ר"ן על שבועות י״ב

1 מתני' איזהו שבועת שוא אמר על עמוד של אבן שהוא של זהב אמרינן בגמרא דדוקא בשניכר העמוד לג' ב"א הוא דהוי שוא אבל לא ניכר הויא שבועת שקר:

2 אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. מפרש בגמרא דלאו בעובי קאמר אלא אמר שמואל בטרוף כלומר שהוא טרוף כקורת בית הבד ופרכינן כולהו נמי מטרף טריפי ומפרקינן כשגבו טרוף. ופרש"י ז"ל דטרוף היינו מנומר כקורת בית הבד שיש בה חריצים חריצים והיינו דאמרינן כולהו נמי מטרף טריפי שכולן עשויין חברבורות ומשני שגבו טרוף ופרש"י ז"ל דטרוף היינו שאין נחש עשוי חברבורות אלא בגרונו ואחרים פי' דטרוף היינו מרובע והיינו דתריץ שמואל גופיה בירושלמי במרובע ובגמרא פריך מאי קאמר כלומר כי אמר אם לא ראיתי מאי קאמר ואמר אביי תני שראיתי ורבא אמר באומר יאסרו עלי כל פירות שבעולם בשבועה אם לא ראיתי. וכ"ת א"כ יהו הפירות נאסרין ולא יהא לוקה משום שוא י"ל דהא ודאי לא נתכוין זה לאסור הפירות שאם היה מתכוין לכך היה לו לאסור בלא שום תנאי שהרי עכשיו ג"כ פירות אסורין עליו ולמה תלה נדרו בדבר שאינו אלא ודאי לא לאסור הפירות נתכוין אלא לקיים שראה אותו דבר נמנע ומ"ה לוקה משום שבועת שוא:

3 שבועה שלא נעידך. ביטול מצוה היא והיינו דבר שאי אפשר:

4 ומקשו הכא אמאי לא תנא נמי אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים כדתנן בפ' ארבעה נדרים דף כד: בנדרי הבאי דמותרין אמר קונם אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד והתם נמי אמאי לא תנא גמל הפורח באויר כדתנא לה הכא י"ל דהכא לא מצי למיתני אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים דבכה"ג אינו לוקה משום שוא דדלמא האי גברא אינשי טובא חזי וגזים ואמר כעולי מצרים שכן דרכן של בני אדם שמגזמין בכיוצא בזה והתם תנא תרי גווני נקט חד דשייך ביה גוזמא דהיינו כעולי מצרים וחד דלא שייך ביה גוזמא דהיינו נחש כקורת בית הבד ואשמועינן דכי תלה איסור פירות בחד מהני נדרו בטל וכל חד וחד טעמיה לחוד דגונא דשייך ביה גוזמא כעולי מצרים בדין הוא דלא ליתסרו עליה דקושטא קאמר על דרך גוזמא וכי אמר מידי דלא שייך ביה גוזמא דהיינו נחש כקורת בית הבד הפירות גם כן מותרין מטעמא דכתיבנא דאמדינן ליה לדעתיה שלא לאסור פירות נתכוין שאילו כן לא היה לו לתלות איסורן בתנאי שאי אפשר שאין בין אוסר סתם למתנה בכיוצא בזה כלום אלא נתכוין לומר דברי הבאי וזה שהוא ראה נחש כקורת בית הבד ומש"ה לא חש תנא בנדרים למתני גמל הפורח באויר דתרי גווני דבעו למתני דהיינו מידי דשייך ביה גוזמא ודלא שייך ביה גוזמא הא תננהו ונ"ל שהתולה איסור פירות בדבר שיש בו גוזמא כגון דאמר יאסר פירות עולם עלי בשבועה או בקונם אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים ולא ראה כ"כ אנשים שיהא ראוי לומר מהם דרך גוזמא כעולי מצרים פירות אסורין עליו וכי תנן התם בנדרים דנדרי הבאי מותרין באומר אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצריס דוקא בשראה מנין רב של אנשים שאפשר לומר עליהם דרך גוזמא כעולי מצרים דאי לאו הכי לאו קושטא קאמר וראוי שיהו הפירות אסורין וגרסינן התם בנדרים תנא כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועת הבאי מותרות כלומר שהפירות מותרין מיהו משום שבועת שוא לוקה מה שאין זה ענין לנדרים:

5 גמ' ודלמא צפורא רבא חזא וכו'. בגמרא מהדרינן למימר הכי מדתניא וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל אמר להם הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי אלמא חייש משה אי לא אמר להו הכי דלישתבעו על דעתייהו ודחינן ולטעמיך לימא להו על דעתי על דעת המקום למה לי אלא כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתייהו ויש שדקדקו מכאן דנדר שהודר על דעת שנים על דעת רבים מקרי ואין לו הפרה כי הכא דאמרינן על דעת משה ועל דעת המקום אין לו הפרה ואין זה נכון דלא מקרי רבים בפחות משלשה כדאמרינן בעלמא ימים שנים רבים ג' ומהתם גמרינן לנדר שהודר ברבים בפ' השולח דף לה: ואמרינן בפרק שני נזירים דף נז. תרי והאי גברא דקאי ביניהון הרי תלתא הוו להו רבים חלמא לא מיקרי רבים בפחות משלשה והכא היינו טעמא דאין לו הפרה משום דעל דעת המקום שאני והאי דאמר משה על דעתי לא איצטריך אלא כך אמר להם כשם שאני אומר כך צוני השם ולפי זה קשה מה שנהגו הצבור להתיר נדרים וחרמות אע"ג שהחרימו ונדרו על דעת המקום וי"א דכי אמרינן על דעת המקום אין לו הפרה דוקא בתורה ובמצות לפי שאין החדוש ברוך הוא מסכים להתיר לעולם אבל בדבר הרשות ואפילו על דעת המקום יש לו הפרה ומכל מקום עדיין קשה להם איך מתירין חרמות ונדרים שהחרימו ונדרו על דעת רבים אלא עיקר טעמו של דבר שכיון שנהגו בכך הרי הם כמתנים להיות אסורין בדבר עד שיסכימו להתיר והוו להו חרמי צבור כדאמרינן לגבי נדריהם של נשים כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ומ"מ כל שהתנו בפירוש שלא יוכלו להתירו או שאמרו על דעת הקהלות הרחוקות וכיוצא בזו שמחשבתם ניכרת מתוך דבריהם שהם מוציאים אותם מכלל מנהגם חזר אותו חרם לדינו וכל שהוחרם או שהודר על דעת רבים אין לו הפרה:

6 מתני' נשבע לבטל את המצוה:

7 לא אכלה עבר על שבועת ביטוי. בגמרא מפרש אף על שבועת ביטוי כמו שיתבאר בסמוך בס"ד:

8 גמ' ירושלמי שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל הפסח. משום דשבועה חלה לבטל את המצות בכולל בשב ואל תעשה מגו דחיילא אכל ימות השנה חיילא נמי אלילי הפסח:

9 שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה דאע"ג דגבי מצה מיקרי כולל כי אמר שלא אוכל מצה סתם אין הדבר כן בסוכה לפי שבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם וכל לחם שהוא מצה קרוי מצה סתם ואין סוכה סתם אלא סוכת מצוה וכן לולב וזו היא ששנינו בשבועת שוא סוכה שלא לעשות לולב שלא לעשות והר"ז הלוי ז"ל דחה זה הירושלמי מדאמרינן לעיל בגמרא גבי שלא אוכל נבילות ושחוטות בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה דאלמא נשבע שיאכל נבילות ושחוטות לא חייל אע"ג דכולל הוא וכבר כתבתי למעלה דמהא לא אריא דודאי אין אומרים לו לאדם עמוד וחטא בידים כדי לקיים שבועתך אפי' בכולל אבל בשב ואל תעשה חיילי וכי תימא והא אמרינן לעיל בגמרא אלא לא הנחתי תפילין נמי איתיה בלא אניח ואמאי והא משכחת לה בלא אניח שום דבר על ראשי יש לומר דלהבא דומיא לשעבר בעינן מה לשעבר בפרט דהיינו לא הנחתי תפילין אף להבא בפרט דהיינו לא אניח תפילין והויא נשבע לבטל את המצות בלא כולל ולא חייל אפילו בשב ואל תעשה:

10 והאי פירוקא לא סגי לי דלעיל אמרינן כשאוכל סתמא מקרי הן לגבי מפרש ואומר לא אוכל נבלות ושחוטות ובודאי טפי אית לן למבעי שיהא הן דומה ללאו דכתיבי בהדי הדדי דהיינו להרע או להיטיב מלהבא ולשעבר דלשעבר לא אתי אלא מרבוייא דקראי והרמב"ן ז"ל תירץ שאע"פ שאיסור השבועה חייל עליו בכולל אע"פ כן אם עבר ועשה אינו חייב קרבן דכי כתיבי קראי בדבר הרשות כתיבי הלכך לענין קרבן ליתיה בלא אניח אבל מ"מ אסור הוא להניח כדעת הירושלמי וכ"ת והא תנן דף כב: שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין דהיינו נבלות פטור אלמא אין דעת הנשבע לעבור על המצות וה"נ הוה לן למימר שהנשבע שלא לאכול מצה אין דעתו על המצות של לילי הפסח לא דמי דהתם כיון שהוא מקיים המצוה בשבועתו של תענית נתכוין ראוי לומר שלא נתכוין לאסור דברים האסורים עליו כבר שזה לא נתכוין אלא שלא יאכל כלום ולא היה צריך לישבע על מה שהוא אסור עליו כבר אבל האומר שלא אוכל מצה אע"פ שלא פירש לא של מצוה ולא של רשות הכל בכלל שאם נאמר לא נדר אלא על של רשות נמצא שהוא אוכל מצה והוא אמר שלא יאכל מצה כלל ועדיין יש כאן מקום ספק שזה עולה יפה אילו היה הירושלמי סובר כפי הגמרא שלנו שסוברת דמי שנשבע שלא יאכל סתם אין הנבלות בכלל כמו שכתבתי למעלה שאילו הירושלמי היה סובר כן ואעפ"כ היה אוסר למי שנשבע שלא לאכול מצה שהיה אסור לאכילה בלילי הפסח היה מוכרח שהוא מן ההפרש שהפרשנו אבל שם בירושלמי מוכח שהם סוברין שהנשבע סתם שלא יאכל אם אכל נבלות חייב ולפי זה כי תנן שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראוין לאכילה פטור דווקא בעפר וכיוצא בו וזה שלא כדרך גמרתנו וכיון שהם סוברים שהנשבע סתם דעתו על האיסורין אפשר שמן הטעם הזה אמרו שהנשבע שלא יאכל מצה סתם שדעתו אף בלילי הפסח אבל אנן דס"ל שהנשבע שלא אוכל אילו אכל נבלות פטור שאין האסורין בכלל שבועתו אפשר שאין לנו הפרש בין מקיים המצוה בשבועתו או אינו מקיים אלא לעולם אין דעתו אלא על המצות ומ"ה אף הנשבע סתם שלא יאכל מצה לא היה דעתו על לילי הפסח וחייב לאכלה כך נאמרו דברים הללו בספר המלחמות ואני איני רואה בזה ספק דגמרא דילן וגמרת ירושלמי בהא פליגי דגמרא דילן סברא שהאיסורין כעפר הן אצל בני ברית ומש"ה פטור כאלו אכל עפר ובירושלמי סברי שאינן כעפר כיון דראוין לאכילה ומה ענין זה לנשבע שלא יאכל מצה והא ודאי מצה בלילי פסח בת אכילה היא ולפיכך היא בכלל שבועתו אפילו בגמ' דילן וזה ברור ולפיכך ראוי לסמוך על הירושלמי:

11 לא אכלה עבר על שבועת ביטוי ופרכינן השתא משום שבועת ביטוי מיחייב אשבועת שוא לא מיחייב בתמיה וכי הנשבע לבטל את המצוה וקיים את שבועתו אינו עובר משום שבועת שוא והרי כשיצאתה שבועה מפיו יצאת לשקר כלומר על דבר שאי אפשר לו ומאותה שעה הוא עובר ואפילו קיים את שבועתו: