רשב״א על כתובות ע׳

1 המדיר את אשתו מלהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס. ואם תאמר, תינח מזונות דסגי לה בפרנס, תשמיש מאי איכא למימר, דתהנה ליה כולהו הנאות במשמע. ולבית שמאי יוציא לשתי שבתות, ולבית הלל לשבת אחת. פירש רש"י ז"ל: דתשמיש כיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה. ויש מקשים, דהא לאוקימתא דמוקמינן לה בגמרא שהדירה כשהיא ארוסה הא ודאי חייל נדריה, דההיא שעתא לא משעבד לה. ולאו קושיא היא, דההיא לא שייך למימר ביה כפייה דתשמיש דהא ארוסה היא. ולאידך אוקמתא דמוקמינן לה בשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת, ודאי הוה מצי למיפרך תינח מזונות תשמיש מאי איכא למימר, אלא דעדיפא מיניה אקשי ליה.והמחוור בשהדירה בפירוש והכי איתא בירושלמי בפרקין ה"א, דגרסינן התם תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש יוציא ויתן כתובה והכא אתמר כן, תמן במדירה מגופה ברם הכא במדירה מנכסיו.

2 ר' יהודה אומר חדש אחד יקיים, שנים יוציא ויתן כתובה. פירוש: אם נכנס נדרו בתוך השני, כלומר, שנדר יותר מחדש, ולא הוה ליה למימר אלא יתר מכן יוציא ויתן כתובה, כלשון תנא קמא, אלא משום דבעי למתני ובכהנת שנים יקיים תנא נמי הכא שנים יוציא. ותחילת שנים קאמר, ומשום דקתני בהא שנים תנא נמי בכהנת שלשה יוציא ויתן כתובה, ולא קאמר יתר מכן. ובירושלמי שם משמע, דבכהנת בסוף שלשה דוקא יוציא ויתן כתובה ושנים יקיים, היינו משום דקתני בישראל שנים יוציא, דגרסינן התם רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה בתחלת שנים, בכהנת שנים יקיים שלשה יתן כתובה בסוף שלשה, דתנינן בסוף שלשה דברי הכל, עד כאן. ובתוספתא נמי משמע הכין, דבכהנת אינו מוציא ונותן כתובה עד סוף שלשה לכולי עלמא דגרסינן התם עד שלשים יום יעמיד פרנס ובכהנת ג' חדשים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר בישראל חדש יקיים וכו'. תוספתא פ"ז ה"ב-ג: שלא תטעום אחד מכל המינין בין מאכל רע בין מאכל יפה, אפילו לא טעמה אותו המין מימיה יוציא ויתן כתובה, אמר ר' יהודה רוצות בנות ישראל שלא לטעום תבשיל פירות יום אחד, ואל יהו יוצאות מתחת בעליהן. הדירה שלא תתקשט באחד מכל המינין אפילו היא ילדה והדירה שלא תלבש בגדי זקנה, ואפילו היא זקנה והדירה שלא תלבש בגדי ילדה, יוציא ויתן כתובה.

3 גמרא: הכא נמי כיון דמשעבד לה לאו כל כמיניה דמפקיע שעבודא. ואם תאמר, מאי קושיא, דהא אסיקנא בפרק אף על פי לעיל כתובות נט, ב, טעמא דהיא אינה יכולה להפקיע שעבודו דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, הא מדינא מפקעת. ויש לומר, דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אלמוה לשעבודה, דכי הדדי נינהו. אי נמי קסבר האי מקשה דקונמות לאו כקדושת הגוף דמו, ומדינא לא מצי לאפקועי שעבודיה דבעל דאין קדושת דמים מפקיע, וזה כדברי רש"י ז"ל, ולא כדברי רבנו תם ז"ל דלא חילק בין קדושת הגוף לקדושת דמים כמו שכתבתי בפרק אף על פי לעיל כתובות נט, ב ובגיטין פרק השולח גיטין מ, ב וע"ש בתוד"ה הקדש. ואם תאמר ומאי מקשה כיון דמשועבד לה וכי המקדיש נכסיו אשתו נזונת מהן, ומי אמרו דכיון דמשעבד לה לא מצי לאפקועי שעבודה. יש לומר, דלא אמרו אלא בקונם שאינו אלא איסור דארבע על נכסיו כדי להפקיעה שעבודה, ובהא הוא דאלמוה רבנן לשעבודא. וטעמא דמלתא, משום דאי לא אלמוה רבנן לשעבודה לגבי האי אין לך בעל שאינו מפקיע שעבוד אשתו, אבל כשהוא מקדיש נכסיו, היא אינה נזונת מהן ואפילו בקדושת דמים, דלא אלמוה רבנן לגבי הקדש, כדאמרינן בגיטין שם בבעל חוב דעלמא בהקדש הגוף הקדש מפקיע מידי שעבוד, לפי שאין אדם עשוי להקדיש נכסיו ולהפסידם כדי להפקיע שעבוד אשתו מהם, והלכך היא אינה נזונת מהם לפי שאין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים לעיל כתובות נא, ב ומה לי משעבדי להדיוט מה לי משעבדי לגבוה, ואף על פי כן היא שהקדישה נכסיה ומעשה ידיה אינה יכולה להפקיע שעבודו, ואפילו בקונם שהוא בקדושת הגוף, דשאני בעל לפי שעשאוהו כלוקח לכל דבריו, וכאלו נכסיה שלו לגמרי, ואם מכרה או שעבדה מכרה ושעבודה אין מוציאין ממנו, כדאמרינן לעיל כתובות נא, א באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות, ולענין לוותה בשלהי יש נוחלין ב"ב קלט, א, ולענין אחריך בשלהי מי שהיה נשוי לקמן כתובות צה, ב וכיון שעשאוהו כלוקח לכל דיניו הרי היא כמקדשת דבר שאינה שלה ולא קרינן ביה איש כי יקדיש את ביתו, כן נראה לי.

4 הכא נמי כיון דמשעבד לה לאו כל כמיניה דמפקע כל שעבודא. קשיא לי, והא לא פקע שעבודא, דיעמיד פרנס קתני, ואיהו לא משעבד לה לזונה בידיו. ויש לומר, דיעמיד פרנס לא חייב להעמיד קאמר, ואם איתא, הוה ליה למתני חייב להעמיד לה פרנס, אי נמי יעמיד פרנס עד שלשים יום. ועוד, דאי לא מצי לאפקועי שעבודא פרנס למה לי, הוא גופא יפרנס, דאיהו לא אסר מידי אנפשייהו. אלא וודאי משום דחל נדריה הוא דלא מצי לזון אלא על ידי פרנס מותר, ובדלא עביד שליח יהיה כדאוקימתא באומר כל הזן אינו מפסיד, ויעמיד פרנס דקתני מותר ורשאי קאמר, כלומר, על ידי פרנס מותר דאומר כל הזן אינו מפסיד, אף על גב דבאיסורי שבת אסור למימר כן. ורשאי להעמיד לה כל ל' יום ואינו חייב להוציא וליתן כתובה, כן נראה לי.

5 ואם איתא לדרב הונא וכו'. ואם תאמר, אמאי לא הקשו לרב הונא דאמר לעיל כתובות נח, ב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אלמא מעשה ידיה עיקר, ואינו יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך, מאי איכא למימר. ויש לומר, דאפילו לרב הונא יכול הוא לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך, ואי ספקה ספקה ואי לא ספקה יספיק הוא מכיסו, והיינו דמקשה לקמן אם כן פרנס למה. ומתרץ, בדלא ספקה, אבל למאן דאמר מעשה ידיה עיקר, יכול הוא לומר צאי מעשה ידיך כו' בין ספקה בין לא ספקה לא יתן לה כלום יותר.

6 השתא דאדרתן לא מצינא דאגלגל בהדך. וכיון דבעידנא דאדרה מגלגלה בהדיה, חייל נדרא. ומיהו, כיון דהוה רגילה בהו בבי נשא ואיהי לא מחלה עד השתא אלא משום דהוה מגלגלא בהדיה, לא מפקע ליה נדרא לגמרי אלא מעמיד פרנס ומפרנס.

7 עד שלשים יום לא שמעי אינשי ולא זילא ביה מלתא, טפי שמעי אינשי וזילא ביה מילתא. כלומר, דשמעי דאין אני מתפרנסת על ידי בעלי וזילא ביה מלתא, ולאו משום דהדירה לעצמה קאמר דזילא בה אלא מפני שמשרה אותה על ידי אחרים, וכן מפורש בירושלמי פ"ז ה"א, ויעמיד לפרנס, כלומר, לעולם, ומשני רשות ביד אשה לומר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי, והא תניא לעיל כתובות סד, ב המשרה את אשתו ע"י שליש, כאן בשקבלה עליה כאן בשלא קבלה עליה. ומסתברא, דאפילו להשרותה לעצמה ושלא על ידי שליח כיון דגנאי הוא לה ושמעי בה אינשי וזילא בה מילתא, דמה יאמרו הבריות מה ראתה זו להתגרש מעל שולחן בעלה. וזה נראה לי יותר עיקר, ומה שאמרו בירושלמי שם, לאו דוקא שליש, אלא אי אפשי להתפרנס אלא מבעלי ועמו קאמר.

8 כשהדירה כשהיא ארוסה. פירש רש"י ז"ל ד"ה שהגיע: שהדירה אחר שהגיע זמנה לינשא, דאף על גב דחייב לזונה מדאורייתא מיהא לא משעבד לה והלכך חל הנדר, וכיון דמדרבנן חייב לזונה יעמיד פרנס.ויש מקשים דהא מעשה ידיה אף על גב דלא משעבדי ליה לבעל אלא מדרבנן נדרא לא מפקא ליה ומאי שנא איהי. ועוד, דאפילו נשואה אינה נזונת דבר תורה, דמזון האשה תקנת חכמים היא, וכדאמרינן לעיל כתובות נח,ב תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, ולרב הונא נמי אמרינן כי תקינו רבנן מזוני עיקר. ונראה לי, דאי משום הא לא קשיא, דמאי דאקשו מדלא מפקע נדרה שעבודיה דבעל אף על גב דליתיה אלא מדבריהם, ליתא, דהתם עשאוהו כלוקח לכל דבריו, אבל איהי שעבודא בלחוד הוא דאית לה עליו ומדרבנן. ומאי דהקשו דנשואה נמי אינה נזונת אלא מדרבנן, איכא למימר דמדאורייתא היא נזונת, דכיון דאשכחן תנאי דסבירא להו בפרק נערה שנתפתתה לעיל כתובות מז, ב דמזונות דאורייתא ודרשי לה משארה כסותה ועונתה, ולא אשכחן תנא דפליג עלייהו בהדיא אלא תנא דברייתא דתניא לעיל כתובות נח, ב תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, וההיא כבר תריצנא לה בפרק אף על פי שם, ואמרינן תני תקנו מעשה ידיה תחת מזונות אמאי מפליגינן תנא בכדי. והרמב"ם ז"ל כתב כן דמזונות דאורייתא בפרק י"ב מהלכות אישות ה"ב. והא דאמרינן בפרק הכותב לקמן כתובות פג, א ובפרק חזקת הבתים ב"ב מט, ב, אמר רבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו, מאי כגון זאת, כדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה, דמשמע דמזונות תקנת חכמים היא. ליתא, אלא משום דאפקעינהו רבנן למזונותיה אלא אם תתן מעשה ידיה לבעלה. ונמצאו מזונותיה תלויין במעשה ידיה שהן מדרבנן משום דהפקר בית דין הפקר, לפום כך קרי להו תקנת חכמים. כן נראה לי. אלא דקשיא לי לפירושו של רבנו ז"ל, דמשמע דעיקר מה שאינו יכול להפקיע שעבוד מזונותיה של נשואה, היינו משום שהן דבר תורה, ואינו, דהא הקדש מוציא מידי שעבוד, מלגבות כיון דמשעבדיה לגבוה, ואף על גב דשעבודא דאורייתא, אלא דהכא משום דאלמוה רבנן לשעבודה אינו יכול להפקיעו, וכיון שכן, אדרבה בשל דבריהם היה להם לעשות חיזוק יותר. והפירוש המחוור, כשהדירה קודם שהגיע זמנה לינשא ואחר כך הגיע זמנה. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ומיהו בירושלמי בפירקין ה"א נראה, כפירושו של רש"י, דגרסינן התם: וכי אדם נודר שלא לפרוע את חובו, ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדבר תורה, והיינו דוקא באוסר, אבל מקדיש מפקיע מידי שעבוד מזונות ומשעבוד דחוב בין קדושת הגוף.

9 ומאי שנא עד שלשים יום, עד שלשים עביד שליח שליחותיה טפי לא עביד. כלומר, לא עביד בחפץ אלא ברע פנים והיא בושה ומצטערת. ואף על גב דמעיקרא נמי על ידי שליח היתה מתפרנסת, לא היה פרנס קבוע אלא פעם על יד זה ופעם על ידי אחר וכולן בחפץ.

10 הא דאמרינן: אימור דאמרינן הכי גבי מומין, לענין מזוני מאי איכא למימר. פירש רש"י ז"ל: לענין מזוני מי אמרינן סבורה הייתי, יודעת היא שאי אפשר לה בלא מזונות. פירוש לפירושו: דכיון שמתחלה היתה יודעת סברה ומחלה לגמרי.ואינו מחוור לי, דהא משמע דהא דאמרינן סברה וקיבלה לא להפסיד מזונותיה לגמרי קאמר, דאם כן הכי הוה ליה למימר, נשאת סברה וקבלה ופרנס למה לי, אלא משמע, דלא מקשינן אלא דסברה וקבלה, שלא להתפרנס על ידו. ולי נראה דהכי פירושו: אימור דאמרינן אינה יכולה לקבל גבי מומין, דאין אדם מתפייס במומין ואנן סהדי דאינה יכולה לקבל, אבל לגבי מזונות טענת רמאות היא שאמרה דהרבה מתפרנסות מתפייסות בפרנס, וכיון שקבלה על עצמה מתחלה הרי זו מאותן שאין דעתן קצרה בפרנס ומהדרן הוא דקא הדרה בה ולעולם יעמיד פרנס.

11 ר' יוסי אוסר. פירוש: בנותן לאחר והלה נוטל ואוכל. אי נמי, במניח על גבי הסלע ומפקיר, וכטעמא דרבא דאמר משום מעשה דבית חורון, דאין זו מתנה גמורה אלא מחמת הערמה כמתנת בית חורון. וכתב רבנו חננאל ז"ל, דהלכתא כר' יוסי, מדקא מפרש רבא והרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' נדרים הט"ו פסק כרבנן, דרבים נינהו. ולפי דבריו מפרשים דלא דמי למתנת בית חורון, דהא לא קאמר ליה על מנת, ואילו רצה זה להקדיש מקדיש, ואף על פי שלא היה נותן לו מתנה אלא כדי שיתפרנס זה ממנה, מה בכך, מכל מקום זה זוכה בה לגמרי ובידו להקדיש אילו רצה.