רשב״א על כתובות כ״ד

1 אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה. פירש רש"י אשה מיוחסת. איכא למידק, אף להשיאו אמאי לא, והרי לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין, כדאמרינן בפרק עשרה יוחסין קידושין עו, א-ב גבי הנושא אשת כהנת צריך לבדוק אחריה ארבעה אמהות, ותבדוק נמי איהי בדידיה, ומהדרינן לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין, כלומר, לפסולי כהונה, ולפסולי קהל כממזרי ונתיני לא חיישינן, שכל המשפחות בחזקת כשרות הן, ועוד, דישראל מכירין ממזרין שביניהם, וכל מאן דאתא ואמר ישראל כשר אני אין בודקין אחריו לרבנן דאמרי בקידושין שם, כל המשפחות בחזקת כשרות הן וקיימא לן כותייהו, ואמרינן נמי ביבמות פרק החולץ יבמות מה, א גבי גוי ועבד הבא על בת ישראל, ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה זיל גלי או נסיב בת מינך, אלמא במקום שאין מכירין אותו משיאין לו אשה מכל מקום, ואין מצריכין אותו ראיה שאינו פסול מפסולי וההיא דאמרינן בפרק החולץ יבמות מו, ב גוי שבא ואמר גר אני צריך לביא ראיה, ההיא במוחזק לן דגוי הוה אלא שבא עכשיו לומר שנתגייר, הא באיניש דעלמא דאתא ואמר ישראל אני נאמן לכל דבר, וכדאמרינן בפסחים ג, ב ההוא גוי דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים, אלמא מסתמא מחזקינן ליה בישראל, ומעשים בכל יום משיאין נשים לכל אדם בכל מקום בחזקת שהוא ישראל וכשר. ויש לומר, דברייתא זו אתיא כרבי מאיר, דאמר כל המשפחות בחזקת פסולין הן עד שיודע לך שזה כשר כדאיתא בפרק עשרה יוחסין קידושין עו, ב. ור"ת ז"ל כתב בספר הישר סי' ל, סי' נ"ח, והו"ד בתוס': דלהשיאו אשה לאו דוקא, אלא כלומר אינו נאמן ליוחסין, ולומר שאין כהן שהוא בדוק נושא בו, וכן משפחות הבודקות כגון של מזבח ודוכן וסנהדרין כדי שלא תהא משפחתם עיסה. ויש כיוצא בה שלא דקדקו בלשון, כאותה ששנינו בפרק קמא דמכילתין יג, א, אבל עדות אשה בבתה הולד שתוקי, ובתה לאו דוקא אלא וולדה בין זכר בין נקבה, הכא נמי להשיאו אשה לאו דוקא אלא ליחס זרעו בכהונה קאמר, והוא הדין דהוה מצי למיתני ואין נאמן לעבודה, אלא חדא דאית בה כולהו נקט. ודעת ר"ת ז"ל: שאין בודק אלא או משום עבודה או להכשיר זרעו לכך, אבל אילו לא רצה לבדוק נושא ואינו בודק בישראל.

2 למימרא מאי דר' יהודה חייש לגומלין ורבנן לא חיישינן לגומלין, והא איפכא שמעינן להו דתנן החמרין כו'. אבל מתניתין דשתי נשים שנשבו לעיל כתובות כג, ב לא קשיא לן לר' יהודה, אף על גב דאיכא למיחש בהו לגומלין, כדאמרינן לעיל בשתי נשים ואפילו הכי לא חיישינן, ומשמע דליכא מאן דפליג בה, דרבי יהודה ודאי בנשים שנשבו לאו משום דלא חייש בהו לגומלין הוא, אלא משום דקסבר דשבויה זו בקדושתה קיימא, דמפני שמיעך לה ערבי בין דדיה לא פסלה מן הכהונה, ואפילו חדא נמי משתריא אפומא דידה כדאיתא לקמן בפרק נערות להלן לו, ב. והא נמי דרמי מדרבנן דמתניתין דהחמרין לרבנן דברייתא, ולא רמי מינה לרבנן דמתניתין, משום דניחא ליה למרמי לרבנן ולרבי יהודה, ואילו רמה ליה אמתניתין לא הוה מצי למרמי אלא ארבנן בלחוד.

3 ואי בעית אימא רבי יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קא מפלגי. כלומר, וכולהו סבירא להו דלא חיישינן לגומלין, ומכל מקום מתניתין דהחמרין לדרבנן בשכלי אומנותו בידו הוא, דבהא רבנן לחומרא ורבי יהודה לקולא, דאפילו בכי הא לא חייש לגומלין, ושאני התם דבדמאי הקלו. וקשיא לי, לרבנן דחיישי לגומלין בשכלי אומנותו בידו, וכי יש לך כלי אומנות גדול ממתניתין דשתי נשים ושני אנשים שזה אומר אני כהן וחברי כהן וזה אומר אני כהן וחברתי כהן, וכן שתי נשים שנשבו זאת אומרת אני וחברתי טהורות וזאת אומרת כן. ויש לומר, דלא קרו רבנן כלי אומנותו בידו אלא כשהתועלת שהן רוצין להועיל בו בפנינו, דהשתא איכא חששא יתירא בזה שנושא כלי אומנות שמראה שרוצה למכור פירותיו, אבל זה אומר אני כהן וחברי כהן השתא מאי נפקא להו מינה והא אין כאן תרומה בפנינו שנחוש שעליה נתנו עיניהם ליטלה, וכן שתי נשים מה איכפת להן עכשו התהיינה הלילה לאיש ולכהן, ואי משום מה שעתיד להעיד שקר עכשיו על מה שאיפשר שלא יעלה בידם לא חיישינן, ולפי זה אם בשעת מעשה אמרו אין שומעין להן, כן נראה לי.

4 לא צריכה דכתיב ביה אני פלוני כהן לויתי מפלוני וכו'. ומסתברא דבכי הא הוא דמבעיא להו, אבל אם כתבו בו העדים איך פלוני כהן לוה מפלוני מנה, כדרך שאנו כותבין מעלין על פיהם, דעדים בכי הא מסתמא אכולה מילתא מסהדי, ועד דמוחזק להו דכהן הוא לא כתבי הכין. אבל כשהוא כותב על עצמו אני פלוני כהן והן חתמו מלמטה, איכא למימר שהן לא חתמו אלא על עיקרן של דברים שהיא המנה שבשטר, ולא היה להם לחקור זה שקורא עצמו כהן אם הוא כהן אם לאו, כיון שאינו צריך לעיקר המלוה, דבין כהן בין אינו כהן מנה לוה זה מזה ודי להם בכך. ואיכא למימר דאכולה מילתא נמי מסהדי, ופליגי בה רב הונא ורב חסדא חד אמר מעלין דאכולה מילתא מסהדי, וחד אמר אין מעלין דלאו אכולה מילתא קא מסהדי. ולמאן דאמר לאו אכולה מילתא קא מסהדי, לא דמי לעורר על השדה ועשאה אחד סימן לאחר והוא חתום עליה בעד דאיבד את זכותו לקמן כתובות קט, א. כדאיתא בירושלמי במסכתין פי"ג ה"ו, דאלמא אכולא מילתא קא מסהדי, דשאני התם, דכיון שהוא עצמו עורר עליה ולפי דבריו גזולה היא ביד זה לא היה לו לחתום בשטר שנקראת בו על שמו בשקר, אבל אלו שאינן יודעין שהוא שקר, אלא שהדבר להן בספק לא היה להן לחקור כיון שאין זה עיקרו של עדות, ותדע לך, דאף בשדה כן, דאלו עשאה אחר סימן לאחד ועדים חתומים עליה לא איבד זה את זכותו, וטעמא כדאמרן, דכיון שאין זה עיקרו של עדות אין להם לעדים לחקור אם שדה זו של זה או של אחרים. ולמאן דאמר אכולה מילתא קא מסהדי לא דמי לעשאה אחר סימן לאחר ועדים חתומים על שדה מקח דלא אבד זה את זכותו, דהתם כיון שאלו רואין שדה זו מוחזק ביד זה מה להן להחזיק אותו בחזקת שאינו שלו. ועוד, דאחזוקי אינשי דגזלני לא מחזקינן. אבל זה שקורא עצמו כהן אם לא שהעדים יודעין בו שהוא כהן לא היו חותמין עליו, דדילמא נפיק מיניה חורבא דילמא אינו כהן ואסוקי הוא דאסיק שמיה כהן, וכי מפיק עליה האי שטריה אמר לאו אנא ניהו, דלאו כהן אנא. אי נמי, דילמא איכא יוסף בן שמעון אחרינא,וכתב האי כהן כדאמרינן בבבא בתרא קעב, א כיצד יעשדו אם היה אחד מהן כהן יכתוב כהן, ושמא סמכו אלו על זה, וכיון שכן נמצא כהן מעיקרו של עדות, והילכך אכולה מילתא קא מסהדי. וזו היא מחלוקתן של רב הונא ורב חסדא. כן נראה לי. אבל הרמב"ם ז"ל, נראה שדעתו לומר דבין כך ובין כך אמרינן לאו אכולה מילתא קא מסהדו, שכך כתב, וזה לשונו איסו"ב פ"כ ה"ט: אין מעלין משטרות לכהונה, כיצד, הרי שכתב בשטר פלוני כהן לוה מפלוני והלוהו כך וכך ועדים מלמטה אין מחזיקין כהן זה שיהא מיוחס שמא לא העידו אלא על המלוה. עד כאן.

5 איבעיא להו מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין. כלומר, אם תמצא לומר מעלין אף היא צריכה שנים, ועד שלא מעידין עליו שנים אינו נושא את כפיו, וכדאמרינן בתרומה דלרבי יהודה דאית ליה מעלין מתרומה ליוחסין אין מעלין אותו לתרומה על פי עד אחד. ואם תמצא לומר אין מעלין נשיאות כפים אינו צריך אלא עד אחד ככל שאר איסורין דעד אחד מהימן, אבל ליוחסין שנים בעידן, והא דאמרינן הני מילי תרומה דעון מיתה, הכי קאמר: כיון שהיא חמורה כל כך דין הוא שנעלה ממנה ליוחסין, וכיון שמעלין ממנה ליוחסין דין הוא שאף היא תיבעי שנים.

6 כיון דפרסי ידייהו אתי לאסוקינהו. כלומר, ומאי ויגאלו מן הכהונה עזרא ב, סא.

7 ופרקינן דשאני התם דריע חזקיהו. דכיון דחזו דאכלי בקדשי הגבול, ובקדשי קדשים גופייהו לא מסקי להו משום האי קלא דנפיק עלייהו, משום דריע חזקייהו דבמקום שנוהגים קדשי הגבול וקדשי קדשים מקדשי הגבול בלחוד אכלי ובקדשי קדשים לא והא דחייש רבי יהודה במתניתין דדלמא אתי לאפוקי מתרומה ליוחסין, היינו בזמן הזה דליכא קדשי קדשים ולא ריע חזקיה.