רשב״א על כתובות ב׳

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

1 כתובות פתח ↗

בְּתוּלָה נִשֵּׂאת לַיּוֹם הָרְבִיעִי וְאַלְמָנָה לַיּוֹם הַחֲמִישִׁי. שֶׁפַּעֲמַיִם בְּשַׁבָּת בָּתֵּי דִינִין יוֹשְׁבִין בָּעֲיָירוֹת: בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי, שֶׁאִם הָיָה לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים, הָיָה מַשְׁכִּים לְבֵית דִּין.

2 כתובות פתח ↗

גְּמָ׳ אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ בְּתוּלָה נִשֵּׂאת לַיּוֹם הָרְבִיעִי? לְפִי שֶׁשָּׁנִינוּ: הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִישְּׂאוּ — אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ, וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה.

3 כתובות פתח ↗

אָמַר רַב יוֹסֵף: מָרֵיהּ דְּאַבְרָהָם! תָּלֵי תַּנְיָא בִּדְלָא תַּנְיָא?! הֵי תַּנְיָא וְהֵי לָא תַּנְיָא? הָא תַּנְיָא וְהָא תַּנְיָא! אֶלָּא: תָּלֵי תַּנְיָא דִּמְפָרֵשׁ טַעְמָא בִּדְתַנְיָא דְּלָא מְפָרֵשׁ טַעְמָא.

4 כתובות פתח ↗

וְעַכְשָׁו שֶׁשָּׁנִינוּ ״שָׁקְדוּ״, אוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ ״הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִישְּׂאוּ, אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה״, הִגִּיעַ זְמַן בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, מִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְנוֹס — אֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת.

5 כתובות פתח ↗

לְפִיכָךְ: חָלָה הוּא אוֹ שֶׁחָלְתָה הִיא אוֹ שֶׁפֵּירְסָה נִדָּה — אֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת.

6 כתובות פתח ↗

וְאִיכָּא דְּבָעֵי לַהּ מִיבַּעְיָא: חָלָה הוּא, מַהוּ? הָתָם טַעְמָא מַאי — מִשּׁוּם דַּאֲנִיס, וְהָכָא נָמֵי הָא אֲנִיס. אוֹ דִּלְמָא: הָתָם אֲנִיס בְּתַקַּנְתָּא דְּתַקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן, הָכָא לָא.

7 כתובות פתח ↗

וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר חָלָה הוּא מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת: חָלְתָה הִיא, מַהוּ? מָצֵי אָמַר לַהּ: אֲנָא הָא קָאֵימְנָא, אוֹ דִלְמָא מָצְיָא אָמְרָה לֵיהּ: ״נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ״.

8 כתובות פתח ↗

דְּלָא מָצְיָא אָמְרָה לֵיהּ ״נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ״. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת וִוסְתָּהּ, מַאי? כֵּיוָן דְּלָא בִּשְׁעַת וִוסְתָּהּ הָוְיָא, מָצְיָא אָמְרָה לֵיהּ ״נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ״, אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּאִיכָּא נְשֵׁי דְּקָא מְשַׁנְּיָיא וִוסְתַּיְיהוּ — כִּשְׁעַת וִוסְתָּהּ דָּמֵי.

9 כתובות פתח ↗

פָּשֵׁיט רַב אַחַאי: הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִישְּׂאוּ — אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה. ״לֹא נָשְׂאוּ״ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא ״לֹא נִישְּׂאוּ״.

10 כתובות פתח ↗

הֵיכִי דָמֵי: אִי דְּקָא מְעַכְּבָן אִינְהִי — אַמַּאי אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה? אֶלָּא לָאו, דְּאִיתְּנִיס כִּי הַאי גַוְונָא, וְקָתָנֵי: אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה.

11 כתובות פתח ↗

אָמַר רַב אָשֵׁי: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ כׇּל אוּנְסָא, לָא אָכְלָה, וּדְקָא מְעַכְּבִי אִינְהוּ. וּבְדִין הוּא דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְמִיתְנֵי ״לֹא נָשְׂאוּ״, וְאַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא בְּדִידְהִי, תְּנָא נָמֵי סֵיפָא בְּדִידְהִי.

12 כתובות פתח ↗

13 כתובות פתח ↗

14 כתובות פתח ↗

אָמַר רָבָא: וּלְעִנְיַן גִּיטִּין אֵינוֹ כֵּן. אַלְמָא קָסָבַר רָבָא אֵין אוֹנֶס בְּגִיטִּין.

15 כתובות פתח ↗

דִּלְמָא לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבּוֹתֵינוּ. דְּתַנְיָא: וְרַבּוֹתֵינוּ הִתִּירוּהָ לְהִנָּשֵׂא, וְאָמְרִינַן: מַאן רַבּוֹתֵינוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בֵּי דִינָא דִּשְׁרוֹ מִשְׁחָא. סָבְרִי לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו.

15 גיטין פתח ↗

אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּר רַבִּי הוֹרָה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ כׇּל סִיעָתוֹ; וְאָמְרִי לָהּ כׇּל שְׁעָתוֹ.

16 כתובות פתח ↗

אֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה הָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא! דִּלְמָא לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבּוֹתֵינוּ.

16 גיטין פתח ↗

בִּשְׁלָמָא לְרָבָא – רֵישָׁא בִּדְלָא פָּרֵישׁ, סֵיפָא דְּפָרֵישׁ. אֶלָּא לְרַב אָשֵׁי – מַאי שְׁנָא רֵישָׁא, וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? קַשְׁיָא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא שְׁתֵּי שָׁנִים״, וְ״עַל מְנָת שֶׁתָּנִיקִי אֶת בְּנִי שְׁתֵּי שָׁנִים״ – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּים הַתְּנַאי, הֲרֵי זֶה גֵּט; לְפִי שֶׁלֹּא אָמַר לָהּ: ״אִם תְּשַׁמְּשִׁי – אִם לֹא תְּשַׁמְּשִׁי״; ״אִם תָּנִיקִי – וְאִם לֹא תָּנִיקִי״; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נִתְקַיֵּים הַתְּנַאי – הֲרֵי זֶה גֵּט, וְאִם לָאו – אֵינוֹ גֵּט. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין לְךָ תְּנַאי בַּכְּתוּבִים, שֶׁאֵינוֹ כָּפוּל. אִיכָּא דְּאָמְרִי: לְרַבִּי מֵאִיר קָאָמַר לֵיהּ; וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: לְרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ. אִיכָּא דְּאָמְרִי לְרַבִּי מֵאִיר קָאָמַר לֵיהּ – וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ: אֵין לְךָ תְּנַאי בַּכְּתוּבִים שֶׁאֵינוֹ כָּפוּל, וְהָווּ לְהוּ שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכֹל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִין כְּאֶחָד – אֵין מְלַמְּדִין. אִיכָּא דְּאָמְרִי לְרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ – וְהָכִי קָאָמַר לְהוּ: אִין לָךְ תְּנַאי בַּכְּתוּבִים שֶׁאֵינוֹ כָּפוּל, וְגָמְרִינַן מִינַּיְיהוּ. וּרְמִינְהוּ: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא שְׁתֵּי שָׁנִים״; ״עַל מְנָת שֶׁתָּנִיקִי אֶת בְּנִי שְׁתֵּי שָׁנִים״ – מֵת הָאָב אוֹ מֵת הַבֵּן, אֵינוֹ גֵּט; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּים הַתְּנַאי, הֲרֵי זֶה גֵּט – יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר לוֹ: ״תֵּן לִי אָבִיךָ, וַאֲשַׁמְּשֶׁנּוּ״; ״תֵּן לִי בִּנְךָ, וַאֲנִיקֶנּוּ״. קַשְׁיָא דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר, קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן! דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר לָא קַשְׁיָא – הָתָם בִּדְלָא כַּפְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ, הָכָא בִּדְכַפְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ. וְרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא, מַאן חֲכָמִים דְּהָכָא – רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא, דְּאָמַר: כׇּל עַכָּבָה שֶׁאֵינָהּ הֵימֶנָּה, הֲרֵי זֶה גֵּט. תָּנוּ רַבָּנַן, אָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא שְׁתֵּי שָׁנִים״, וְחָזַר וְאָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז״ – לֹא בִּיטֵּל דִּבְרֵי הָאַחֲרוֹן אֶת הָרִאשׁוֹן; רָצְתָה – מְשַׁמַּשְׁתּוֹ, רָצְתָה – נוֹתֶנֶת לוֹ מָאתַיִם זוּז. אֲבָל אָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז״, וְחָזַר וְאָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת זוּז״ – בִּיטֵּל דִּבְרֵי הָאַחֲרוֹן אֶת הָרִאשׁוֹן; וְאֵין אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים וְאֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים מִצְטָרְפִין. אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַסֵּיפָא – הֲרֵי בָּטֵל! אֶלָּא אַרֵישָׁא – פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, כֹּל לְקַיּוֹמֵי תְּנַאי – מִצְטָרְפִין; קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְנִי׳ ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם״, וְהָיָה הוֹלֵךְ מִיהוּדָה לַגָּלִיל; הִגִּיעַ לְאַנְטִיפְרַס וְחָזַר – בָּטֵל תְּנָאוֹ. ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם״, וְהָיָה הוֹלֵךְ מִגָּלִיל לִיהוּדָה, וְהִגִּיעַ לִכְפַר עוֹתְנַאי וְחָזַר – בָּטֵל תְּנָאוֹ. ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם״, וְהָיָה הוֹלֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְהִגִּיעַ לְעַכּוֹ וְחָזַר – בָּטֵל תְּנָאוֹ. ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ כׇּל זְמַן שֶׁאֶעֱבוֹר מִכְּנֶגֶד פָּנַיִךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם״; הָיָה הוֹלֵךְ וּבָא, הוֹלֵךְ וּבָא, הוֹאִיל וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ – הֲרֵי זֶה גֵּט. גְּמָ׳ לְמֵימְרָא דְּאַנְטִיפְרַס בְּגָלִיל הֲוָה קָיְימָא?! וּרְמִינְהִי: אַנְטִיפְרַס – בִּיהוּדָה; וּכְפַר עוֹתְנַאי – בַּגָּלִיל; בֵּינְתַיִם – מְטִילִין אוֹתוֹ לְחוּמְרָא, מְגוֹרֶשֶׁת

17 גיטין פתח ↗

וְאֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת! אָמַר אַבָּיֵי, תְּרֵי תְּנָאֵי קָאָמַר לַהּ: אִי מָטֵינָא לְגָלִיל – לְאַלְתַּר לֶיהֱוֵי גִּיטָּא, וְאִי מִשְׁתַּהֵינָא בְּאוֹרְחָא תְּלָתִין יוֹמִין וְלָא אָתֵינָא – לֶיהֱוֵי גִּיטָּא. הִגִּיעַ לְאַנְטִיפְרַס וְחָזַר – דְּלָא לְגָלִיל מְטָא, וְלָא אִישְׁתַּהוֹיֵי נָמֵי אִשְׁתַּהִי תְּלָתִין יוֹמִין – בָּטֵל תְּנָאוֹ. ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם״ כּוּ׳: לְמֵימְרָא דְּעַכּוֹ בִּמְדִינַת הַיָּם קָיְימָא?! וְהָא אָמַר רַב סָפְרָא: כִּי הֲווֹ מִיפַּטְרִי רַבָּנַן מֵהֲדָדֵי – בְּעַכּוֹ הֲווֹ מִפַּטְרִי, מִשּׁוּם דְּאָסוּר לָצֵאת מֵאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ! אָמַר אַבָּיֵי, תְּרֵי תְּנָאֵי קָאָמַר לַהּ: אִי מָטֵינָא לִמְדִינַת הַיָּם – לְאַלְתַּר לֶיהֱוֵי גִּיטָּא, אִי מִשְׁתַּהֵינָא בְּאוֹרְחָא תְּלָתִין יוֹמִין וְלָא אָתֵינָא – לֶיהֱוֵי גִּיטָּא. הִגִּיעַ לְעַכּוֹ וְחָזַר – דְּלָא לִמְדִינַת הַיָּם מְטָא, וְלָא אִישְׁתַּהוֹיֵי נָמֵי אִשְׁתַּהִי תְּלָתִין יוֹמִין – בָּטֵל תְּנָאוֹ. ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ כׇּל זְמַן שֶׁאֶעֱבוֹר״ וְכוּ׳: וְהָא לָא עֲבַר! אָמַר רַב הוּנָא: מַאי ״פָּנַיִךְ״ – תַּשְׁמִישׁ; וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״פָּנַיִךְ״ – לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא נָקֵט. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְעוֹלָם ״פָּנַיִךְ״ מַמָּשׁ. מִי קָתָנֵי ״הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת״? ״הֲרֵי זֶה גֵּט״ קָתָנֵי – דְּלָא הָוֵי גֵּט יָשָׁן, וּלְכִי מָלוּ תְּלָתִין יוֹמֵי הָוֵי גִּיטָּא. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ כׇּל זְמַן שֶׁאֶעֱבוֹר מִנֶּגֶד פָּנַיִךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם״, וְהָיָה הוֹלֵךְ וּבָא, הוֹלֵךְ וּבָא; הוֹאִיל וְלֹא נִתְיַיחֵד עִמָּהּ – הֲרֵי זֶה גֵּט; וּלְגֵט יָשָׁן אֵין חוֹשְׁשִׁין, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְיַיחֵד עִמָּהּ. וְלֵיחוּשׁ שֶׁמָּא פִּיֵּיס! אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הָכִי אָמַר אַבָּא מָרִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, בְּאוֹמֵר: נֶאֱמֶנֶת עָלַי לוֹמַר שֶׁלֹּא בָּאתִי. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַמַּתְנִיתִין: ״מֵעַכְשָׁיו אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – הֲרֵי זֶה גֵּט. וְלֵיחוּשׁ שֶׁמָּא פִּיֵּיס! אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הָכִי אָמַר אַבָּא מָרִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, בְּאוֹמֵר: נֶאֱמֶנֶת עָלַי לוֹמַר שֶׁלֹּא בָּאתִי. מַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַמַּתְנִיתִין, כׇּל שֶׁכֵּן אַבָּרַיְיתָא. מַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַבָּרַיְיתָא – אֲבָל אַמַּתְנִיתִין, הָא לָא אֲתָא. מַתְנִי׳ ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּךְ, אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – אֵינוֹ גֵּט. ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ מֵעַכְשָׁיו, אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – הֲרֵי זֶה גֵּט. ״אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – כָּתְבוּ גֵּט בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְנָתְנוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – אֵינוֹ גֵּט. ״כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״ – כָּתְבוּ בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְנָתְנוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – אֵינוֹ גֵּט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּזֶה – גֵּט. כָּתְבוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְנָתְנוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וָמֵת; אִם הַגֵּט קוֹדֵם לַמִּיתָה – הֲרֵי זֶה גֵּט; וְאִם מִיתָה קָדְמָה לַגֵּט – אֵינוֹ גֵּט; וְאִם אֵין יָדוּעַ – זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ מְגוֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת. גְּמָ׳ תָּנָא: רַבּוֹתֵינוּ הִתִּירוּהָ לִינָּשֵׂא. מַאן רַבּוֹתֵינוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בֵּי דִינָא דִּשְׁרוֹ מִישְׁחָא; סָבְרִי לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו. אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּר רַבִּי הוֹרָה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ כׇּל סִיעָתוֹ; וְאָמְרִי לָהּ כׇּל שְׁעָתוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְהָהוּא סָבָא: כִּי שְׁרִיתוּהָ – לְאַלְתַּר שְׁרִיתוּהָ, אוֹ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שְׁרִיתוּהָ? לְאַלְתַּר שְׁרִיתוּהָ – דְּהָא לָא אָתֵי; אוֹ דִלְמָא, לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שְׁרִיתוּהָ – דְּהָא אִיקַּיַּים לֵיהּ תְּנָאוֹ? וְתִיבְּעֵי לֵיהּ מַתְנִיתִין: ״מֵעַכְשָׁיו, אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – הֲרֵי זֶה גֵּט. לְאַלְתַּר הָוֵי, דְּהָא לָא אָתֵי; אוֹ דִלְמָא, לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – דְּהָא אִיקַּיַּים לֵיהּ תְּנָאֵיהּ? אִין הָכִי נָמֵי, וּמִשּׁוּם דַּהֲוָה בְּהָהוּא מַעֲשֶׂה. אָמַר אַבָּיֵי: הַכֹּל מוֹדִים הֵיכָא דְּאָמַר: ״לִכְשֶׁתֵּצֵא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ״ –

18 כתובות פתח ↗

אֶלָּא מֵהָא: דְּהָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ ״אִי לָא אָתֵינָא מִיכָּן וְעַד תְּלָתִין יוֹמִין לֶיהֱוֵי גִּיטָּא״, אֲתָא בְּסוֹף תְּלָתִין יוֹמִין וּפַסְקֵיהּ מַבָּרָא. אֲמַר לְהוּ: חֲזוֹ דַּאֲתַאי, חֲזוֹ דַּאֲתַאי. אָמַר שְׁמוּאֵל: לָאו שְׁמֵיהּ מַתְיָא.

19 כתובות פתח ↗

אֶלָּא רָבָא סְבָרָא דְנַפְשֵׁיהּ קָאָמַר: מִשּׁוּם צְנוּעוֹת וּמִשּׁוּם פְּרוּצוֹת. מִשּׁוּם צְנוּעוֹת — דְּאִי אָמְרַתְּ לָא לֶהֱוֵי גֵּט,

20 כתובות פתח ↗

1 מתני': בתולה נשאת ביום הרביעי ואלמנה ביום החמישי וכו', שאם היה טוען טענת בתולים היה משכים לבית דין. פירש רש"י ז"ל: מתוך שבא לבית דין ישמע הקול ויבואו עדים ויעידו. הוזקקו לפרש כך, משום דאמרינן בגמרא לקמן כתובות ט, א דאינו נאמן לאוסרה עליו אלא באשת כהן, או בנתקדשה פחותה מבת שלוש שנים ויום אחד, דליכא אלא חדא ספיקא, ולא משמע ליה דמתניתין משום הני תרתי מתניא. ואינו מחוור, דבהדיא אמרינן בגמרא ט, ב דמשום נאמנותו הוא, כדקתני אף אנן תנינא תנן שאם היה טוען טענת בתולים למחר משכים לבית דין, מאי לאו דקא טעין פתח פתוח לא דקא טעין טענת דמים, אלמא כולהו משמע להו דמשום נאמנותו הוא. ובאשת כהן, אי נמי באשת ישראל שקבל אביה קידושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד. הא דלא מפרש טעמא דאמרינן ה, א לאלמנה משום דתקנת שקדו אינה תקנה קבועה דבאיניש דלא חאיש, אי נמי אדם בטל, דליכא משום שקדו נושא את האלמנה כל זמן שירצה, וכדמשמע בגמרא. והיינו טעמא נמי דלא מפריש במתניתין טעמא דיום ראשון נשאת בו, משום דטריח ליה דליכא משום דשקדו נושא באחד בשבת כדאיתה בגמרא.

2 גמרא: אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ביום ד' וכו'. שמועה זו רבים פירושיה, ומסתברא דהכי פירושה. מפני מה אמרו ביום רביעי ולא באחד בשבת, דטעמא דמתני' הא איתיה באחד בשבת, לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו, יכול אם הגיע זמן בא' בשבת אעפ"י שאין כאן איקרורי דעתא יהא מעלה לה מזונות, לכך שנינו ביום רביעי ולא ביום א' בשבת לפי שהוא מעוכב בתקנת חז"ל, ומשום הכי מתמה רב יוסף בעצמו שאין זה טעם ליום א' בשבת, ודין שמענו טעם לא שמענו.

3 ואמר: תלי תניא דמפרש טעמא. כלומר, משנתנו שטעמיה מפורשין ומספיקין לתקנתן, אלא שאנו צריכין לחקור טעם מפני מה אינה נשאת אף ביום אחד בשבת, שהטעם השנוי מספיק לו גם כן ותולה אותה בדתניא, שאין טעמה מפורש, אפילו שנו כן במשנתנו מפורש ולא בא' בשבת שאם הגיע זמן ולא נשאו אינה מעלה לה מזונות עד רביעי בשבת, לא ידענו עדיין טעם תקנתן זו, שאין זה טעם אלא גזירת דין, ואין מן הדין לומר שמשנה זו שהיא ברורה ומגלה פירושיה וטעמיה תלויה בדבר שאין בו טעם. אלא הכי אמרוה נהלי מפני מה אמרו וכו'. ולא גרסינן אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר רב שמואל, דרב יוסף גופיה הוא דאמר ליה, דרמי פלוגתא אנפשיה הוא ומדכר.

4 ועכשיו ששנינו שקדו. מדברי שמואל הוא, ושמואל הוא דקאמר הכי. והראיה, דלישנא קמא נמי קא מדכר לה רב יוסף להא מתניתין שהגיע זמן ולא נשאו, והיא היא דמבלבלת דעתו וקאמר היכי תליא תניא בדלא תני, הכי קאמר, ועכשיו ששנינו כמשנתנו נשאת ביום רביעי לבד ולא בא' בשבת, ועל כרחך משום שקדו הוא, הגיע זמן בא' בשבת אינו מעלה לה מזונות. ואף על גב דלא שנינו לה בהדיא, כיון דעל כרחין טעמא דמתני' משום הכי הוא קתני לה שנינו. וא"ת דלא שנינו, דאיכא למימר דמשום ברכה הוא, הא ליתא, דברביעי ליכא ברכה, ונשאת ברביעי ונבעלת בחמישי לא תנן במתני' הילכך על כרחך למאי דתנן במתני' נשאת ברביעי, משום שקדו הוא ולא משום טענה אחרת, ושנינו קרי לה, אי נמי יש לומר, ועכשיו ששנינו בבריתא שקדו ומתני' לא פליגא עליה, דאיכא למימר דמשום הכי תנן במתני' ברביעי ולא באחד בשבת, אותה ששנינו הגיע זמן וכו', מתוך שאינו יכול לכנוס אינה מעלה לה מזונות, ומסתברא, דאפילו מחלה היא על תקנתא זו, ואמרה אי אפשר בתקנת חכמים זו אינו מעלה לה, משום דאע"ג דעיקר תקנתא משום תקנתה נתקנה, וכדמשמע מדאמרו ג, א שקדו על תקנת בנות ישראל, מכל מקום כיון שנתקנה נתקנה. ואיהו נמי ניחא ליה כדי שיהיה שמח עמה, ועוד שמשיאתו שם רע בין שכניו.

5 לפיכך חלה הוא או שחלתה היא. פירוש וכל שכן שחלתה היא, וכל שכן פירסה נידה אינו מעלה לה.

6 או דילמא התם אניס בתקנתה כדרבנן. פירוש שהתקינו להתקנתה ומשום לתה דידה נתעכב.

7 או דילמא אמרה ליה נסתחפה שדהו. דכיון שהגיע זמן חלה עליך חיוב מזונות, ואם אי אפשר לכנוס עיכוב זה אינו מדעתי, נמצא מקרה זה לחובתך ומשום לתא דידך, כיון שאינך יכול לכנוס מעלה אתה מזונות.

8 נסתחפה שדהו. איכא דמקשי הרמב"ן, דהא גבי קטלנית דמזלה גרים. ולאו מילתא היא, דהתם בקטלה דבעל תליה בדידה, דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו, אבל הכא לענין פריה ורביה, כל עכובא דאתי מחמתיה אתי, דאיהו הוא דמפקד אפריה ורביה.

9 לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו. מסתברא דהכי פירושה לא נישאו לא קתני, מדלא תני אוכלות משלהם, או לא נישאו אוכלות משלו, אלא על כרחך לא נשאו קאמר, כלומר, אם לא נשאו הן לו אוכלות אי נמי יש לומר שכן היו רגילין לשנות בבית המדרש, נשאו בחירק ולא נשאו בקמץ, ואף על פי שבין נָשְׁאוּ לְנִשְׁאוּ אין הבדל והיכר בכתיבתן, מכל מקום סומכין היו על רגילות הקריאה עי' גליון הש"ס. ודכוותה אמרינן בנדרים פרק אין בין המודר בראשו לה, א אמר רב אשי דיקא נמי דקתני שניתנה לו ולא קתני שנתנה לו, ואין בין ניתנה לו לנתנה לו שום הפרש רק בקריאתן לבד.

10 אלא לאו דאתניס כי האי גוונא. ופשוט מינה מיהא חדא דהיינו חלתה היא מעלה לה מזונות. א"נ כיון דאמר אם תמצי לומר תפשוט תרתי קמייתא ואנן לא פשטינן, דתפסת מרובה לא תפסת.

11 רב אשי אמר כל אונסא לא אכלה. בין דאיתנוס אינהו בין דאיתנוס אינהי דיש טענת אונס בממון, ומשנתינו דהגיע זמן ולא נשאו דמעכבי אינהו מדעת.

12 ואיידי דתני רישא בדידהי נותנין לבתולה שנים עשר חודש ולאלמנה שלשים יום

13 תנא נמי סיפא בדידה. כלומר שלא נשאו הן ולא העיכוב מחמתם כלל ואפילו מחמת אונס דידהי דנשאו לא משמע אלא שאינן נשואות. ומשמע שאינן נשאות או מחמתן או מחמת הבעל, והכא בשלא נשאו מחמת הבעל.

14 אלמא קסבר רבא אין טענת אונס בגיטין. מסתברא דמשום הכי קא מאריך בלישניה, לומר לך דדוקא היכא דליכא אלא טענת אונס לבד, כלומר שנתעכב דרך שתיקה מחמת אונס, אבל היכא דנאנס ונתעכב ואמר הריני מתעכב מחמת אונסי, אינו גט, ואונס זה לרבא דמבטל הגט, ולא שהאונס מבטלו אלא עכוב זה מחמת האונס לפי שגלה דעתו בגטו, ורבא הוא דאמר דגלויי דעתא בגיטא מילתא היא. והלכך מאן דאמר שאינו יכול לקיים תנאו מחמת אונסו גטו בטל וכדאמרינן התם בריש פרק השולח גיטין לד, א ההוא דאמר להו אי לא נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא, כי מטא תלתין יומין אמר להו הא טרחנא, אי משום אונסא אין אונס בגיטין אי משום גלויי דעתא פלוגתא דאביי ורבא היא, דאלמא כל מאן דאמר נאנסתי גלויי דעתא הוא וגטו בטל לרבא. והיא גופא קא משמע לן דאין גט לאחר מיתה אפילו במקום דאין האונס מבטלו, כגון גבי זה גיטך לאחר מיתה. אי נמי באם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש והתנה בפירוש שלא יבטל הגט מחמת אונס מיתה.

15 ודילמא לאפוקי מדרבותינו. כלומר, סיפא דמתניתין דהיינו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש, דעלא הוא דתנינן ורבותינו התירוה לינשא. ומסברתם דרבותינו קאמר ולא מדרבותינו ממש, דרבותינו היינו ר' יהודה הנשיא בן בנו של רבינו הקדוש, כדאמר רבי יוחנן בפרק המגרש מי שאחזו גיטין עו, ב ר' יהודה הנשיא בנו של רבן גמליאל ברי יהודה, ולא הודו לו כל סייעתו, אלא מסברתו הוא דקאמר, ויש לנו כיוצא בזה הרבה בתלמוד. וגדולה מזו אמרו בפרק האיש מקדש קדושין מז, ב גבי התקדשי לי בשטר חוב, רבי מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרי אינה מקודשת, ואוקימנא פלוגתייהו בין במלוה על פה בין במלוה בשטר, ואמרינן במלוה על פה במאי פליגי בדרב הונא אמר רב וכו', מר סבר כי קאמר רב בפיקדון אבל במלוה לא, ומר סבר לא שנא מלוה ולא שנא פיקדון, ומדאמרינן מר סבר כי קאמר רב בפקדון, הוה משמע דבדרב ממש פליגי, וליתא, אלא בסברתיה דרב קאמר. וכיוצא בו ממש ביבמות בריש פרק כיצד יח, א דאמרינן: הוא הדין דאע"ג דלא עבד בה מאמר שניה מחלץ חלצה יבומי לא מתיבמה, והאי דקתני מאמר לאפוקי מדבית שמאי דאמרי מאמר קונה קנין גמור, קא משמע לן דלא, ולא דבית שמאי ממש קאמר, דאילו לדבית שמאי אף על פי דקונה קנין גמור ואפילו נשאה נמי יבומי מתיבימה, דהא לדידהו צרות מותרות נינהו, אלא לאפוקי מסברתייהו דבית שמאי קאמר. ודברים פשוטים הם, אלא שראיתי מקצת מרבותינו המפרשים ז"ל שנתקשו בזה ואינו. ורבינו חננאל פירש: רבותינו, היינו רבינו הקדוש, וגם שם בפרק המגרש מי שאחזו גיטין שם יש ספרים שכתוב בהם: ר' יהודה הנשיא בנו של רשב"ג הורה ולא הודו לו כל סיעתו.

16 ודילמא לאפוקי מדרבותינו. חבורא חבורתא בהא מילתא, וקשה להו לאפוקי מדרבותינו נמי מרישא שמעינן לה, וקתני זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום, ואילו לרבותינו דאית להו זמנו של שטר מוכיח עליו כר' יוסי חולצת היא, דהוה ליה כמעכשיו ולאחר מיתה דקתני גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת. ויש מי שתירץ, דר' יוסי עדיפא מדרבותינו דר' יוסי אפילו לאחר מיתה פליג, ואמר דזמנו של שטר מוכיח עליו כאלו אמר מהיום ולאחר מיתה, וכל שכן באם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש ומת בתוך שנים עשר חודש דלא אתני בהדיא במיתה, ורבותינו מודו ליה באם לא באתי אבל בלאחר מיתה דהתנה בפירוש בלאחר מיתה פליגי עליה, דלאחר מיתה קאמר ולא מחיים, ובהא לא עדיף זמנו של שטר כמעכשיו. ומיהו, בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו ב"ב קלו, א מודו ליה לר' יוסי משום דאיכא לקיומיה זמנו של שטר בגופן של נכסים, ותנאה דלאחר מיתה בפירות. וא"ת אכתי הא תנא ליה רישא, הרי זה גיטך אם מתי, לא אמר כלום, ואלו לרבותינו הוי גט, דזמנו מוכיח עליו, באם לא באתי, והוה כמהיום אם מתי, לדעת רבותינו, כדאיתא התם בשילהי קורדיאקוס גיטין עו, א. יש לומר, אי לאו סיפא הוה אמינא דוקא כדאתני במיתה בפירוש הוא דפליגי תנא דמתניתין דלא אמר כלום, הא באם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש הוי גט, כרבותינו דהתירוה לזו בפירוש לינשא קמ"ל. וזה התירוץ נראה יפה, וניחא לי בהא הא דאמרינן בפ' קורדיאקוס גיטין שם תנא, רבותינו התירוה לינשא, אמר ר' יוחנן ר' יהודה הנשיא בן בנו של רבן גמליאל ברבי יהודה ולא הודו לו כל סיעתו ואמרי לה כל שעתו.

17 אמר אביי הכל מודים היכא דאמר לה לכשתצא חמה מנרתיקה לכי נפקא קאמר לה. ולא נחלקו אלא באם תצא, מר סבר לה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ומר לא סבר כר' יוסי. ולכאורה משמע מדקאמר הכל מודים דכל כשתצא חמה מנרתיקה כולהו בחדא סברא קיימי ביה בין למר בין למר לא אמר ולא כלום, דאי למר חולצת ולמר אינה מגורשת כלל, אם כן לאו הכל מודים בה, דלכי נפקא קאמר, דהא לרבותינו מספקא להו אי מהשתא קאמר, אלא ודאי אפילו לרבותינו לא אמר כלום. וע"כ ר' יוסי לית ליה הכין, מדאמרינן התם גיטין עו, ב בגמרא: זה גיטך אם מתי זה גיטך לאחר מיתה אמר רב הונא ולדברי ר' יוסי חולצת, פשיטא, מדסיפא לרבנן חולצת רישא נמי לר' יוסי חולצת, אלא מפשט פשיט להו דלאחר מיתה לר' יוסי כאלו אמר מהיום ולאחר מיתה, דזמנו של שטר מוכיח עליו. ואעפ"י שכתבתי בפ' קורדיאקוס שם בענין אחר משמן של ראשונים נוחי נפש, זה נראה לי יותר. והלכך לאחר מיתה לאפוקי מדר' יוסי, ואם מתי נמי לא מוכחא אי מפקא מדרבותינו באם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, וסיפא דהיינו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש לאפוקי ממש מדרבותינו. וא"ת מכל מקום מדרבותינו מיהא נשמעיניה דאין טענת אונס בגיטין, מדהתירוה להנשא, אין הכא נמי, אלא כל היכא דמציא לאיתנויי מתניתין לא בעי למידק מדרבותינו, וכי דחינן מתניתין דמעכשיו אם לא באתי, מת דוקא, כי היכי דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם אידחי נמי הא דרבותינו, דדילמא מההוא טעמא נמי התירוה לינשא.

18 אלא מהא דההוא דאמר להו אם לא איתיניה מהאידנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא. כלומר לעדים נתנו ואמר להו אי לא אתינא עד תלתין יומין ליהוי גיטא והבו לה, ואתיה אפילו לר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ואפילו בעל פה, ומשום הכי אי בעי לבטוליה מצי לבטולי, כדמשמע בפרק השולח גיטין לד, א דפרכינן מינה לרבא דאמר גלוי דעתא בגיטא מילתא היא, ופריק התם לבטלי קא אתי לקיומי תנאיה קא אתי והא לא אקיים, דאלמא אי בעי לבטולי בהדיא מבטל ואילו יהביה ניהליה תו לא מציא לבטולי לר' יוסי, דהוה ליה כמהיום אם לא באתי דלא מציא לבטולי לכוליה עלמא. ותדע לך דאלו נתקרע הגט או שנשרף תוך שנים עשר חודש מגורשת, אלמא גט גמור הוא. אלא ודאי דאמר להו לסהדיה, וזמנו הכתוב בתוכו לשלישות הגט לא מעלה ולא מוריד. ואי נמי בדיהביה ניהליה, ואתיא כרבנן ובדלית ביה מעכשיו, והראשון נראה עיקר.

19 אלא רבא סברא דנפשי' קאמר. כלומר מסברא דנפשיה קא מפרש להו למתניתין בהכי, מת דוקא אבל חלה לא, ובסיפא מת והא הדין לחלה, משום דאין טענת אונס בגיטין, דסברא הוא דרבנן בכי הא מילתא תקוני מתקנינן משום צנועות ומשום פרוצות, והני מתניתין למידק מיניהו דוקיה תניה להו, ולא שיהא רבא מתקן כך מסברא דנפשיה, כן נראה לי.

20 משום צנועות ומשום פרוצות. ה"ג, משום צנועות דאי אמרת לא ליהוי גיטא זמנין דלא אניס דאניס ומיעגנא ויתבה. ומשום פרוצות דאי אמרת לא ליהוי גיטא זמנין דאניס וסברא לא אניס, וקיימא ומנסבא, ונמצא גט בטל. כך היא הגירסא ברוב הספרים. ויש לפרש כך: משום צנועות, דאי אמרת לא ליהוי, זימנין דלא אניס, ואע"ג דשרינן לה לאינסוביה דלא מחזקינן ליה כאנוס, דזיל בתר רובא, ורובא דאינשי לאו מינס אניסי, ותו דאוקי גברא אחזקתיה וכי נפק לאו אנוס הוא, ואפילו בחולה תנן, נותנו בחזקת שהוא קיים, אפילו הכי תדאג מלינשא, והיינו דקרי להו משום צנועות. ומשום פרוצות, דכי שרינן לה לאינסובי קימא ומינסבא, ולא דיקא שפיר, דמימר אמרה כיון דאתני ולא אתא, קים לי בגויה דלא חאיש לתנאיה, והיינו דקאמרי להו פרוצות, משום דלא דייקו שפיר. ויש ספרים דגרסי: בפרוצות, דאמרה לא אניס. והכל עולה לטעם אחד. דה"ק זימנין דאניס ואיהי לא דייקא ואמרה בדדמי דלא אניס, דמימר אמרה אי איתה דאניס קלא אית ליה, וקימא ומינסבא.

14 גיטין פתח ↗

הָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: אִי לָא נָסֵיבְנָא עַד תְּלָתִין יוֹמִין – לֶיהֱוֵי גִּיטָּא. כִּי מְטוֹ תְּלָתִין יוֹמִין, אֲמַר לְהוּ: הָא טָרַחְנָא.

15 קידושין פתח ↗

נֵימָא כְּתַנָּאֵי? ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּשְׁטַר חוֹב״, אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ מִלְוָה בְּיַד אֲחֵרִים וְהִירְשָׁהּ עֲלֵיהֶם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מְקוּדֶּשֶׁת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. הַאי שְׁטַר חוֹב הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא שְׁטַר חוֹב דַּאֲחֵרִים – הַיְינוּ מִלְוָה בְּיַד אֲחֵרִים! אֶלָּא לָאו שְׁטַר חוֹב דִּידַהּ, וּבִמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה קָמִיפַּלְגִי?

16 בבא בתרא פתח ↗

הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ לְאַחַר מוֹתוֹ – הָאָב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכּוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּתוּבִין לַבֵּן; וְהַבֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכּוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת הָאָב.

18 גיטין פתח ↗

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בְּגִלּוּי דַעְתָּא בְּגִיטָּא קָמִיפַּלְגִי – דְּאַבָּיֵי סָבַר: גִּלּוּי דַעְתָּא בְּגִיטָּא לָאו מִלְּתָא הִיא, וְרָבָא סָבַר: גִּלּוּי דַעְתָּא בְּגִיטָּא מִילְּתָא הִיא.

רשב״א על כתובות ג׳ ע״א »