רשב״א על כתובות נ״ג

1 אמר ליה השתא נמי אהדר בי. פירוש: וקודם קדושין הוה ולא קנו מידו.

2 אמר רבא פשיטא לי מוכרת כתובתה לאחרים יש לה כתובת בנין דיכרין, מאי טעמא זוזי אנסיה. ואיצטריך לטעמא דוזי אנסיה אף על גב דעדיין שעבוד כתובתה על בעלה. ועוד, דהיא לא מכרה להן כתובתה אלא אם כן ימות בעלה בחייה, אבל אם מתה היא בחייו לא, וכתובת בנין דיכרין ליתא אלא כשמתה היא בחיי בעלה, משום דאי לאו טעמא דזוזי אנסוה, הוה מפסדא כתובת בנין דיכרין משום דזלזלה בכתובתה, ולפום האי טעמא, נתנה כתובתה לאחרים לית לה כתובת בנין דיכרין. ואיכא מאן דאמר, דאפילו נתנה אית לה, משום דמתנה כמכר עי' ב"מ טז, א דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא יהבא ליה מתנה. ויש מי שאינו גורס זוזי אנסוה, אלא טעמא משום דעדיין שעבודה על בעלה, וכשמתה היא בחייו נתבטלה המכירה למפרע, ונכון הוא.

3 בתר דבעיא הדר פשטה, מוכרת כתובתה לבעלה כמוכרת לאחרים דמי. דלא מכר לו אלא אם כן ימות הוא בחייה, הא אם תמות היא בחייו אין מכירתה מועילה כלום, ואם תאמר, ממאי פשטה, ויש לומר, דפשטה מהא דתניא בפרק החובל ב"ק פט, ב כשם שלא תמכור והיא תחתיו כך לא תפסיד והיא תחתיו, ופירש רבא התם, כשם שהמוכרת כתובתה לאחרים יש לה כתובת בנין דכרין, כך המוכרת לבעלה. ומיהא לי, אי מהתם פשטה, אמאי לא אייתי לה הכא, ולימא הדר פשטה מדתניא.

4 מוכרת כתובתה לבעלה ומוחלת כתובתה לבעלה. כתב רבנו אלפסי ז"ל בתשובה סימן מב, כך דעתנו נוטה שזו המוחלת כתובתה שדברו בה חכמים אינה ביושבת תחתיו, אלא בשמת או לאחר מותו מוחלת ליורשיו, אבל אם מחלה כשהיא תחתיו יש להשאיר לעצמה עיקר כתובה שלא תאסר על בעלה, שהלכה כר' מאיר דאמר לקמן כתובות נו, ב כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות, עד כאן. ומה שכתב שאינה ביושבת תחתיו, לא הבנתי דבריו, דאי באינה יושבת תחתיו אלא בשמת, מאי קאמר אין לה כתובת בנין דכרין פשיטא דכתובת בנין דכרין לית לה אלא בשמתה היא תחתיו וירשתה. ושמא כך אמר רבנו ז"ל שאינה מוחלת לו כל זמן שהיא תחתיו, שאלו נתגרשה תגבה כתובתה ממנו, אלא שאם ימות הוא בחייה שלא תגבה כתובתה מיורשיו, מפני שזלזלה בכתובתה איבדה כתובת בנין דכרין. ואיכא לאוקמה נמי ביושבת תחתיו, אלא שאם רצה לקיימה צריך הוא לכתוב לה עיקר כתובה לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, וכר' מאיר דאמר הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זה בעילתו בעילת זנות, ואפילו בפוחת לאחר נשואין קאמר, כדאיתא בפרק אף על פי לקמן שם. וכן מצאתי להראב"ד ז"ל שכתב כן בפירוש. והאי מוחלת נמי דוקא בכתיבה, אבל על פה לא, דכתובה דרבנן ועשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה שלא תמחול בעל פה, כדאיתא בריש פרק אף על פי כתובות נו, א. ומיהו בשמחלה בכתב, מחילתה מחילה, אלא שצריך לכתוב לה כתובה אחרת אלו רצה לקיימה. ואף על גב דקיימא לן כר' מאיר דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילתו בעילת זנות, מכל מקום אלו לא רצה לקיימה הרי תנאה ומחילתה קיימין כר' יהודה דאמר דתנאו קיים, דעד כאן לא פליג ר' מאיר נמי עליה בהא לומר דתנאו בטל אלא משום דקסבר דכתובה דאורייתא כדאיתא בריש פרק אף על פי שם, ובהא לא קיימא לן כוותיה, אלא כתובה דרבנן, וכיון שכן תנאו קיים,. ובמקומה בפרק אף על פי נאריך בה יותר בסיעתא דשמיא. וכתב הראב"ד ז"ל דמוכרת כתובתה לבעלה דאסיקנא דאית לה כתובת בנין דכרין, אם מתה בניה יורשין כתובת אמן הראשונה ואפילו היא של אלף זוז, ועוד יורשין כתובה האחרונה שכתב לה של מנה מאתים, ומוחלת אין יורשין אלא האחרונה, ולעיקר מוחלת ומוכרת כתובתה לבעלה איכא למידק, תימא נחת רוח עשיתי לבעלי, דהא קיימא לן דכלהו מילי מציא למימר הכי בר מנכסי מלוג כדאיתא בפרק חזקת ב"ב מט, ב, אי נמי, במקבלת עליה אחריות, כדאיתא בפרק הנזקין גיטין נה, ב. ותירץ הר"א אב ב"ד ז"ל דהכא בשקבלה עליה אחריות, ויש מי שאומר הרמב"ן בשיטה דבמוחלת עיקר כתובתה לא שייך למימר בה נחת רוח, שהרי כל הנשים יש להן כתובה ואדרבה הוא שנתן עיניו לגרשה, וכן כתב הראב"ד ז"ל בתשובה, וזה נכון. הא דאמרינן מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות. פירוש: מן היורשין ובשמחלה הכל, וכן פירש רש"י ז"ל.

5 אמרינן ליה זיל קבור או הב לה כתובתה. לפי מה שכתבו הגאונים ז"ל, דארוסה אין לה כתובה אלא כשכתב לה, הכא נמי מיירי בידעי דכתב לה. אי נמי, שנהגו שם לכתוב לארוסות. אבל לפי מה שכתב רש"י ז"ל דארוסה יש לה כתובה, אתי שפיר, מדלא אמרינן וכתב לה כתובה הוה. וכבר הארכתי בזה בריש פרקין בסיעתא דשמיא.

6 רב תני עד דתלקחן. פירוש במתניתין, כמו שהיא שנויה עכשיו במשנתינו, ולוי תני במתניתין עד דתיבגרן, וכי אקשינן ולרב אף על גב דבגרה, הוא הדין דקשיא לן למתניתין דקתני הכין, אלא משום דאכתי לא ידעינן דוקא דמתניתין הכי לא מצינו לאקשויי עלה. כן נראה לי. ואיכא מאן דמפרש, דפלוגתא דידהו היא, אבל במתניתין לכולי עלמא עד דתלקחן תניא. והא דלא אקשינן למתניתין מאי דאקשי לרב, משום דאיכא למימר דמתניתין חדא מינייהו נקט ולא דוקא תלקחן, אבל רב ולוי משמע דפליגי אהדדי. ואינו מחוור בעיני, דאם כן, הוה להו לאקשויי ממתניתין ללוי ולישניה הוא הדין לבגר וחדא מינייהו נקט.

7 כי פליגי בארוסה. פירוש: בשארסוה בימי נערותה אבל כשהיא קטנה לא, וכן פירש ר"ח ז"ל דקטנה לאו כל כמינייהו לארסה כדי לאפקועה ממזונותיה, ומסתברא דאפילו ארסוה לדעתה משום דאין מעשה קטנה כלום, וכדתנן בפרק מציאת האשה לקמן כתובות סח, א יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה במאה או בחמישים זוז יכולה היא משתגדל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה. ואף על גב דקיימא לן דפעוטות מתנתן מתנה כדאיתא בפרק הנזקין גיטין נט, א והוא הדין למחילתן, הני מילי במטלטלי אבל במקרקעי לא. וקיימא לן כרבא דאמר לקמן כתובות סט, ב הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה, כן נראה לי. והראב"ד ז"ל דכתב, אית דמפרשי ארוסה יתומה שקדשוה אחיה ואמה לדעתה כשהיא קטנה והגיע זמנה לינשא, שאיבדה מזונותיה מן האחין, דהא קדושיה קדושין מדרבנן ומזונותיה מדרבנן, אתי דרבנן ודחי דרבנן, לא נראו דבריהן.

8 הכי גרס רש"י ז"ל: אמר ליה רב חסדא לרב יוסף מי שמיע לך מיניה דרב יהודה ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות וכו', אלא מסתברא לית לה כיון דאירסה לא ניחא ליה דתיתזיל, אדרבה מסתברא אית לה כיון דלא קים ליה בגווה לא נישדי זוזי בכדי. ופירשה: אם יש לה מזונות מן האחים, ואסיקנא לאיכא דאמרי דמסתברא לית לה, ואתיא כרב דקיימא לן כוותיה. אבל גירסת הגאונים ז"ל היא בהפך, מסברא לית לה, כיון דלא קים ליה בגווה לא שדי זוזי בכדי, מסתברא אית לה כיון דארסה לא ניחא ליה דתיתזיל. ופירש ר"ח והרב אלפסי ז"ל, אם יש לה מזונות מיורשי הארוס. וכשמת לאחר שהגיע זמנה לישנא. ונראה, בשכתב לה כתובה היא לפי שיטתן שאמרו דארוסה אין לה כתובה אלא בשכתב לה, והנגיד רב שמואל הלוי ז"ל השיב, דהא תנן לקמן כתובות צז, א אלמנה מן הארוסין אינה מוכרת אלא בבית דין מפני שאין לה מזונות, ומילתא פסיקתא קתני לא שנא הגיע זמן ולא שנא לא הגיע זמן, ותו, מאי שייטיה הך בעיא בהך פסקה. ולדידי נמי קשיא לי, דכיון שהגיע זמנה לינשא ואוכלת משלו בחייו, אף הוא בודקה על ידי קרובות, ואפילו תמצא לומר דכיון דקיימא לן כמשנה אחרונה בדיקת חוץ לאו שמה בדיקה, הני מילי משום תרומה ומשום חומר תרומה בלבד, אבל בחולין לא ומאי קאמר דלא קים ליה בגווה. ועוד, דאפילו כשתמצא לומר דבדיקת חוץ לא שמה בדיקה כלל, כיון דבחייו לא מקפיד בה כלל, כל שכן במותו, דאחר מיתה מאי אכפת ליה בסימפון, הרי היא כעבד דלית ביה משום סמפון, ומאי לא שדי זוזי בכדי דקאמר. ופירש הנגיד ז"ל: דביתומה דנתארסה, דכיון דמשום ארוסי הבעל הפסידה מזונות מן האחים אית לה מזונות מן הארוס, דלא ניחא ליה דתיתזיל מחמת ארוסין שלו, הלכך על מנת כן נתארסה לו שיהא זנה. ומיהו לענין הדין, כתב הרמב"ן נר"ו, דמה שכתב רבנו הנגיד ז"ל דכל אלמנה מן הארוסין אין לה מזונות ואפילו הגיע זמנה לינשא, איכא למימר דאית לה כיון שהגיע זמנה לינשא. דגרסינן בירושלמי כאן ה"ג הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה מתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, פירוש: אוכלות בתרומה במקום יבם, קתני מיהא אוכלות משלו, ומשום יבם ודאי לא מיתזנה משל בעל אלא לבתר שלשה חדשים נזונת משל יבם, והוא שעמד בדין וברח, אבל בנכסי הבעל אחד יבמה ואחד כל הנשים שוות, ועוד תניא בתוסתפתא כאן ה"ג יבמה מה היא למזונות, כל זמן שנתחייב הבעל יבמין חייבין, לא נתחייב הבעל אין יבמין חייבין, וזה לרבות הגיע זמן, ועל אותה משנה נשנית בתוספתא לקמן, ושמעת מינה דאוכלות משל יורשי ארוס לבתר י"ב חדש, עד כאן. ואף ר"ח ז"ל כתב תוספתא זו ביבמות פרק החולץ, היבמה לא תחלוץ. ומיהו יש לבעל הדין לחלוק, דיבמה שאני, דכיון שהיא אסורה לעלמא ואפילו ליבם מחמת זיקתו של בעל, ואפילו לאחר ג' חדשים נפלה קמי יבם מחמת הדין ניתן שתהא נזונת כל שלשה חדשים משל בעל, כיון שאינה יכולה לינשא אפילו ליבם, אף על גב דשאר נשים ארוסות אינן אוכלות, משום דאינן אסורות לבתר ג' חדשים לעלמא דלא אגידן ביה כלל, וצ"ת.

9 ממאנת יש לה מזונות או אין לה מזונות. יש מפרשים: דאף על גב דארוסה איבדה מזונותיה כרב, מאנת שעוקרת הנשואים לגמרי יש לה או אין לה. וזה כפירוש הראב"ד ז"ל שכתבתי למעלה. אבל לפי דברי ר"ח ז"ל דהיכא דארוסה קטנה לא איבדה מזונותיה מפרשים איפכא, אף על גב דבארוסין גרידא לא אבדה מזונותיה, הא משנשאת ודאי אבדתן אלא אם חזרה ומאנה ועקרה הנשואים לגמרי מעיקרן מי אית לה, או מכיון שנשאת ואבדתן שוב אינה חוזרת ואוכלת.

10 תניתוה, אלמנה בבית אביה שומרת יבם וכו'. פירש רש"י ז"ל: שנתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין, אבל מן הנשואים אין לה מזונות דעד דתלקחן תנן, ואפילו ללוי בנשואים מודה. ולפי פירושו, האי בעיא אליבא דלוי היא, דאי לרב הא מכיון שנתארסה איבדה מזונותיה ושוב אינה חוזרת ואוכלת. ור"ח ז"ל פירשה: בשנתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה, וכיון שבשעת מיתתו פנויה היא יש לה מזונות מן האחים. ודוקא נתאלמנה מן הארוסין, הא מן הנשואין לא, דכיון שנשאת יצאת מרשות אב לגמרי. וכן פירש הראב"ד ז"ל. וכתב ר"ח ז"ל ושמעינן מהכא דלכולי עלמא ארוסה קטנה יש לה מזונות, וקיימא לן כתנא קמא. ועוד פירש ר"ח ז"ל, כגון שהלך בעלה של קטנה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה, כמו שיש בפרק שני דייני גזירות לקמן כתובות קז, ב, ופשטוה להו מיהא אלמנה בבית אביה וכו', ואסיקנא, ממאנת איכא בינייהו, תנא קמא סבר אית לה, ור' יהודה סבר לית לה, וקיימא לן כר' יהודה, עד כאן.