ר"ן על שבועות ט׳

1 גרסינן בגמרא עלה דמתני' דפליגי רבנן ור"ע בשבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא דף כב. אמר רבא מחלוקת בסתם אבל במפרש דברי הכל בכל שהוא. ואע"ג דתנן במתני' אמרו לו לר' עקיבא היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב הא אמרינן התם דבריה שאני ומפרש נמי כבריה דמי ואמרינן תו ואמר רבא מחלוקת בשלא אוכל אבל בשלא אטעום דברי הכל בכל שהוא פשיטא מהו דתימא כדאמרי אינשי לטעום מידי. כלומר ולשון אכילה הוא קמ"ל:

2 אמר רב פפא מחלוקת בשבועה אבל בקונמות דברי הכל בכל שהוא מ"ט קונמות נמי כיון דלא מדכר שמא דאכילה כבריה כמפרש דמי. הא דאמר בקונמות דברי הכל בכל שהוא למלקות קאמר דאי לקרבן ודאי בעינן שיעורא דלמ"ד יש מעילה בקונמות מנא ליה מהקדש דיו לבא מן הדין להיות כמוהו ובהקדש הא בעיא שוה פרוטה. ולענין פסק הלכה קי"ל כרבנן דבשבועות בעינן שיעורא אבל בחצי שיעור פטור ויש מי שאומרים דאפילו איסורא נמי ליכא ומי שנשבע שלא יאכל מותר לו לכתחלה לאכול פחות מכשיעור דלא דמי לשאר האיסורין שבתורה דקי"ל כר' יוחנן דאמר בפ' בתרא דיומא דף עג: דחצי שיעור אסור מן התורה ואפי' ר"ל דפליג עליה מודה דאסור מדרבנן כדאיתא התם דה"מ איסורא דאורייתא אבל הכא איסור הבא מעצמו הוא וכיון שלא נתכוין אלא לכזית פחות מכזית היתר גמור הוא וכך הדין בקונמות היכא דהזכיר בהן אכילה כגון דאמר אכילה מזו עליו קונם שמותר לו לאכול פחות מן השיעורין מן הטעם שאמרנו אבל הרמב"ם ז"ל כתב בהלכות שבועות מי שנשבע שלא יאכל ואכל פחות מכזית פטור והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבלות וטרפות וכיוצא בהן וכן בפרק ראשון מהלכות נדרים אמר אכילות פירות ממדינה פלונית עלי אינו לוקה עד שיאכל כזית דמשמע דאיסורא מיהא איכא וכדבריו נ"ל אע"פ שלא כתבתי כן בחדושי מדאמרינן בפרק יום הכיפורים שם חצי שיעור רבי יוחנן אמר אסור מן התורה וריש לקיש אמר מותר רבי יוחנן אמר אסור דכיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל אלמא חצי שיעור אפילו באיסורי תורה לא מיתסר אלא משום דחזי לאיצטרופי ובשבועות נמי אע"פ שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם ה"מ למלקות ולקרבן אבל כיון דחזי לאצטרופי ולאשלומי לכזית איסורא מיהא איכא דאע"ג דהתם ביומא מריבויא דכל חלב מייתינן חצי שיעור הא ודאי ההוא ריבויא לא כתיב אלא גבי חלב ואפ"ה ילפינן מיניה לכל איסורין משום דפשיטא לן דלא אסריה רחמנא אלא משום דחזיא לאיצטרופי ולמה לא יהא דין שבועות כדין שאר איסורין. גרסינן תו בגמרא דף כב: אמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור משום דלאו בר אכילה הוא בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית או דלמא כיון דלאו מידי דאכלי אינשי בכל שהוא תיקו:

3 בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה. כלומר את"ל עפר במה שהוא משום דלא אכלי ליה אינשי כלל אבל בחרצן איכא לספוקי דכיון דע"י תערובות אכלי ליה אינשי דעתיה אכזית או דלמא כיון דלאו בעיניה אכלי אינשי בכל שהוא תיקו. וכיון דלא איפשיטו הנך בעיין נקטינן בהו לחומרא ואיכא נסחי דגרסי מימרא דרבא הכי אמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור. כלומר דיצא ידי שבועתו ואיכא למידק ביה ואמאי פטור והא תנן בפירקין שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה פטור אלמא עפר ודכוותיה לאו בכלל אכילה הוא ה"נ כשאכל עפר לא קיים שבועתו י"ל דלא דמי שהנשבע שלא יאכל משמע דברים הראוים דדברים שאינן ראוין א"צ לישבע עליהן אבל כי נשבע שיאכל מסיק אדעתיה דכל מאי דאכל יצא ידי שבועה:

4 מתני' שבועה שלא אוכל פת חטים פת שעורים פת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת. דכיון דפריש להו אדעתא דמיחל שבועה אכל אחת ואחת באפיה נפשיה קאמר ובגמרא פרכינן עלה דלמא למיפטר נפשיה מאחרינייתא קא מכוין כלומר אמאי קתני חייב על כל אחת ואחת דלמא האי דפריש להו לאו לאפושי בשבועות קא מכוין אלא למיפטר נפשיה בשבועה זו מדברים אחרים דאי אמר לא אוכל סתם היה נאסר בכל האוכלין ומפרקינן היה לו לומר חטים ושעורים וכוסמין. כלומר כיון דאמר פת פת לחלק מתכוין:

5 ופרכינן תו ודלמא לכוס. כלומר אי הוה אמר הכי הוי משמע שלא יהא כוסס חטים כמו שהם אבל הפת יאכל דהכי אמרינן בפ' הנודר מן המבושל דף ע: ומפרקינן היה לו לומר פת חטים ושעורים וכוסמין ופרכינן תו דלמא פת חטים לאכול ושעורין וכוסמין לכוס ומפרקינן היה לו לומר פת חטים ושל שעורים ושל כוסמין כלומר דכיון דאמר ושל אפת קאי:

6 ופרכינן תו ודלמא על ידי תערובות. כלומר אי הוה קאמר הכי הוה משמע שלא יאכל פת שיש בה כל המינים אלו בערבוביא אבל כל מין ומין בפני עצמו יאכל ומפרקינן ה"ל למימר וכן של שעורים וכן של כוסמין פת פת למה לי ש"מ לחלק:

7 שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת. דכיון דפריש להו אדעתיה דמיחל שבועה על כל חד וחד באפיה נפשיהו קאמר ופרכינן עלה בגמ' בשלמא רישא אייתר ליה פת אלא הכא מאי מיותר דלמא למיפטר נפשיה ממשקין אחרים קא אתי אמר רב פפא במונחין לפניו שהיה לו לומר שבועה שלא אשתה אלו. ודלמא אלו הוא דלא שתינא הא אחריני שתינא אלא שבועה שלא אשתה כגון אלו ודלמא כגון אלו הוא דלא שתינא בציר מהני או טפי מהני שתינא אלא שבועה שלא אשתה מין אלו ודלמא מין אלו דלא שתינא הא אינהו גופייהו שתינא אלא שבועה שלא אשתה אלו ומיניהם רב אחא בריה דרב איקא אמר במסרהב בו חבירו עסקינן ואמר לו בא ושתה עמי יין ושמן ודבש היה לו לומר שבועה שלא אשתה עמך יין ושמן ודבש למה לי ש"מ לחלק. ואיכא מאן דאמר דהא דפרכינן לעיל דלמא פת חטה לאכול שעורין וכוסמין לכוס ופרכינן נמי ודלמא על ידי תערובת הוא דלא אכילנא אבל כל מין ומין בפני עצמו אכילנא וכן מין אלו הוא דלא שתינא הא אינהו גופייהו שתינא לא שהדין כך דודאי מי שאומר פת חטים ושעורים וכוסמין אסור בפת ואינו אסור אלא בו שהפת מושך את כולן וכן מי שאמר ושל שעורים ושל כוסמין אפי' בלא תערובות אסור ומי שאמר מין אלו אפי' בהן עצמן אסור אלא הכא הכי פרכינן דדלמא איהו טעה בהכי ומנ"ל דלחלק נתכוון והרמב"ם ז"ל אמר שאלו וכיוצא בהן סתם נדרים הן ופירושן כפי מה שבלבו לומר ושואלים אותו ואם אמר איני זכור דנין בהם להחמיר ומיהו אם לשון בני אדם ידוע כלל גדול אמרו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכן הדין בשבועות:

8 שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוים לאכילה. כגון עפר ובגמ' מוכח דאף נבלות וטרפות בכלל:

9 פטור. שלא נתכוין אלא לדברים הראוים לאכילה:

10 שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים חייב. דשבועה חלה אנבילות ואע"פ שהוא מושבע עליהם מהר סיני מגו דחלה אדברים המותרים ובגמ' פרכינן לה מרישא דקא תני דאכל אוכלין שאין ראוין לאכילה פטור ומשתמע נמי אנבלות דהא אינן ראויין ומפרקינן רישא בסתם. כלומר דאמר סתם שלא אוכל ולהכי קתני שאם אכל נבילות פטור משום דמסתמא לא נשבע אלא על דברים המותרים דדברים האסורים לא היה צריך לישבע עליהן וסיפא במפרש שלא יאכל נבילות ושחוטות וחיילא בכולל:

11 ור"ש פוטר. ר"ש לטעמיה דלית ליה איסור כולל דתניא ר"ש אומר האוכל נבלות ביה"כ פטור דלא אתי כרת דיוה"כ וחייל אאיסור נבלה אע"ג דיוה"כ כולל הוא דחייל נמי אכשרות:

12 הרי אשתו אסורה. ואפי' לר"ש שהרי אכל והא דפטר בקמייתא לפי שאין שבועה חלה על דבר מצוה:

13 גמ' והא מושבע מהר סיני הוא. כלומר היכי חיילא שבועה דשלא אוכל אנבלות דקתני חייב דהא מושבע מהר סיני הוא עליהם ואין שבועה חלה על שבועה:

14 בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים. שנשבע שלא יאכל נבלות ושחוטות ופרכינן עלה בגמ' בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה כלומר דבפרקין מוכחינן שאינו חייב קרבן שבועה אלא במידי דאית ביה לאו והן והכא לאו משכחינן ביה בכולל אבל לא משכחינן ביה הן דאילו נשבע שאוכל נבלות וטרפות ושחוטות נשבע לבטל המצוה הוא דאע"ג דנשבע לבטל את המצוה חייב בכולל בשב ואל תעשה דהכי מוכח בירושלמי דקאמר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח וכתבו הרב אלפסי ז"ל בפירקין בסוף סי' אלף קי"ז אפ"ה דוקא בשב ואל תעשה אמרינן הכי כהתם אבל לעבור על המצוה בקום ועשה ודאי לא חייל ומפרקינן משכחת לה בהן כדרבא שאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומר הן משכחת לה בסתם כגון שאמר שבועה שאוכל בסתם דנבלות בכלל לענין שאם אכל נבלות פטור וכיון דמשכחת לה בהן סתם סגי אע"פ דשבועה דלאו אינו בלאו מפורש כדאוקימנא לה מתני' במפרש דוקא. וכי תימא וכי נשבע שאוכל סתם כי אוכל נבלות אמאי פטור והא כיון דאמרינן ברישא בנשבע שלא יאכל סתם שאם אכל נבלות פטור אלמא אין נבלות בכלל אכילה וכיון שכן בנשבע שאוכל ואכל נבלות הוה לן למימר חייב לפי שאין נבלות בכלל שבועתו ולא משכחת לה בהן דלפרוקי הך קושי אמר משכחת לה כדרבא כלומר לא דמי מי שנשבע שיאכל למי שנשבע שלא יאכל שמי שנשבע שלא יאכל מסתמא אמרינן שלא נתכוין אלא על דברים הראוין דדברים שלא היו ראוין לא היה צריך לישבע עלייהו ומש"ה אמרינן ברישא דמתניתין הנשבע שלא יאכל סתם ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה שהנבילות בכלל פטור אבל כי נשבע שיאכל מסתמא מסיק אדעתיה דבכל מה שיאכל יצא ידי שבועה הלכך נבלות בכלל ומש"ה משכחת לה בהן דה"ק רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור אלמא דברים שאינן ראוין בכלל שבועה שאוכל הן ויצא ואע"פ שאינן בכלל שבועה שלא אוכל דהא תנן שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה פטור:

15 גרסינן בגמ' אמר רבא למאן דאית ליה איסור כולל אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי שבועה אתאנים פשיטא מהו דתימא כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאיליו באיסור הבא מעצמו לא אמרינן קמ"ל:

16 מתני' אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים כדמפרש שאתן לאיש פלוני:

17 שאין בו בהן ממש. תרי גווני משמע שאין בהם ממש כגון שינה ומשמע שאין בהם הנאה כגון שאזרוק צרור:

18 א"כ. דדייקת להרע או להיטיב אין לי אלא וכו':

19 מרבוי הכתוב. לכל אשר יבטא האדם:

20 אם ריבה הכתוב לכך ריבה לכך. בגמרא פרכינן שפיר קאמר רבי עקיבא ומפרקינן דרבי ישמעאל דרש כללי ופרטי ורבי עקיבא דריש ריבוי ומיעוטי:

21 גמ' חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה. קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל אסור:

22 משא"כ בשבועות כדתנן בפרקין דף כט. ויליף לה לקמן מקראי וא"ת והא שבועות נמי חלות על דבר מצוה מדאמרינן בפרק ואלו מותרין דף טז: מנין שאין נשבעין לעבור על המצות ת"ל לא יחל דברו אבל מיחל הוא חפצי שמים:

23 מ"ש נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו שבועה נמי הא כתיב לה' או השבע שבועה לה' לא יחל דברו ומפרקינן הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה. ופרש"י ז"ל דה"ק אם אמר מצות סוכה עלי שבועה אסור לישב בסוכה אבל אמר שבועה שלא אשב בסוכה אין נשבעין לעבור על המצות אלמא שבועה חלה לבטל את המצוה י"ל דהתם מפני שאמרה בלשון נדר וארכבה אתרי ריכשי ומחומרא נדר שבה הוא שחלה לבטל את המצוה אבל הכא בשבועות ונדרים שאמרם בלשונם קאמר ולישנא אתי שפיר שהנדרים חלין על דבר מצוה בכל צד שהם חלין על דבר הרשות מה שא"כ בשבועות שבלשונם חלין ע"ד הרשות ולא בדבר מצוה וזה דעת הר"ז הלוי ז"ל אחרים פירשו אותה שמועה שבמסכת נדרים בענין אחר דלא תקשה אשמעתין דהכא דהתם טעמא בעלמא קאמר מאי טעמא דרשינן לה' לפניו דהיינו אכי ידור נדר לה' ולא לאחריו דהיינו או השבע שבועה וקא יהבינן טעמא משום דנדר בדין הוא שיחול על דבר מצוה לפי שהוא אוסר על עצמו ישיבת סוכה שלשון נדר כך הוא ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו אבל לשון שבועה היינו שלא אשב בסוכה ולא כל הימנו להפקיע עצמו ממצות סוכה שהוא מצווה בו ולכך אין שבועה חלה ע"ד מצוה ואפי' אמרה בלשון נדר כגון שאמר ישיבת סוכה עלי שבועה דשבועה שאמרה בלשון נדר מצד הלשון שנאמרו בו אינה כלום דשבועות מיסר נפשיה מן חפצא נינהו כדאמרינן בריש פ"ק דנדרים דף ב: איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים מידי דמיתסר חפצא עליה לאפוקי שבועות דקא אסר נפשיה מחפצא ואע"ג דאשכחן שבועה דאפילו בלשון מיסר חפצא אנפשיה מהניא כדאמרינן בפירקין אכילה משתיהן עלי שבועה ואמרינן נמי שבועות דף כט. ובנדרים דף כד: יאסרו פירות עולם עלי בשבועה ודאי לא מהניא אלא מפני שהוא יד וטפלה ללשון גמור של שבועה דהיינו שבועה שלא אשב בסוכה הלכך לא מהניא טפי מיניה לחול על דבר מצוה והרמב"ן ז"ל סמך על זה הפירוש בהלכות נדרים שלו ובס' המלחמות וביזה הפי' הראשון ואמר שהוא טעות ולישנא נמי הכי דייק ליה מדקאמר הא דאמר ישיבת סוכה עלי בלחוד דמשמע דאנדר קאי דאי אשבועה קאי ה"ל למימר הא דאמר ישיבת סוכה עלי שבועה כי היכי דמסיק ואמר והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה. ולדידי מיהא לא איריא כלל דהכי קאמרינן אין ודאי שפיר קאמרת דלה' נדרש לפניו ולאחריו כלו' אנדר ואשבועה ולא תקשה לך הך דרשא אדרשא דלא יחל דברו דמוכחינן מיניה אבל מיחל הוא חפצי שמים דהא דכי נדרוש לפניו ולאחריו ה"מ בדאמר ישיבת סוכה עלי דבכה"ג בין בנדר בין בשבועות אפי' לה' לא יחל דברו ומשום דקאי אנדר ואשבועה אמרינן הא דאמר ישיבת סוכה עלי סתם ואדרבה ההיא לישנא דייק בהדיא כפי הפירוש הראשון מדאמרינן הא דאמר דהך לישנא לא שייך לפירוש האחרון כלל וכי תימא וכיון דשבועה לא הויא אלא מיסר נפשיה מחפצא כדמוכח ההיא דריש נדרים ואפילו אמרה בלשון נדר אי אפשר שתועיל אלא משום יד היאך יהא טפל חמור מן העיקר אני אומר לא כי אלא נדרים ודאי לא משכחת להו אלא בדמיסר חפצא עליה כאשר פירשתי למעלה דעיקר נדר משום התפסה הוא ומש"ה לא משכחינן להו אלא בדקא אסר חפצא אנפשיה ומש"ה אמרינן בריש נדרים דאיידי דתנא נדרים שאין ענינם אלא בדקא אסר חפצא עליה ואלו אמרן בלשון שבועה אינו מועיל אלא משום יד משום הכי אסמיך להו חרמים כך לאפוקי שבועה דמשכחת לה דקא אסר נפשיה מן חפצא ועוד שהלשון המורגל בהם כך הוא מיהו בדקא אסר חפצא עליה נמי משכחינן להו דהיינו באומר ישיבת סוכה עלי שבועה שעניינו שאיסר ישיבת סוכה מקויים עלי בשבועה כלו' כמו שהשם ית' קיים שזהו ענינה של שבועה וזה שוה למיסר נפשיה מן חפצא או חפצא מנפשיה ומש"ה כי אסר חפצא מנפשיה בשבועה חייל על דבר מצוה לפי שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו כדאמרי' בנדרים דף טו: וכהאי גוונא לה' נדרש לפניו ולאחריו כלומר אנדר ואשבועה: