רשב״א על כתובות ס״ח

1 מתני': יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה במנה או במאתים יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה. ואף על פי שלפרנסת הבעל זכו לה חכמים וזו כבר נשאת, מכל מקום היא זכתה בנכסים בכדי מה שראוי לינתן לה ואינן יכולין להפקיע זכותה. וליכא למימר הכא הא איכא ריוח ביתא, כדאמרינן בגמרא לקמן כתובות סט, א גבי שתי בנות ובן וקדמה הראשונה עשור נכסי ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן, דהא אסיקנא התם דריוח ביתא מהנהו נכסי קאמר, וזו כמי שאין לה ריוח ביתא מהנהו נכסים, כיון דלא יהבו לה דחזי ליה מינייהו. וגרסינן בתוספתא פ"ו ה"ז אף על פי שכתב לה הבעל דין ודברים אין לי עמה, יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להינתן לה.

2 אמר שמואל, לפרנסה שמין באב. ואסיקנא בין השיא דגלי דעתיה בין לא השיא, לעולם שמין דעתו ונותנין לה. וקיימא לן כשמואל דקאי כר' יהודה, וכדאמרינן אמר ליה רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר' יהודה אמר ליה יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי. וכתב ר"ח דלא אזלינן בתר אומדנא אלא לפחות מן העישור, וכמעשה דרבי דנתן לה אחד מי"ב בנכסים, ולא אשכחן בהדיא מאן דאמר יתר מן העישור, ובפרק נערה שנתפתתה כתובות נב, ב אמרינן מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו, ועד כמה, אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עישור נכסי, ואין לנו רשות שלא בראיה ברורה להוציא מן היתומים יתר מן העישור, ורבותינו בעלי התוספות ז"ל לעיל כתובות נ, ב, תוס' ד"ה ומאי הביאו ראיה לסברא זו, מדאמרינן בגיטין ריש פרק הנזקין גיטין נא, א, והא פרנסה דמיקץ קיצא, ואם איתא דשמין באב בין לפחות בין להוסיף על העישור הא לא קיצא כלל, אבל למאי דאמרינן דלהוסיף לא אזלינן בתר אומדנא, קרינן ליה קייצא משום דטפי מעישור לא הויא, והראב"ד ז"ל הקשה עליו, מדקתני ר' יהודה אומר אם השיא בת ראשונה ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה, ואם לפחתה מעישור קאמר הוה ליה למתני אם השיא ראשונה לא ינתן לשנייה אלא כדרך שנתן לראשונה, אלא שמע מינה דבין לפחות בין להוסיף קאמר. ועוד יש להביא מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה לעיל כתובות נ, ב, רב זן מחטי דעלייה, ואמרינן פרנסה הואי ומאי עלייה מעלוייא דאב, וכדשמואל דאמר שמואל לפרנסה שמין באב, אלמא אפילו לעלוייא אמרה ולא לגריעותא. ועוד מדאמרי ליה חכמים לר' יהודה פעמים שאדם עשיר והעני או עני והעשיר אלמא ר' יהודה בין לפחות בין להוסיף אמרה, ורש"י ז"ל כן כתב, דאפילו להוסיף הולכין אפילו אחרי אומדנותו דאב. ואף על פי שהראיות שכתבנו יש לדון בהם, מכל מקום פשוטן של דברים כך הוא. ומה שהביא ר"ח ז"ל ראיה מדאביי ורבא דאמרי עד עישור נכסי, אינה ראיה דחכמים לא הזקיקוהו לבוא לימלך וכן סתם בני אדם אלא עד העישור, אבל מי שדעתו רחבה ורוצה ליתן לבתו יתר מן העישור יתן, ואם גלה דעתו בין במעשה, כגון שהשיא את הראשונה, בין שהכרנו בו שהוא עשיר בדעת נותנים לה כפי שאמדנוהו שבדעתו לפסוק ולתת לה. ומעשה דר' שפחת לה מן העישור במי שהיה דעתו קצרה. והא דקי' לה קצובה בפרק הניזקין גיטין נא, א היינו משום דאי לית לן כדשמואל דאמר שמין באב הא ודאי מיקץ קיצא, ואפילו למאן דאית ליה כשמואל כיון דסתם בני אדם דלא קמינן אאומדנותא יהבינן לה עישור נכסי, קרינן לה קצובה. ואם עמדה בדין ואמידניה לאב הא מייקץ קייצא בכל מה דאמידיניה. והלכך היכא דאמידנא לאב אזלינן בתר אומדנא ואפילו להוסיף על העישור, אבל היכא דלא אמידניה יהבינן לה עישור לעולם כרבי דאמר בת הנזונת מן האחים נוטלת עישור נכסים, ואין שמין לעולם את הנכסים לומר כמה אדם נותן לבתו מנכסים כאלו, אלא או באומדנותיה דאב או עישור נכסים כרבי, וכדפסק רבא הלכתא כרבי היכא דלא אמידניה, והיכא דאמידניה יהבינן לה כפום מאי דאמרינן בין ממקרקעי בין ממטלטלי, ולא אמרינן כמה יתן לה אביה אם לא היו לו אלא קרקעות אלו, שאין עשירות דעתו של אב לפי קרקעותיו אלא לפי נכסיו. ותדע לך, מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה שם רב זן מחטי דעלייה ואמרינן פרנסה הואי ומאי עלייה מעלוייה דאב וכדשמואל, אלמא למאן דאמר שמין באב אפילו ממטלטלי יהבינן לה.ואמרינן נמי התם דשמואל זן ממטלטלי ושמואל לטעמיה דאמר לפרנסה שמין באב, אבל היכא דלא אמידניה אלא יהבינן לה עישור נכסי לא יהבינן לה אלא ממקרקעי ולא ממטלטלי, וכדפסק רבא לקמן הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה. והא דלא כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות ההיא דזן מחטי דעלייה, משום שדרכו לקצר ודי לו במה שכתב להא דשמואל דאמר לפרנסה שמין באב, והרב בעל ההלכות ורב אחא ז"ל עי' שאילתות סי' כא שכתבו לפרנסה שמין באב, והני מילי ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה. לא נראו דבריהם דכיון דלא אשכחן לרבא דפליג בהדיא בההיא דשמואל ואיכא לאשווינהו בסברא תריצא, לא מפלגינן להו, וכן דעת רש"י ז"ל ודעת הראב"ד ז"ל והרמב"ן נ"ר.

3 הא דאקשינן חוזרות וחולקות בשוה כל חדא וחדא דנפשה שקלא. קשיא לי, דהא משעה דמית ליה אב הויין להו בעלי חוב דאחי, וכיון דמשעה ראשונה נשתעבדו להו נכסים דינא הוא דחולקות בשוה, דמאי חזית דטפית להאי ובצרת להאי, ואי אמרת דאין האחין חייבין להם כלום עד שעת נשואין, הא רבי גופיה הוא דאמר לקמן כתובות סט, א בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה, אלמא משעת מיתת האב נשתעבדו להן נכסים. ויש לומר, דאין האחין חייבין להם אלא כדרך שהאב נותן להם, דכל שקדמה ונשאת נותן לה לפי עלויו ולפי נכסיו שיש לו באותו הזמן, וכן האחים כל שקדמה ונשאת זכתה בחלקה ואין לשנייה אלא במה ששיירה ראשונה.ומיהו כשבאין האחין לאבד זכותן ומכרו או משכנו לא כל כמינייהו, שהרי נשתעבדו להן נכסים לכמות שהיה האב נותן לכל אחת בשעת נשואיה.

4 שוכרות להם בעלים ומוציאין להם פרנסתם. מהא שמעינן דאינה נוטלת עשור נכסים עד שעת נשואין, והכי נמי שמעינן לה מדאמרינן לעיל באו כולן לינשא, דהיכא דאזלינן בתר אומדנא דאב, אף על גב דאין מוציאין לה עד שעת נשואין, אומדנא מיהא מהשתא עבדינן, דהא אמדינן ליה לפי נכסי מקרקעי ומטלטלי וכדכתיבנא לעיל, והשתא הוא דידעינן לפי אומדן דעתא מאי דשבק אב, ואי דאתי לקמי בי דינא דילמא לא ידעי כמה אמדין, אלא מהשתא אומדין בית דין ופוסקין לה מאי דחזו לה למשקל. כן נראה לי.

5 בגרה ונשאת צריכה למחות. ואוקימנא בנזונת מן האחין, הא לאו הכי אפילו בגרה ולא נשאת נשאת ולא בגרה צריכה למחות, וכדאמרינן לעיל דשני ליה רב נחמן לרבא. ומסתברא לי דבנזונת מן האחים דוקא בגרה ונשאת, הא נשאת ואחר כך בגרה אינה צריכה למחות, דכל שאינה צריכה למחות כשנשאת שוב אינה צריכה למחות, והיינו מתניתין דקתנ ישהשיאתה אמה או אחיה דלכשתגדיל יכולה להציל מידן מה שראוי לינתן לה, הא גדולה דכותה אינה יכולה להוציא ואוקימנא בדלא מחאי, אלמא קטנה אף על גב דגדלה משנשאת ולא מחאי לאחר שגדלה לא הפסידה, והיינו נמי דאמרינן בגרה ונשאת ולא קאמר נשאת ובגרה. כן נראה לי.

6 אי נימא דאילו פרנסה טרפה ממשעבדי ותנאי כתובה לא טרפה ממשעבדי פשיטא. תמיה לי, מלתא דפליג עליה ר' יוחנן ואמר אחד זה ואחד זה אין מוציאין מתמהין ואמרין פשיטא ומאי איצטריך ליה לרב לאשמעינן וצריך לי עיון.

7 הכי גרסינן: האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו. והכי גרס רש"י ז"ל: פירוש אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו, משום דתנאי כתובה הוא. ואי שומעין לו תנאי בית דין מאי אהני לה, ותנן לעיל כתובות נב, ב לא כתב לה בנן נוקבן וכו' חייב לפי שהוא תנאי בית דין, אבל פרנסה לא חייבוהו חכמים ליתן, אלא כתובת בנין דיכרין תקני לה כדי שיקפוץ אדם מעצמו ויתן לבתו עישור נכסי, ותנן המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמישים זוז, ואם איתא הוה ליה למיתני לא יפחות לה מעישור נכסים, וכן הלכה, דאינו יכול להפסידה מזונותיו ובידו להפסידה פרנסתה. ואף על גב דקיימא לן לקמן כתובות סט, א דבעלת חוב דאחי הויא ולא בעלת חוב דאבא, מכל מקום אינה בעלת חוב דאחי אלא מנכסי האב, וכיון שסלקה האב בפירוש מנכסיו, אין לה על האחים מחמת נכסי האב כלום. ור"ח ז"ל גריס איפכא, האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו שומעין לו, אל יתפרנסו מנכסיו אין שומעין לו. וקא פריש משום דאין האב חייב בחייו במזונות בתו כלל כדתנן האב אינו חייב במזונות בתו מט, א, והלכך כיון שלא חל החיוב בחייו על נכסיו יכול הוא לסלקן מהם מעכשיו, אבל פרנסה אפילו בחייו מתחייב, דכתיב ירמיה כט, ו את בנותיכם תנו לאנשים. ועוד, דהאחים יכולים להפקיע מזונות הבנות לאחר מיתת אביהן, ואין יכולים להפקיע זכות פרנסתן, נמצא כח הפרנסה גדול מכח המזונות בין בחיי האב בין לאחר מותו. ואינו מחוור, דמכל מקום פרנסה אינה כחוב על האב, דהא אסיקנא דבעלת חוב דאחי היא, ולא שמענו שכופין את האב לתת לה, וכיון שאין כופין ובדעתיה תליא מילתא הכא הא אמר אל יתרפנסו מנכסיו. ועוד מאי קאמר אינה כתנאי כתובה, אטו תנאי בית דין קא גרים לגרועי כחה ולא הוה ליה למימר אלא אינה כמזונות. וכן השיב רבנו אלפסי ז"ל בתשובה ששבוש הוא בספרים, וכן הדין שבמזונות אין שומעין לו ובפרנסה שומעין לו. ובהלכות כתב שתי הגרסאות ואמר, דלפי הגרסא הראשונה קיימא לן כרבי, ולפי הגירסא השנית אין הלכה כרבי.