דברים שבינו לבינה מפר, ונפקא מינה שאין מופרין אלא כל זמן שהיא תחתיו ואפילו גרשה והחזירה, אבל אם גרשה ונשאת אינן מופרין, וכדתנן בפרק בתרא דנדרים צ, ב נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ומשמשתו ותהא נטולה מן היהודים, הניחא למאן דאמר דברים שבינו לבינה מפר, אלא למאן דאמר אינו מפר כלומר, דברים שבינו לבינה כאלו שלא אתקשט ולא ארחץ, אבל לכולי עלמא יש דברים שבינו לבינה שהוא מפר דהא כתיב בין איש לאשתו, ותנן נטולה אני מן היהודים יפר חלקו. ותניא בפרק בתרא דנדרים שם דלא אכחול ושלא אפרכס ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה ואמרינן עלה מאן שמעת ליה דאמר שלא אכחול שלא אפרכס ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה הוויין רבי יוסי, וקתני מפר משום דברים שבינו לבינה, ורבנו תם ז"ל גריס, הניחא למאן דאמר מפר, אלא למאן דאמר אינו מפר מאי איכא למימר, ולא גריס דברים שבינו לבינה, דמשמע דבכל דברים שבינו לבינה פליגי.

7 וכמה קצבה אמר רב יהודה אמר שמואל שנים עשר חדש, רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן עשר שנים. וכתב רבנו חננאל דהלכתא כר' יוחנן ואיכא מאן דהלכתא כרב חסדא דהוא בתרא. והרמב"ם ז"ל פסק פי"ג מהל' אישות ה"ח ובפיה"מ כאן כרב יהודה אמר שמואל דאמר י"ב חדש ואיני יודע טעם לדבריו, דהא קיימא לן עירובין מז, ב דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, או יפסוק כר' יוחנן דהלכתא כוותיה במקום שמואל, או כרב חסדא דהוא בתרא וזה נכון יותר. ורבנו אלפסי השמיטה לגמרי.

8 ירושלמי בפרקין ה"ג: עולא בר שמואל אמר בעניות שלא נתן קצבה אבל אם נתן קצבה אפילו עד עשר שנים מותר, שאין שועל בעפר פיו מת, נתן בר אושעיא אמר ר' יוחנן חוץ מן הרגל.

9 הא דתנן המדיר את אשתו שלא תלך לבית המשתה ושלא תלך לבית האבל וכן המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה. לשמואל מוקמי להו כולהו כשנדרה היא וקיים לה הוא, דאי לא תקשי ליה נמי אמאי יוציא לאלתר, ואף על גב דלא הוו דברים שיש בהם ענוי נפש ולא דברים שבינו לבינה אפילו הכי הוא נותן אצבע בין שיניה, שאלו רצה להפר יפר דמיירי כגון דתלתינהו לנדרה בתשמיש, כדאוקימנא המדיר את אשתו שלא תתקשט לר' יוסי אליבא דמאן דאמר דברים שבינו לבינה אין הבעל מפר. כן כתב הראב"ד ז"ל.