ר"ן על שבועות י״ח

« ר"ן על שבועות י״ז ע״ב ר"ן על שבועות י״ט ע״א »

1 בבא בתרא פתח ↗

שְׁלַח לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא: הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵירוֹ; מַלְוֶה אוֹמֵר: לֹא נִפְרַעְתִּי כְּלוּם, וְלֹוֶה אוֹמֵר: פָּרַעְתִּי מֶחֱצָה, וְהָעֵדִים מְעִידִין שֶׁפָּרַע כּוּלּוֹ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע, וְגוֹבֶה מֶחֱצָה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין; אֲבָל מִמְּשׁוּעְבָּדִין לָא, דְּאָמְרִי: אֲנַן אַעֵדִים סָמְכִינַן.

2 רי"ף פתח ↗

גרסינן בפרק יש נוחלין ב"ב דף קכח: שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה ועדים מעידין אותו שפרעו כולו נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין אכל מנכסים משועבדין לא מ"ט אמרי לקוחות אנן אעדים סמכינן ואפילו לרבי עקיבא דאמר משיב אבדה הוי ה"מ היכא דליכא שטרא אבל היכא דאיכא שטרא אירתותי מרתת:

3 רי"ף פתח ↗

4 רי"ף פתח ↗

5 רי"ף פתח ↗

8 רי"ף פתח ↗

מאי שבועה האמורה בתורה לאתפוסיה חפצא בידיה כאליעזר עבד אברהם דכתיב בראשית כ״ד:ב׳ שים נא ידך תחת ירכי וכתיב בראשית כ״ד:ט׳ וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדוניו וישבע לו וכדרבא דאמר רבא האי דיינא דאשבע בה' אלהי ישראל ולא אתפסיה לנשבע חפצא בידיה נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר ואמר רב פפא האי דיינא דאשבע בתפילין נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר והלכתא כוותיה דרבא ולית הלכתא כוותיה דרב פפא הלכתא כוותיה דרבא דהא לא נקיט מידעם בידיה ולית הלכתא כוותיה דרב פפא דהא נקיט חפצא בידיה שבועה מעומד ותלמידי חכמים מיושב שבועה כספר תורה ותלמידי חכמים לכתחלה בתפילין:

9 סנהדרין פתח ↗

וְכֹל לִישָּׁנֵי דְּבֵי דִינָא, וְלָא הֲוָה כְּתִב בַּהּ ״בְּמוֹתַב תְּלָתָא הֲוֵינָא וְחַד לֵיתוֹהִי״. סְבַר רָבִינָא לְמֵימַר: הַיְינוּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ. אֲמַר לֵיהּ רַב נָתָן בַּר אַמֵּי: הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, כֹּל כִּי הַאי גַוְונָא חָיְישִׁינַן לְבֵית דִּין טוֹעִין. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אִי כְּתִב בַּהּ ״בֵּי דִינָא״, תּוּ לָא צְרִיךְ. וְדִילְמָא בֵּית דִּין חָצוּף הוּא? דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁנַיִם שֶׁדָּנוּ, דִּינֵיהֶן דִּין, אֶלָּא שֶׁנִּקְרְאוּ בֵּית דִּין חָצוּף. דִּכְתִב בַּיהּ: ״בֵּי דִינָא דְּרַבְנָא אָשֵׁי״. וְדִילְמָא רַבָּנַן דְּבֵי רַב אָשֵׁי כִּשְׁמוּאֵל סְבִירָא לְהוּ? דִּכְתִיב בַּהּ: ״וַאֲמַרְנָא לֵיהּ לְרַבַּנָא אָשֵׁי״, ״וַאֲמַר לַן רַבַּנָא אָשֵׁי.״ תָּנוּ רַבָּנַן, אָמַר לָהֶן אֶחָד: אֲנִי רָאִיתִי אֲבִיכֶם שֶׁהִטְמִין מָעוֹת בְּשִׁידָּה, תֵּיבָה, וּמִגְדָּל, וְאָמַר ״שֶׁל פְּלוֹנִי הֵן״, ״שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הֵן״ – בַּבַּיִת לֹא אָמַר כְּלוּם, בַּשָּׂדֶה דְּבָרָיו קַיָּימִין. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כֹּל שֶׁבְּיָדוֹ לִיטְּלָן – דְּבָרָיו קַיָּימִין; אֵין בְּיָדוֹ לִיטְּלָן – לֹא אָמַר כְּלוּם. הֲרֵי שֶׁרָאוּ אֶת אֲבִיהֶן שֶׁהִטְמִין מָעוֹת בְּשִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל, וְאָמַר: ״שֶׁל פְּלוֹנִי הֵן״, ״שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הֵן״ – אִם כְּמוֹסֵר, דְּבָרָיו קַיָּימִין; אִם כְּמַעֲרִים, לֹא אָמַר כְּלוּם. הֲרֵי שֶׁהָיָה מִצְטַעֵר עַל מָעוֹת שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו, וּבָא בַּעַל הַחֲלוֹם וְאָמַר לוֹ: ״כָּךְ וְכָךְ הֵן״, ״בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי הֵן״, ״שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הֵן״. זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה, וְאָמְרוּ: דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין. שְׁנַיִם אוֹמְרִים זַכַּאי כּוּ׳. מִיכְתָּב הֵיכִי כָּתְבִי? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״זַכַּאי״. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: ״פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי מְזַכִּין, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי מְחַיְּיבִין״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר: ״מִדִּבְרֵיהֶן נִזְדַּכָּה פְּלוֹנִי״. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לְשַׁלּוֹמֵי אִיהוּ מְנָתָא בַּהֲדַיְיהוּ, דִּלְמַאן דְּאָמַר ״זַכַּאי״ – מְשַׁלֵּם, וּלְמַאן דְּאָמַר ״פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי מְזַכִּין וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי מְחַיְּיבִין״ – לָא מְשַׁלֵּם. וּלְמַאן דְּאָמַר ״זַכַּאי״, מְשַׁלֵּם?! לֵימָא לְהוּ: אִי לְדִידִי צָיְיתִיתוּן, אַתּוּן נָמֵי לָא מְשַׁלְּמִיתוּן! אֶלָּא, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לְשַׁלּוֹמֵי אִינְהוּ מְנָתָא דִּידֵיהּ: לְמַאן דְּאָמַר ״זַכַּאי״ – מְשַׁלְּמִי, לְמַאן דְּאָמַר ״פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי מְזַכִּין וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי מְחַיְּיבִין״ – לָא מְשַׁלְּמִי. וּלְמַאן דְּאָמַר זַכַּאי, מְשַׁלְּמִי? וְלֵימְרוּ לֵיהּ: אִי לָאו אַתְּ בַּהֲדַן, לָא הֲוָה סָלֵיק דִּינָא מִידֵּי! אֶלָּא, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מִשּׁוּם ״לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ״. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״זַכַּאי״ – מִשּׁוּם ״לֹא תֵלֵךְ רָכִיל״. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: ״פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי מְזַכִּין, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי מְחַיְּיבִין״ – מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כְּשִׁיקְרָא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אִית לֵיהּ דְּמָר, וְאִית לֵיהּ דְּמָר. הִלְכָּךְ, כָּתְבִי הָכִי: ״מִדִּבְרֵיהֶם נִזְדַּכָּה פְּלוֹנִי״. גָּמְרוּ אֶת הַדָּבָר, הָיוּ מַכְנִיסִין כּוּ׳. לְמַאן? אִילֵימָא לְבַעֲלֵי דִינִין – הָתָם קָיְימִי! אֶלָּא לְעֵדִים. כְּמַאן? דְּלָא כְּרַבִּי נָתָן, דְּתַנְיָא: לְעוֹלָם אֵין עֵדוּתָן מִצְטָרֶפֶת עַד שֶׁיִּרְאוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בָּזֶה אַחַר זֶה. וְאֵין עֵדוּתָן מִתְקַיֶּימֶת בְּבֵית דִּין עַד שֶׁיָּעִידוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: שׁוֹמְעִין דְּבָרָיו שֶׁל זֶה הַיּוֹם, וּכְשֶׁיָּבֹא חֲבֵירוֹ לְמָחָר שׁוֹמְעִין אֶת דְּבָרָיו. לָא, לְעוֹלָם לְבַעֲלֵי דִינִין. וְרַבִּי נְחֶמְיָה הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, כָּךְ הָיָה מִנְהָגָן שֶׁל נְקִיֵּי הַדַּעַת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם: מַכְנִיסִין לְבַעֲלֵי דִינִין וְשׁוֹמְעִין דִּבְרֵיהֶן, וּמַכְנִיסִין אֶת הָעֵדִים וְשׁוֹמְעִין דִּבְרֵיהֶם, וּמוֹצִיאִין אוֹתָן לַחוּץ וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בְּדָבָר. גָּמְרוּ אֶת הַדָּבָר, מַכְנִיסִין אוֹתָן כּוּ׳. וְהָתַנְיָא: גָּמְרוּ אֶת הַדָּבָר, מַכְנִיסִין אֶת הָעֵדִים! הָהִיא דְּלָא כְּרַבִּי נָתָן. גּוּפָא: לְעוֹלָם אֵין עֵדוּתָן מִצְטָרֶפֶת עַד שֶׁיִּרְאוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בָּזֶה אַחַר זֶה. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא. אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא: אַמָּנֶה דְּקָא מַסְהֵיד הַאי, לָא קָא מַסְהֵיד הַאי, וּמָנֶה דְּקָא מַסְהֵיד הַאי, לָא קָמַסְהֵיד הַאי. וְאִידַּךְ: אַמָּנֶה בְּעָלְמָא תַּרְוַיְיהוּ קָמַסְהֲדִי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא, דִּכְתִיב: ״וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע״. וְתַנְיָא: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יָקוּם עֵד״ – אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא אֶחָד? מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶחָד״? זֶה בָּנָה אָב: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵד״ – הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם, עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב ״אֶחָד״. וְאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן חַד, לְמֵימַר: עַד דְּחָזוּ תַּרְוַויְיהוּ כְּחַד. וְאִידַּךְ, ״וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע״ – מִכׇּל מָקוֹם. וְאֵין עֵדוּתָן מִתְקַיֶּימֶת בְּבֵית דִּין עַד שֶׁיָּעִידוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: שׁוֹמְעִין דְּבָרָיו שֶׁל זֶה הַיּוֹם, וּכְשֶׁיָּבֹא חֲבֵירוֹ לְמָחָר שׁוֹמְעִין דְּבָרָיו. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא, אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא. אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא: מָר סָבַר, עֵד אֶחָד כִּי אָתֵי – לִשְׁבוּעָה אָתֵי, לְמָמוֹנָא לָא אָתֵי. וְאִידַּךְ: אַטּוּ כִּי אָתוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, בְּחַד פּוּמָּא קָא מַסְהֲדִי? אֶלָּא מְצָרְפִינַן לְהוּ. הָכָא נָמֵי לִיצָרְפִינְהוּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא: ״אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״,

11 ויקרא רבה פתח ↗

גּוּפָא אַל תְּהִי שְׁבוּעַת שָׁוְא קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהֲרֵי זְכַרְיָה חָמֵי לֵיהּ זכריה ה, א: וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה מְגִלָּה עָפָה, מֶה עָפָה, שַׁיְיטָא, כְּמָה דְתֵימָא ישעיה ו, ו: וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים, זכריה ה, ב: וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר אֲנִי רֹאֶה מְגִלָּה עָפָה, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אֲפִלּוּ עוֹרוֹ שֶׁל פִּיל וְעוֹרוֹ שֶׁל גָּמָל אֵינָן בַּמִּדָּה הַזּוֹ, וְאַתְּ אֲמַר כָּאן זכריה ה, ג: זֹאת הָאָלָּה הַיּוֹצֵאת עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, מֵהֵיכָן יָצָאת מִפִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם, דִּתְנַן פִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם גָּבְהוֹ אַרְבָּעִים אַמָּה וְרָחְבּוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה, אָמַר רַבִּי אַיְבוּ מִפְנֵי מָה מַשְׁבִּיעִין הָאָדָם בְּסֵפֶר תּוֹרָה וּמְבִיאִין לְפָנָיו נוֹדוֹת נְפוּחִים, לוֹמַר אֶתְמוֹל הָיָה הַנּוֹד הַזֶּה מָלֵא גִּידִים וַעֲצָמוֹת, וְעַכְשָׁיו הוּא רֵק מִכֻּלָּן, כָּךְ הַמַּשְׁבִּיעַ לַחֲבֵרוֹ לַשֶּׁקֶר סוֹף שֶׁיֵּצֵא רֵיקָם מִכָּל מָמוֹנוֹ. רַבִּי אַסָּא אָמַר עַל שָׁקֶר, רַבִּי יוֹנָה אָמַר אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת. רַבִּי יַנַּאי הֲוָה יָתֵיב וְדָרִישׁ עַל הֲדָא דְּרַבִּי יוֹנָה אָמַר רַבִּי סִימוֹן אֵין מוֹסְרִין אֶת הַשְּׁבוּעָה לְמִי שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, וְאֵין נוֹתְנִין אֶת הַשְּׁבוּעָה לְמִי שֶׁהוּא רָץ אַחַר הַשְּׁבוּעָה. הֲוָה עוֹבָדָא בְּבַר תְּמַלְּיוֹן וְסִיַּע לְרַבִּי אַסֵּי. עוֹבָדָא הֲוָה דְּאַפְקִיד חַד גַּבְרָא גַּבֵּי בַּר תְּמַלְּיוֹן מֵאָה דִּינָרִין, אָזַל בָּעָא לְהוֹן מִינֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ מַה דְּאַפְקַדַת בְּיָדִי מְסָרִית בִּידָךְ. אֲמַר לֵיהּ אִשְׁתַּבַּע לִי. מֶה עָבֵיד בַּר תְּמַלְּיוֹן נָטַל חַד קָנֶה וַחֲקָקֵיהּ וִיהַב בֵּיהּ הָלֵין דִּינָרִין וְשָׁרֵי מִסְמַךְ עֲלֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ צוֹר הָדֵין קַנְיָא בִּידָךְ וַאֲנָא מִשְׁתַּבַּע לָךְ, כֵּיוָן דְּמָטֵי לְבֵי כְנִשְׁתָּא אֲמַר מָרֵיהּ דְּהָדֵין בֵּיתָא טָבָא מַה דִּמְסַרְתְּ בְּיָדִי מְסָרִית בִּידָךְ, הַהוּא מִן דְּבִידֵיהּ נָסְתֵיהּ לְקַנְיָא וְאַקְשֵׁיהּ לְאַרְעָא, שָׁרְיָין הָלֵין דִּינָרִין מִתְבַּדְּרִין, וְשָׁרֵי הַהוּא מְלַקֵּט, אֲמַר לֵיהּ לְקַט לְקַט דְּמִן דִּידָךְ אַנְתְּ מְלַקֵּט. שמות כב, י: שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם, שֶׁאֵינָה זָזָה מִבֵּין שְׁנֵיהֶם, אִם הַמַּשְׁבִּיעַ מַשְׁבִּיעַ עַל שֶׁקֶר סוֹפָהּ לָצֵאת עָלָיו, וְאִם הַנִּשְׁבַּע נִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר סוֹפָהּ לָצֵאת עָלָיו. עוֹבָדָא הֲוָה בְּחָדָא אִתְּתָא דְּעָלַת לְמֵילַשׁ גַּבֵּי מְגֵירָתָא וַהֲווֹ צָיְירִין בְּשׁוֹשִׁיפָהּ תְּלָתָא דִּינָרֵי, נְסָבַתְהוֹן וְיָהֲבַת יַתְהוֹן עַל גַּבֵּי סוּדָרָא, אִגַּבְלוּן בַּלִּישָׁה, אֲפָה פִּיתָּא וְאָזְלָא לָהּ, אֲמַר לָהּ בַּעֲלָהּ הַב לִי תְּלָתָא דִּינָרִין, אָזְלַת בָּעֲיָא לְהוֹן גַּבֵּי מְגֵירָתָא, אֲמָרַת לָהּ דִּלְמָא חָמִית לִי הָלֵין תְּלַת דִּינָרִין, הַוְיָין לְהַהִיא מְגֵירָתָא תְּלָתָא בְּנִין, אָמְרָה לָהּ תִּקְבְּרִנֵּיהּ הַהִיא אִתְּתָא בְּרָא אִי הִיא יָדְעָה בְּהוֹן, גַּרְמוּן חוֹבִין וּקְבַרְתֵּיהּ, אָמְרָה אִלּוּלֵי דְהַהִיא אִתְּתָא חֲשִׁידָה בְּהוֹן לָא הֲוָה קָבְרָה לֵיהּ, אָזְלָה וְאָמְרָה לָהּ דִּלְמָא חָמִית לִי לְהָלֵין דִּינָרִין, אָמְרָה הַהִיא אִתְּתָא תִּקְבּוֹר בְּנָה אַחֲרִינָא אִי הִיא יָדְעָה בְּהוֹן, גָּרְמוּן חוֹבִין וּמִית בְּרָא אַחֲרִינָא, זְמַן אָחֳרָן אָמְרָה לָהּ דִּלְמָא חָמִית לִי הָלֵין דִּינָרִין, אָמְרָה תִּקְבּוֹר הַהִיא אִתְּתָא בְּרָא תְּלִיתָאָה אִי הִיא יָדְעָה בְּהוֹן, גָּרְמוּן חוֹבִין וּקְבַרְתֵּיהּ. אֲמַר לָהּ בַּעֲלָהּ לֵית אַנְתְּ אָזֵיל לִמְנַחֲמָא לַהֲדָא מְגֵירָתֵיךָ, נְסָבַת תְּרֵין עִגוּלִין דְּפִתָּא וַאֲזָלַת מְנַחְמַת יָתָהּ, כֵּיוָן דְּקָצוֹן עִגּוּלָה נָפְקוּן הָלֵין תְּלַת דִּינָרֵי מִינָהּ, הֲדָא דִּבְרִיָּיתָא אָמְרִין בֵּין זַכַּאי בֵּין חַיָּב לִידֵי מוֹמֵי לָא תֵיעוֹל. זכריה ה, ד: וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ ואת עֵצָיו ואת אֲבָנָיו, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מַלְאֲכֵי חַבָּלָה אֵין לָהֶם קְפִיצִין, שֶׁנֶּאֱמַר איוב א, ז: מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ, בְּרַם הָכָא וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא דְּבָרִים שֶׁאֵין הָאֵשׁ שׂוֹרְפָן שְׁבוּעַת שָׁוְא מְכַלָּתָן, דַּרְכָּהּ שֶׁל אֵשׁ לֶאֱכֹל עֵצִים, שֶׁמָּא אֲבָנִים, בְּרַם הָכָא וְכִלַּתּוּ אֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו.

12 סוטה פתח ↗

אֵלּוּ נֶאֱמָרִין בְּכׇל לָשׁוֹן: פָּרָשַׁת סוֹטָה, וּוִידּוּי מַעֲשֵׂר, קְרִיַּת שְׁמַע, וּתְפִלָּה, וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וּשְׁבוּעַת הַפִּיקָּדוֹן.

13 רי"ף פתח ↗

אומרים לו הוי יודע דף לט. שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני שמות כ לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן נפרעים ממנו וממשפחתו שנאמר קהלת ה׳:ה׳ אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואין בשרו אלא קרובו שנא' ישעיה נח ומבשרך אל תתעלם כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן נפרעין ממנו ומכל העולם

14 רי"ף פתח ↗

15 קידושין פתח ↗

וְאֵימָא עַד דְּעָבֵיד לְכוּלְּהוּ! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״כִּי מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ״.

17 רי"ף פתח ↗

כולו שנאמר הושע ד׳:ב׳ אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף וגו' וכתיב הושע ד׳:ג׳ על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה כל עבירות שבתורה ישלו זכות תולין לו עד שנים ושלשה דורות וכאן נפרעין ממנו לאלתר שנאמר זכריה ה׳:ד׳ הוצאתיה נאום ה' וגו' הוצאתיה לאלתר ובאה אל בית הגנב הגונב דעת הבריות שאין לו ממון אצל חבירו וטוענו ומשביעו ואל בית הנשבע בשמי לשקר כמשמעו ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו הא למדת דברים שאין אש ומים מכלין אותן שבועת שוא מכלה אותן ואם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד ואם אמר הריני נשבע אותן העומדין שם אומרים זה לזה במדבר טו סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וכשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו ועל דעת *נ"א המקוםב"ד:

18 רי"ף פתח ↗

19 רי"ף פתח ↗

20 רי"ף פתח ↗

הטענה שתי כסף: דף לט: אמר רב כפירת הטענה שתי כסף ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף אפי' לא כפר אלא בפרוטה או לא הודה אלא בפרוטה חייב והלכתא כוותיה דרב דאמר כפירת הטענה שתי כסף דהא דף מ. תני ר' חייא לסיועיה לרב סלע לי בידך אין לך בידי אלא סלע חסר שתי כסף חייב חסר מעה פטור שתי

21 רי"ף פתח ↗

1 גרסי' בפרק יש נוחלין דף קכח: שלח ליה רבי אבא:

2 נשבע. כדין מודה במקצת:

3 אנן אעדים סמכינן. דאמרי שפרעו כולו:

4 ואפילו לר"ע דאמר משיב אבדה הוי. גבי סלעין דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש בפרק קמא דמציעא דף ד.:

5 הני מילי היכא דליכא שטרא. כי התם דאדרבה סלעים שתים משמע:

6 ואיכא למידק וכיון דאיכא עדים שמעידין שפרעו כולו הם המעידין כדבריו דיש בכלל מאתים מנה ולמה צריך לישבע י"ל דשאני הכא שהוא פסלם שמכחיש דבריהם ואומר שלא פרע אלא מחצה ולגבי עצמו נאמן ומיהו לאו למימרא דפסלינהו לגמרי דא"כ אפילו בשבועה לא מהימן דהא איכא שטרא אלא לאו הכחשה היא לגמרי דאפשר שהוא אינו זכור אלא מן המקצת והעדים זכורים יותר וכיון דהכחשה לאו הכחשה הוא אין סומכין על עדותן לגמרי ולא על השטר לגמרי אלא עדותן מהני לבטולי שטרא בלחוד והוה ליה תביעתו של מלוה כתביעה על פה שאין עליה עדים שכל שהנתבע מודה מקצת נשבע:

7 כמאן כרבי חנינא בר אידי בפרק שבועת העדות דף לה. איתא:

8 לאנקוטי חפצא בידיה. או ס"ת או תפילין כאברהם דאתפסיה לאליער ברית מילה:

9 נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. ואע"ג דלא תנן לה במתני' הא אמרינן בסנהדרין דף ל. דטועה בדבר האמוראין כטועה בדבר משנה דאמי וחוזר ולא אמרינן מה שעשה עשוי ומשלם מביתו:

10 שבועה בס"ת. דאע"ג דאמרינן דלית הלכתא כרב פפא לכתחלה מיהא ס"ת בעינן ות"ח די לו לכתחלה בתפילין מפני כבודו:

11 ודאמרינן לאנקוטי חפצא בידיה פירשו המפרשים ז"ל שלא בתורה הוא נשבע אלא בשם או בכינוי וכ"כ הרמב"ם בפי"א מהלכות שבועות אלא שאוחז ס"ת בזרועו כדי לאיים עליו והא דאמרינן והאי דיינא דאשבע בה' אלהי ישראל נעשה כמי שטעה בדבר משנה ה"ק דאע"ג דאשבע בה' אלהי ישראל כיון דלא אשבע בנק"ח ה"ל כטעה בדבר משנה וחוזר ודעת הגאונים ז"ל דשבועות המשנה כשל תורה היא בנקיטת חפץ וכן כתב הרי"ף ז"ל בפרק הכותב אבל שבועת היסת אינה בנקיטת חפץ וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות שבועות אלא שהוא ז"ל כתב שם שכבר נהגו הכל להיות ספר תורה ביד חזן הכנסת או שאר העם בעת שמשביעין שבועת היסת כדי לאיים עליו וכתב הרי"ף ז"ל בתשובה דמי שהיה כופר בכל והשביעוהו היסת בלא נקיטת חפץ ואח"כ בא עד אחד חוזרין ומשביעין אותו בנקיטת חפץ דכיון דאמרינן הכא דאם נשבע בלא נקיטת חפץ חוזר התם נמי חוזר ובויקרא רבה משמע דכשמשביעין האדם בס"ת מביאין לפניו נאדות נפוחים דאמרינן התם אמר ר' סימון מפני מה משביעין את האדם בס"ת ומביאין לפניו נאדות נפוחים לומר היתה הגויה הזאת מלאה גידין ועצמות ועכשיו ריקם מכלום כך המשביע את חברו סוף שיצא ריקם מממונו ר' יוסי אומר על שקר ר' יונה אומר אף על אמת וכן אמרו בשם גאון שמאיימים עליו בדברים אחרים כגון מטה של מתים ונרות דולקות ושופרות ומתירין הנאדות או מבקעין ומכבין הנרות בשעת שבועה ומסתברא דלא עבדינן הכי בת"ח אלא לכתחלה בתפילין ותו לא מידי עוד נ"ל דכיון שלא הוזכר כך בתלמודנו אינו אלא שיש ביד הדיין להחמיר עליה בכיוצא בזה כפי מה שעיניו רואות וחומר הענין שנשבע עליו ובמקצת פרש"י ז"ל כתיב הכי ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שעונשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה דהא אמרו ארור בו שבועה ע"כ ולא נראה כן מדברי הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל וכמו שכתבנו:

12 ת"ר שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה מפרשינן בגמרא דקאי אמאי דתנן במסכת סוטה דף לב.ואלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וכו' וקאמר דשבועת הדיינין אף היא נאמרה בכל לשון וכ"פ הרי"ף ז"ל אבל הר"ר יוסף הלוי ז"ל פי' אף היא בלשונה נאמרה בלשון הקדש וקאי אמאי דתנן התם ואלו נאמרים בלשון הקדש וליתא דהא תניא בתוספתא במס' סוטה בפ"ז שבועת העדים והדיינין נאמרה בכל לשון. שבועת הדיינין כיצד אומרים לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע. מפרש בגמרא דמשום חומרא דקא מני ואזיל כדאיתנהו בגמרא נזדעזע טפי בלא תשא משאר לאוין:

13 אל תתן את פיך. בשבועת שקר:

14 לחטיא את בשרך. את קרובך:

15 שנאמר אלה וכחש ופרכינן בגמ' ואימר עד דעביד לכולהו ופרקינן לא סלקא דעתך דכתיב כי מפני אלה אבלה הארץ והוא הדין נמי דבשאר עבירות דכתיבי בההיא קרא נפרעין מכל העולם כולו והכי מוכח בהדיא בפ"ק דקדושין ואמרינן נמי בגמרא דבשאר עבירות שבתורה נמי נפרעין ממשפחתו כדכתיב ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו לפי שכולן מחפים עליו ונפרעין נמי מכל העולם כולו דכתיב וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו כל שבידם למחות אלא היינו דאיכא בין שאר עבירות לשבועה דבשאר עבירות איהו כדיניהורשעים דמשפחתו כלומר המחפים עליו בדין חמור מיהו לא מתדני בדיניה דדרשינן מיעוטא יכול כל המשפחה כולה בהכרת ת"ל אותו אותו בהכרת ואין משפחחו בהכרת ורשעים דעלמא דהיינו שיש בידם למחות בדין הקל אבל לא בדין חמור דא"כ ובמשפחתו למה לי וצדיקים דהכא ודהכא פטורים כלומר כיון שאין בידם למחות דלא אשכחן בהו בקרא עונש כלל וגבי שבועה הוא. ורשעים דמשפחה המחפים בדיניה דהכא לא כתי' מיעוטא ועוד דעל כרחין מסקינן להו דרגא מרשעים דעלמא ורשעים דעלמא שיש בידם למחות בדין חמור דכיון דאפי' צדיקי דהכא ודהכא בדין הקל כדכתיב כי מפני אלה אבלה הארץ וכל העולם משמע אפי' צדיקים על כרחין מסקינן דרגא לאותן שיש בידם למחות דהא אינהו מענשי בשאר עבירות וצדיקי לא מענשי בהו כלל וצדיקי דהכא ודהכא בדין הקל כדפרשינן כך נראה בעיני טעמים הללו:

16 ומש"ה חומרי דאיתנהו בלא תשא טפי משאר עבירות נזדעזע כל העולם בשעה שנאמרה ומיהו הנהו עבירות דכתיבי דאלה וכחש שוו בהדי לא תשא לגוונא דנפרעין מכל העולם כולו ברשעים וצדיקים אבל לגוונא דרשעים דמשפחתו לא אשכחן:

17 אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד. פרש"י ז"ל ואין משהין אותו כאן שלא יחזור בו ועל כרחיה ישלם משקיבל עליו בב"ד נראה שהוא סובר דכל זמן שעסוקים באותו ענין יכול לחזור בו אבל בתר הכי לא שהמקבל עליו בב"ד איזה דבר שוב אינו יכול לחזור בו ולפי זה התם בפ' יש נוחלין דף קכח. דאמרינן שורי גנבת השבע וטול נשבע ואינו יכול לחזור בו גרסינן בלא וי"ו לומר דכיון שגמר דינו על עצמו וקבל עליו הלה שוב אינו יכול לחזור בו וכאילו גמרו את דינו בב"ד ואמרו כן ומיהו דוקא בשאמר כן בפני ב"ד אבל ר"ת ז"ל גורס ונשבע אינו יכול לחזור בו אבל קודם לכן אע"פ שקיבל עליו בב"ד יכול לחזור בו ולפי זה מש"ה אמרי' הכא פוטרין אותו מיד כדי שלא יחזור בו אבל רצה לחזור בו חוזר ובפרק יש נוחלין אכתוב יותר מזה בסייעתא דשמיא:

18 העומדים שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה. פרכינן עלה בגמרא בשלמא האי דקא משתבע בשקרא קאי באיסורא אלא האי דקא משבע ליה אמאי ומפרקינן כדתניא ר' טרפון בר' שמעון אומר מה תלמוד לומר שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד ששבועה חלה על שניהם כלומר אף על המשביע מפני שלא דקדק ליתן ממונו ביד איש נאמן ובאין לידי חילול השם:

19 וכשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת בית דין. מסקינן בסוף שבועות שתים בתרא דף כט. ופרק ד' נדרים דף כה. דאע"ג דמאן דמשתבע לא אמרינן דאדעתא דנפשיה משתבע כל שאינו במשמעות הלשון אפ"ה מצרכינן למימר ליה על דעתנו לאפוקי מקניא דרבא והתם בפ' ד' נדרים דף כה. מפרשינן הך עובדא דהכי הוה דההוא גברא דאתא לקמיה דרבא א"ל ללוה פרע לי זוזי א"ל פרעתיך א"ל רבא אשתבע לי' דפרעת ליה אייתי קניא מליא זוזי ואסתמיך ואתא עלה א"ל למלוה נקוט הדין קניא בידך ואינסיב ספרא דאורייתא ואישתבע דיהבית לך זוזך ההוא מלוה רתח תברא לקניא ואישתפיכו הנהו זוזי לארעא ואשתכח דבקושטא אישתבע:

20 אמר רב כפירת הטענה שתי כסף. טענה דתנן במתני' לאו אתחלת טענה קאי אלא אכפירה שהוא כופר בטענת חברו לבד הודאת פרוטה דבעינן שתהא תחלת הטענה שתי כסף ופרוטה:

21 ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף. ופרכינן בגמרא עליה דשמואל ממתני' דתנן שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור מאי לאו משום דמחסרא טענא ותיובתא לשמואל פי' משום דקס"ד דשוה שתי כסף קא טעין ליה והאי א"ל אין לך בידי אלא שוה פרוטה דהויא ליה הודאה ממין הטענה ואפ"ה פטור משום דחסרא לה כפירת טענה משתי כסף ולפי זה כי תנן במתני' כיצד שתי כסף יש לי בידך וכו' ארישא דמתני' קאי דקתני הטענה שתי כסף דהיינו כפירת הטענה ואליבא דרב ומפרקינן אמר לך שמואל מי סברת שוה קתני דוקא קתני מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו כלומר שזה טען כסף וזה הודה נחשת דליכא הודאה ממין הטענה וכיצד דקתני אמאי דסמיך ליה קאי דאם אין ההודאה ממין הטענה פטור ופרכינן תו א"ה אימא סיפא שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב אי אמרת בשלמא שוה קתני מש"ה חייב אלא אי אמרת דוקא קתני אמאי חייב מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ומפרקינן מידי הוא טעמא אלא לשמואל הא אמר ר"נ אמר שמואל טענו חטין ושעורים והודה לו באחד מהן חייב. כלומר וה"נ כיון שטענו נחשת עם הכסף והודה לו בא' מהם חייב ה"נ מסתברא כלומר דמתני' דוקא קתני מדקתני סיפא ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור אי אמרת בשלמא דוקא קתני מ"ה פטור אלא אי אמרת שוה קתני אמאי פטור הא ליטרא טובא הוי כלומר ויש בה כדי כפירה והודאה אלא מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא לימא תהוי תיובתא דרב כלומר מרישא דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור וטעמא משום דדוקא תנן ומה שטענו לא הודה לו הא טענו שוה והודה לו שוה חייב אע"ג דטענה קמייתא לא הויא אלא שתי כסף ומהדרינן אמר לך רב כולה מתני' שוה קתני וליטרא שאני כלומר דכיון דטענו משקל ודאי דוקא קתני אבל כל מטבעות דמתני' שוה קאמר שדרך מטבע לעשותו דמים לכל דבר תדע דקתני סיפא דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסית כלומר מעה קטנה ופונדיון ופרוטה חייב ואו או קתני שהכל מין מטבע א' ואי אמרת בשלמא שוה קתני מ"ה חייב אלא אי אמרת דוקא קתני אמאי חייב כלומר דהא מה שטענו לא הודה לו ומפרקינן א"ר אלעזר הכא במאי עסקינן בטוענו דינר מטבעות והא קמ"ל דפרוטה בכלל מטבע איתא דיקא נמי דקתני שהכל מין מטבע א' ופרש"י ז"ל שתבע דינר טבועה במטבע צורה ולא טענו משקל וזה הודה לו מטבע אע"פ שזה כסף וזה נחשת ממין הטענה הוה דכולהו מטבע נינהו ודיקא נמי דקתני שהכל מין מטבע אחת אלמא טעמא דחיובא משום דכל מין מטבע אחת היא ודוקא קתני אבל ר"ח ז"ל גורס בטוענו בדינר מטבעות כלומר דטעין דינר זהב נתתי לך ליתן לי בו מטבעות והוא אומר לא נתת לי אלא דינר כסף ליתן לך מטבעות ויש לך בשוויו כידי טריסית או פונדיון או פרוטה וקמ"ל דפרוטה איתא בכלל מטבעות שאמר לו ליקח ופרכינן ורב דבעי למימר שוה קתני האיך מפרש סיפא דקאמר שהכל מין מטבע אחת דדיקא כוותיה דשמואל ומהדרינן דה"ק שכל דין מטבע אחת היא כלומר רישא דקתני שתי כסף ואמר דשוה הוא והדר תני ליטרא זהב דדוקא הוא והדר תני דינר זהב דשוה הוא וקאמר שכל דין מטבע א' הוא דבכולהו שוה קאמר ושאינו מטבע כגון ליטרא לעולם דוקא בין בכסף בין בזהב כך פי' הרמב"ן ז"ל:

22 ואמרי' תו ור' אלעזר נימא מדסיפא כשמואל מפרש לה רישא נמי כשמואל ס"ל. כלומר דכולה מתני' דוקא קתני ומ"ה תנן ברישא שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור משום דמה שטענו לא הודה לו אבל אי הוה טעין ליה שוה הוה מחייב ואע"ג דתחלת טענות שתי כסף ותו לא ומהדרינן לא סיפא דוקא כשמואל דקתני שהכל מין מטבע א' כלומר ולישנא דייק דבטענו בדינר מטבעות עסקינן ומ"ה מתרץ לה כשמואל אבל רישא או כרב או כשמואל ובתר הכי אמרי' ת"ש דינר זהב זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף פטור זו היא גרסת ר"ח ז"ל ועיקר דהכי מוכח בירושלמי והיינו טעמא דפטור משום דכיון דדוקא קא טעין ליה דקאמר זהב זהוב מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ודייקינן טעמא דא"ל זהב זהוב הא סתמא שוה משמע וע"כ רישא דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור היינו משום דחסרה ליה כפירה משתי כסף וקשיא לשמואל ומהדרינן אמר רב אשי ה"ק כל האומר דינר זהב כאומר דינר זהב זהוב דמי כלומר דכי קתני דינר זהב זהוב לא שהתובעו מפרש כך אלא ה"ק הטוען דינר זהב מסתמא זהוב קאמר והלה אומר אין לך בידי אלא דינר כסף פטור משום שמה שטענו לא הודה לו ואמרינן בתר הכי תני ר' חייא לסיועיה לרב סלע יש לי בידך אין לך בידי אלא סלע חסר שתי כסף חייב חסר מעה פטור כלומר משום דכפירת שתי כסף בעינן וכרב כך היא הצעה של שמועה:

11 משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

כְּשֵׁם שֶׁשְּׁבוּעַת שָׁוְא וְשֶׁקֶר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. כָּךְ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁיִּשָּׁבַע מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין בַּשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר דברים ו יג דברים י כ "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. שֶׁהַשְּׁבוּעָה בִּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ מִדַּרְכֵי הָעֲבוֹדָה הִיא וְהִדּוּר וְקִדּוּשׁ גָּדוֹל הוּא לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמוֹ: וְאָסוּר לְהִשָּׁבַע בְּדָבָר אַחֵר עִם שְׁמוֹ. וְכָל הַמְשַׁתֵּף דָּבָר אַחֵר עִם שֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבוּעָה נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם. שֶׁאֵין שָׁם מִי שֶׁרָאוּי לַחְלֹק לוֹ כָבוֹד שֶׁנִּשְׁבָּעִין בִּשְׁמוֹ אֶלָּא הָאֶחָד בָּרוּךְ הוּא: וּמֻתָּר לְאָדָם לְהִשָּׁבַע עַל הַמִּצְוָה לַעֲשׂוֹתָהּ כְּדֵי לְזָרֵז אֶת עַצְמוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי שֶׁנֶּאֱמַר תהילים קיט קו "נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ": שְׁבוּעָה זוֹ שֶׁמַּשְׁבִּיעִין הַדַּיָּנִים לְמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה הִיא הַנִּקְרֵאת שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין. בֵּין שֶׁהָיָה חַיָּב בִּשְׁבוּעָה זוֹ מִן הַתּוֹרָה בֵּין שֶׁהָיָה חַיָּב בָּהּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים: שְׁלֹשָׁה מִינֵי שְׁבוּעוֹת הֵן שֶׁחַיָּבִין בָּהֶן מִן הַתּוֹרָה. וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁטְּעָנוֹ חֲבֵרוֹ מִטַּלְטְלִין וְהוֹדָה בְּמִקְצָתָן וְכָפַר בְּמִקְצָתָן. וּמִי שֶׁכָּפַר בְּכָל הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁטְּעָנוֹ וְעֵד אֶחָד מֵעִיד עָלָיו וּמַכְחִישׁוֹ הֲרֵי אֵלּוּ שְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת עַל יְדֵי טַעֲנַת וַדַּאי וּכְפִירָה. וְכֵן שׁוֹמֵר שֶׁטּוֹעֵן שֶׁאָבַד דָּבָר שֶׁהִפְקִידוּ אֶצְלוֹ אוֹ נִגְנַב אוֹ מֵת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זֶה נִשְׁבַּע מִסָּפֵק. שֶׁאֵין בַּעַל הַפִּקָּדוֹן יוֹדֵעַ אִם אֱמֶת טוֹעֵן זֶה הַשּׁוֹמֵר אוֹ שֶׁקֶר. וְהוּא נִשְׁבַּע מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב י "שְׁבוּעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם": כָּל שְׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ הַדַּיָּנִין חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה מִינֵי שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ הֲרֵי הִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְגַם הִיא הַנִּקְרֵאת שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין. וְגַם שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם שְׁנֵי מִינֵי שְׁבוּעוֹת הֵן. יֵשׁ מֵהֶן שְׁבוּעוֹת עַל יְדֵי טַעֲנַת וַדַּאי וּכְפִירָה כְּגוֹן שְׁבוּעַת שָׂכִיר וּפוֹגֵם שְׁטָרוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְיֵשׁ מֵהֶן שְׁבוּעוֹת בְּטַעֲנַת סָפֵק כְּגוֹן שְׁבוּעַת הַשֻּׁתָּפִין וְהָאֲרִיסִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וּבְדִינֵי מָמוֹנוֹת יִתְבָּאֵר חִיּוּב כָּל אַחַת וְאַחַת מֵאֵלּוּ הַשְּׁבוּעוֹת וְדִינֵיהֶם: וְיֵשׁ שָׁם שְׁבוּעָה אַחֶרֶת וְהִיא תַּקָּנַת חַכְמֵי הַגְּמָרָא וְהִיא הַנִּקְרֵאת שְׁבוּעַת הֶסֵּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁבֵּית דִּין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ הַיּוֹם אֵינָהּ נִקְרֵאת שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין: וּשְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין בֵּין שֶׁהָיְתָה שֶׁל תּוֹרָה אוֹ שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים בֵּין עַל טַעֲנַת וַדַּאי בֵּין עַל טַעֲנַת סָפֵק כָּךְ הִיא. הַנִּשְׁבָּע אוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְהוּא עוֹמֵד וְנִשְׁבָּע בְּשֵׁם אוֹ בְּכִנּוּי בִּשְׁבוּעָה אוֹ בְּאָלָה מִפִּיו אוֹ מִפִּי הַדַּיָּנִין. וְהוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאֵין מַשְׁבִּיעִין שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ: כֵּיצַד מִפִּיו. כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר הֲרֵינִי נִשְׁבָּע בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן אוֹ בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ רַחוּם שֶׁאֵינִי חַיָּב לָזֶה כְּלוּם. וְכֵן אִם אָמַר הֲרֵי הוּא אָרוּר לַה' אוֹ אָרוּר לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן אִם יֵשׁ לָזֶה אֶצְלִי כְּלוּם: וְכֵיצַד מִפִּי הַדַּיָּנִין. כְּגוֹן שֶׁאָמְרוּ לוֹ מַשְׁבִּיעִין אָנוּ אוֹתְךָ בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן שֶׁאֵין לָזֶה בְּיָדְךָ כְּלוּם וְהוּא עוֹנֶה אָמֵן. אוֹ שֶׁאָמְרוּ הֲרֵי פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי אָרוּר לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן אִם יֵשׁ לִפְלוֹנִי אֶצְלוֹ מָמוֹן וְלֹא יוֹדֶה לוֹ וְהוּא עוֹנֶה אָמֵן זוֹ הִיא שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין: הַדַּיָּנִין שֶׁהִשְׁבִּיעוּ בְּלֹא נְקִיטַת חֵפֶץ בְּיָדוֹ הֲרֵי אֵלּוּ טוֹעִים. וְחוֹזֵר וְנִשְׁבָּע וְסֵפֶר תּוֹרָה בְּיָדוֹ. וְאִם אָחַז תְּפִלִּין בְּיָדוֹ וְהִשְׁבִּיעוּהוּ אֵינוֹ חוֹזֵר וְנִשְׁבָּע שֶׁהֲרֵי אָחַז תּוֹרָה בְּיָדוֹ וּכְמוֹ סֵפֶר הֵן. הִשְׁבִּיעוּהוּ מְיֻשָּׁב אֵינוֹ חוֹזֵר וְנִשְׁבָּע: תַּלְמִיד חָכָם לְכַתְּחִלָּה מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ מְיֻשָּׁב וּתְפִלִּין בְּיָדוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִטּוֹל סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא תְּפִלִּין בְּכַפּוֹ חֵפֶץ הוּא וְנִשְׁבָּע בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: אֵין בֵּין שְׁבוּעַת הֶסֵּת לִשְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין אֶלָּא נְקִיטַת חֵפֶץ. שֶׁאֵין הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת אוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ בְּשֵׁם אוֹ בְּכִנּוּי בִּשְׁבוּעָה אוֹ בְּאָלָה מִפִּיו אוֹ מִפִּי בֵּית דִּין כְּמוֹ שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין. וּכְבָר נָהֲגוּ הַכּל לִהְיוֹת סֵפֶר תּוֹרָה בְּיַד חַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹ שְׁאָר הָעָם בְּעֵת שֶׁמַּשְׁבִּיעִין שְׁבוּעַת הֶסֵּת כְּדֵי לְאַיֵּם עָלָיו: הַדַּיָּנִין שֶׁהִשְׁבִּיעוּ אֶת הַנִּשְׁבָּע בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁהוּא מַכִּיר הֲרֵי זוֹ כְּמִצְוָתָהּ וְכֵן הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים. אֲבָל רַבּוֹתֵינוּ הוֹרוּ שֶׁאֵין מַשְׁבִּיעִים אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְאֵין רָאוּי לִסְמֹךְ עַל הוֹרָאָה זוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנָּהֲגוּ בְּכָל בָּתֵּי דִּינִין לְהִשָּׁבַע בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ אֶת הַנִּשְׁבָּע עַד שֶׁיְּהֵא מַכִּיר לְשׁוֹן הַשְּׁבוּעָה. שֶׁשְּׁבוּעַת הַדַּיָּנִין הִיא שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן בְּעַצְמָהּ. וְאַף שְׁבוּעַת הֶסֵּת נָהֲגוּ כָּל הָעָם לְהַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ: כָּל מִי שֶׁיִּתְחַיֵּב שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין שֶׁהִיא עַל יְדֵי טַעֲנַת וַדַּאי וּכְפִירָה בֵּין שֶׁהָיְתָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה בֵּין שֶׁהָיְתָה מִדִּבְרֵיהֶם מְאַיְּמִין עָלָיו כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְכָל מִי שֶׁיִּתְחַיֵּב בָּהּ בְּטַעֲנַת סָפֵק בֵּין מִן הַתּוֹרָה בֵּין מִדִּבְרֵיהֶם אֵינוֹ צָרִיךְ אִיּוּם: וְכֵיצַד מְאַיְּמִין עַל הַנִּשְׁבָּע. אוֹמְרִין לוֹ הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזְדַּעֲזֵעַ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא. וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בָּהֶן וְנַקֵּה וְכָאן נֶאֱמַר שמות כ ז דברים ה יא "לֹא יְנַקֶּה". כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁמְּחַפִּין עַל זֶה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא גּוֹרֵם לְהִפָּרַע מִשּׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִין זֶה בָּזֶה שֶׁנֶּאֱמַר הושע ד ב "אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ" וְגוֹ' וְכָתוּב אַחֲרָיו הושע ד ג "עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ". כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה תּוֹלִין לוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת אִם יֵשׁ לוֹ זְכוּת וְכָאן נִפְרָעִין מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר זכריה ה ד "הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר". הוֹצֵאתִיהָ מִיָּד. וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב זֶה הַגּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וְאֵין לוֹ מָמוֹן עַל חֲבֵרוֹ וְטוֹעֲנוֹ בְּחִנָּם וּמַשְׁבִּיעוֹ. אֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשֶּׁקֶר כְּמַשְׁמָעוֹ. זכריה ה ד "וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו" דְּבָרִים שֶׁאֵין אֵשׁ וּמַיִם מְכַלִּין אוֹתָן שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מְכַלָּה אוֹתָן: וְעִנְיַן הָאִיּוּם הַזֶּה כֻּלּוֹ בְּלָשׁוֹן שֶׁהֵן מַכִּירִין אוֹמְרִים לָהֶם כְּדֵי שֶׁיָּבִינוּ בַּדְּבָרִים וְיַחְזֹר הַחוֹטֵא לְמוּטָב. אָמַר אֵינִי נִשְׁבָּע פּוֹטְרִין אוֹתוֹ וְנוֹתֵן מַה שֶּׁטָּעֲנוֹ חֲבֵרוֹ. וְכֵן אִם אָמַר הַטּוֹעֵן אֵינִי מַשְׁבִּיעוֹ וּפְטָרוֹ הוֹלְכִין לָהֶן: אָמַר הֲרֵינִי נִשְׁבָּע וַחֲבֵרוֹ תּוֹבֵעַ. הָעוֹמְדִים שָׁם אוֹמְרִים זֶה לָזֶה במדבר טז כו "סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים" וְגוֹ'. וְאוֹמְרִין לוֹ לֹא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתְךָ אֶלָּא עַל דַּעְתֵּנוּ וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְאַיְּמִין אִיּוּם זֶה בִּשְׁבוּעַת טַעֲנַת סָפֵק כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְלֹא בִּשְׁבוּעַת הֶסֵּת. צְרִיכִין הַדַּיָּנִין לִפְצֹר בְּבַעֲלֵי דִּינִין אוּלַי יַחְזְרוּ בָּהֶן עַד שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שָׁם שְׁבוּעָה כְּלָל: דָּבָר בָּרוּר וְגָלוּי שֶׁכָּל הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין אוֹ שְׁבוּעַת הֶסֵּת בְּשֶׁקֶר שֶׁיְּהֵא חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁכְּבָר נִתְבָּאֲרוּ מִשְׁפָּטֶיהָ וְאֵינוֹ לוֹקֶה וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵזִיד וְנִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנִּשְׁבַּע עָלָיו בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ שֶׁהוּא רְבִיעַ הַקֶּרֶן עַד שֶׁיִּהְיֶה הוּא וְחֻמְשׁוֹ חֲמִשָּׁה. וּמֵבִיא קָרְבַּן אָשָׁם אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

« ר"ן על שבועות י״ז ע״ב ר"ן על שבועות י״ט ע״א »