ר"ן על שבועות כ״א

1 ההוא דא"ל לחבריה כי פרעת לי לא תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון אזל פרעיה באפי סהדי אחריני ומסקינן דלהכי א"ל ראובן ושמעון כי היכי דלא לדחייה כתב הרב אלפסי ז"ל דאיכא מאן דאוקי לה כגון דהנך סהדי ליתנהו גבן כמו שכתוב בהלכות וזהו דעת הרמב"ם ז"ל דאי אתו סהדי ומסהדי דפרעיה ודאי נאמנין אבל להכי מהני מאי דאמר פרען בפני ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים שהוא נאמן לפי גרסתו וכמו שכתבנו למעלה וכי אמר פרען בפני ראובן ושמעון לא מצי אמר הכי משום דריע טענתיה כי היכי דריע כדאמר ליה אל תפרעני אלא בעדים והוא אומר פרעתיך ביני לבינך אבל אין ה"נ דאי א"ל פרעתיך בפני אותן ראובן ושמעון שאמרת והלכו להם למדינת הים או שמתו דנאמן דלא ריע טענתיה בכה"ג אבל הרב אלפסי ז"ל סובר שאפי' באו עדים והעידו שפרעו אינן נאמנין לפי שנפסלו לעדות זו כל עדים שבעולם חוץ מראובן ושמעון והביא ראיה מדאמרינן דלהכי א"ל ראובן ושמעון כי היכי דלא לדחייה ואם איתא דדוקא בדלא אתו סהדי ומסהדי אפילו לא אמר ליה ראובן ושמעון אלא אל תפרען אלא באפי סהדי לא מצי דחי ליה דהא אסיק דאינו נאמן וזו אינה ראיה אלא לפי גרסתו ז"ל שגורס אינו נאמן אבל הרמב"ם ז"ל גורס נאמן וכמו שכתבתי למעלה ואפי' לפי גרסת הרי"ף ז"ל יש לדחות דאע"ג דאמרינן נעיל אינו נאמן יהבינן ליה זימנא ונטרינן ליה אי מייתו להו או לא אבל הכא לא נטרינן ליה ומש"ה א"ל ראובן ושמעון שהוא יודע בהן שקבועין עמו ואין הולכין למדינת הים כי היכי דלא לדחייה עד שיביא עדים ויתנו לו זמן ועוד הביא הרי"ף ז"ל ראיה מדאמרינן בסמוך כי פרעת לי פרען באפי תרי דתנו הלכתא אזל ופרעיה בפני סהדי איתניסו וכו' וא"ל ר"נ כיון דקא מודית דקבלתינהו מיניה פרעון הוי אלמא אף ע"ג דפרעיה באפי סהדי אי לאו דקא מודה דקבלינהו מיניה לא מהימני הנהו סהדי לפי שנפסלו לאותו עדות כל עדים שבעולם אלא תרי דתנו הלכתא ולפיכך הוצרך להודאתו ובהאי עובדא נמי נפסלו כל עדים שבעולם חוץ מראובן ושמעון וזו אינה תשובה על הרמב"ם ז"ל לפי גרסתו שהוא גורס בההיא עובדא אזל פרעיה ביניה לבין דיליה וזו היא גרסת הר"ח ז"ל ומפני שלא היו עדים בדבר הוצרך להודאתו אבל כל שהעדים מעידים שפרעו נאמנים לפי שאין בלשון כי פרעת לי פרעון בפני ראובן ושמעון או בפני תרי דתנו הלכתא לפסול עדים אחרים אלא התראת המלוה בלוה שלא יפרענו אלא בפני אלו ואם אמר פרעתי בפני אחרים אינו נאמן משום דריעא טענתיה אבל אם עדים מעידים כדבריו ודאי נאמנים ולשון כי היכי דלא לדחיה אתי שפיר לדברי הרמב"ם ז"ל שאילו לדברי הרי"ף ז"ל היכי אמר כי היכי דלא לדחיה דמשמע דלא מהני אלא להכי הא מהני טובא שאפילו העידו עדים כדבריו אינן נאמנין אלא שיש לדחות לדעתו ז"ל דה"ק מלוה ודאי לא נתכוין אלא כי היכי דלא לדחייה אצל עדים אחרים אבל פסול עדים לא עלה בדעתו דהיכי אפשר דלא מהימני ליה אלא ראובן ושמעון ואע"פ כן מכלל דבריו נפסלו כל עדים שבעולם חוץ מראובן ושמעון וכן דעת רש"י ז"ל שכתב אזל פרעיה באפי סהדי אחריני וזה אומר עדי שקר הם ובודאי דלישנא דאזל פרעיה ודאמרינן נמי באפי סהדי א"ל והא פרעיה ליה משמע דפרעיה ודאי ואע"פ כן דברי הרמב"ם ז"ל וגרסתו נראה לי עיקר בהלכה זו:

2 כי פרעת ליפרען באפי סהדי דתנו הלכתא כו' אתניסו זוזי. ביד מלוה. אמינא ליהוו פקדון גבאי ואיני עליהם אלא שומר חנם שלא קבלתים בתורת פרעון:

3 כיון דקא מודית לו דקבלתינהו. וזה לא בתורת פקדון מסרם לך הוו פרעון ודברים שבלב אינן דברים. מאי אמרת לקיומי תנאיה זיל אייתינהו. יש שלמדו מכאן לדעת הרי"ף ז"ל שהוא אומר שאם באו עדים והעידו שפרעו אין נאמנים כך הדין גם כן שאם באו עדים שהודה בפניהם אינן נאמנין דהא הכא דאודי קמיה דרב נחמן ואפ"ה א"ל דליתינהו קמיה ודרב ששת בהדיה ואי אמרת דעדי הודאה מהימנין למה הוצרך לרב ששת לודי בפני ר"נ וחד דעמיה כל דהו אלא ודאי כי היכי דמפסלי לעדות פרעון כל בי תרי דלא תנו הלכתא ה"נ מפסלי לעדות הודאה ובדין הוא דלימא ליה אודי באפאי ובאפי רב ששת אלא לפרסומי מלתא דפרעון קא"ל אייתינהו ובההוא עובדא נמי דאמרינן לקמן דא"ל לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרית לא פרעת הוא הדין והוא הטעם שאם שבאו עדי הודאה אין נאמנין וזו דעת הר"ז הלוי ז"ל והרמב"ן ז"ל דחי דמילתא בעלמא הוא דאמר ליה אי בעית לקיומיה ההוא תנאה דניחא לך בהכי זיל איתנהו באפאי ובאפי רב ששת והוא ז"ל אומר דכל היכא דא"ל לא תפרען אלא באפי ראובן ושמעון ובאו עדים והעידוהו בפניהם שהלוה פרעו נאמנים שכיון שפיסול עדים הללו שלא כדין הוא אין לך בו אלא תנאו ובפרעון הוא דאין נאמנים אבל בהודאה נאמנין אבל בההיא עובדא דלקמן דאמר ליה מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרעת אפי' באו עדים והעידו שהודה בפניהם אין נאמנין שתנאו מספיק לכל דהא אמר לא פרענא ויש אומרים שאף על פי שהעדים אין נאמנין וכופין את הלוה שיפרע למלוה אפ"ה אחר שפרעו חוזר וגובה ממנו על פי אותן עדים שהרי לא נפסלו אלא לעדות של אותו פרעון וכן דעת הרב אב"ד ז"ל שהוא כתב שזה שנהגו לכתוב בנאמנות ותהא נאמן עלי כשני עדים לעולם מטעם זה כותבין דאי לא מאי לעולם ואין דברים הללו מחוורים דא"כ הפוכי מטרתא למה לי אלא שעיקרן של דברים הם כדברי ר' יוסף הלוי ז"ל דכיון דמסהדי דבתורת פרעון דההי' הלואה יהבינהו ניהליהו סהדותיהו לאו סהדותא הוא דלפרעון דההיא הלואה כפסולין דמו הלכך משתבע השתא המלוה שבועת היסת דליכא גביה מהנהו זוזי דקא טעין מעיקרא ולא מידי ומפטר וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' מלוה ולוה:

4 אתו סהדי אמרי אוזפיה ופרעיה. אותה הלואה שזה כופר ודאי לוה אותה באותו היום אבל לאחר זמן פרעיה:

5 כאומר לא פרעתי דמי. דכיון דלא לוה לפי דבריו לא פרע והרי יש עדים שלוה ונאמנים על ההלואה ולא על הפרעון דהודאת בעל דין כק' עדים דמי:

6 דמסיקנא בך. שנשיתי בך:

7 לא היו דברים מעולם. לא פרע בפנינו וזה אומר בפניהם או שלא בפניהם פרעתיך:

8 הוחזק כפרן. ואינו נאמן אפי' בשבועה לומר פרעתי שלא בפניהם שהרי אומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ונמצא שקרן:

9 כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש כגון זה שלא היה לו לומר פרעתיך בעדים שלא אמר לו בשעת הלואה פרע לי בעדים הלכך לא שם לבו לזכור אם בעדים אם שלא בעדים ואמר בעדים פרעתי ולאו אדעתיה ואינו מוחזק כפרן בכך וא"ת הא בפרק גט פשוט דף קע. משמע דכל היכא שהעידו העדים שלא היו כדבריו הוחזק כפרן ואע"ג דלא רמיא עליה דאמרינן התם רב יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי בר' אבא אתא לקמיה דרבי יצחק נפחא א"ל הב לי זוזאי א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני א"ל יבואו פלוני ופלוני ויעידו א"ל ואי לא אתו לא מהימנא לך והא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים א"ל כההיא שמעתא דמר סבירא לי דא"ר אבא אמר רב האומר לחבירו מנה לי בידך פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו והא אמר רב גידל א"ר הלכה כרשב"ג כלומר דאמר התם גבי הבא לידון בשטר ובחזקה כלומר שהוא אומר שיש לו על אותו שדה שטר וחזקה דרבי אמר דנדון בשטר ואין נדון בחזקה כלומר שאע"פ שחזקה היתה מספקת לו כיון שאמר שיש לו שטר עליו צריך להראותו ורשב"ג פליג ואמר דאף חזקה לבדה מספקת לו ואף רבי לא אמר אלא לברר וא"ל אנא לברר נמי קאמינא ופירש ר"ח ז"ל שאם באו עדים ואמרו לא היו דברים מעולם אינו נאמן ומשלם וכ"כ רש"י והרי"ף ז"ל לא כתבה בהלכות וכתבה לזו שבכאן נראה שהוא דוחה אותה מהלכה מפני זו והוא מן התימה דהא אמרינן התם דאתיא כרבי דאמר צריך לברר גבי פלוגתא דהבא לידון בשטר ובחזקה ובההיא קיימא לן כרבי ונאמרו בתירוץ קושיא זו סברות רבות אבל עיקר של דברים הוא מה שתירץ הרשב"א ז"ל דקושיא מעיקרא ליתא דכי אמרינן צריך לברר דוקא כגון הבא לידון בשטר או בחזקה משום דחזקה מכח שטרא קא אתיא שאם נמצא השטר פסול אף חזקתו בטלה וכדאמרינן היה אוכל את השדה מחמת אונו ונמצא שאינו אונו אף חזקתו בטלה והלכך צריך שיביא שטר כיון שהוא אומר ששטר יש לו אבל בטוען פרעון ואמר בפני פלוני ופלוני היה טענת הפרעון אינה באה מכח העדים אלא מלתא יתירתא היא דאמר הלכך אפילו באו עדים ואמרו לא היו דברים מעולם נאמן לדעת רבא וקי"ל כותיה ואפילו רבי מודה בהאי דינא והראיה מדאמרי' בסנהדרין בפרק זה בורר דף כג: מחלוקת בשתי כתי עדים כלומר שאמר בעל דין יש לי שתי כתי עדים בדבר דרבי מאיר סבר צריך לברר ורבנן סברי אין צריך לברר ואמרינן התם לימא בדרבי ור"ש בן גמליאל פליגי דתניא הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר דברי ר' רשב"ג אומר נדון בחזקה והוינן בה בחזקה ולא בשטר אלא אימא אף בחזקה וקי"ל דבצריך לברר קמיפלגי ודחינן אפילו תימא רבי ע"כ לא קאמר רבי התם אלא בחזקה דחזקה מכח שטרא קא אתיא אבל הכא דהני סהדי נאו מכח דהני סהדי קאתו אפי' רבי מודה דאין צריך לברר ושמעי' מינה דכל היכא דלאו מכח קא אתי אין צריך לברר הלכך באומר פרעתיך בעדים אפילו לרבי אינו צריך לברר דפרעון לאו מכח עדים קא אתי ורבי יצחק נפחא דא"ל לר' אבא דצריך לברר ס"ל כמאן דאמר התם בפרק זה בורר דאפי' בהכי פליגי רבי ורשב"ג ורב ששת דשמעתין נמי הכי סבירא ליה אבל רבא סבר לה כמסקנא דפרק זה בורר דכל היכא דלאו מכח אתי אפי' רבי מודה דאין צריך לברר וקי"ל כותיה הלכך ההיא דר' יצחק נפחא דבפרק גט פשוט אידחיא לה וליתא כלל לפיכך לא כתבה כלל הרי"ף ז"ל:

10 א"ל לאו פרעתיך מאה קבי עפצי. גאלי"ש שמעבדין בהן עורות:

11 אייתי מלוה סהדי דארבעה ארבעה קיימי. ותובע מאתים וזה אומר פרעתים מכל מקום אם לא בעפצים פרעתים במעות:

12 דלא רמיא עליה דאיניש. והאי נמי לא רמיא עליה לומר באי זה ענין פרעו אלא פרעתיך סתמא הלכך לא נזכר וסבור שכך היה השער ולא הוחזק כפרן ונשבע שפרען מ"מ:

13 מידכר דכירי אינשי. והוחזק כפרן ומכאן יש ללמוד שאומר לחברו פרעתיך אין צריך לברר במה פרעו והיאך פרעו דהא הכא אע"ג דאכחשוה סהדי בגונא דפרעון סבר רמי בר חמא למימר דמלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה ורבא לא חייביה אלא משום דהוחזק כפרן:

14 הנהו סיטראי נינהו. מצד אחר היית חייב לי:

15 איתרע שטרא. הואיל והודה שקבלם ולאו כל כמיניה דלימא סטראי נינהו:

16 לא אתורי יהבית לי. לקנות שוורים לשחיטה למחצית שכר:

17 אמסחאתה. מקום שמקצבים בו ומוכרים:

18 ונא אידכר ליה שטרא. שיטול שטר מידו:

19 וכדאבימי בריה דר' אבהו. דמטא כי האי עובדא לידיה כדאיתא במס' כתובות בפרק הכותב דף פה.:

20 האי איתרע דהכא איכא מאן דאמר וכו'. זהו דעת רב חננאל ז"ל והרב אלפסי ז"ל מביא ראיות דאיבטיל שטרא לגמרי ומשתבע ליה שבועת היסת ומיפטר ואין ראיותיו ראיות דמאי דקא מוכח מעובדא דמסחאתא דכי היכי דהתם אבטיל שטרא לגמרי הכח נמי אבטיל לאו ראיה היא כלל דמאן א"ל דהתם אבטיל דלמא הכי הוה עובדא שהלוהו מנה בשטר שיקח בו שוורים וירויח בהם ואחר שלקח אמר לו תיב אמסחאתא וקבל זוזך שאני חייב לך ושמא מצד אחר היה חייב לו על פה ורגלים לדבר שהרי לא נטל שטרא ממנו ומה שהביא ראיה עוד מדאמר והני מילי דפרעיה באפי סהדי ולא אדכר ליה שטרא דמיגו דלא יכול למימר לא היו דברים מעולם לא יכול למימר סיטראי נינהו ואמר דמהא שמעינן דאבטיל ליה שטרא לגמרי כיון דלא יכול למימר סיטראי נינהו מאן א"ל דכי היכי דליכא למיחש כלל ללא היו דברים מעולם ה"נ ליכא למיחש כלל לסיטראי נינהו דהא איכא למימר דלא משוינן להו לגמרי ועוד דלא נקט הכי אלא משום מסקנא דמימרא דהיכא דפרעיה בין דידיה לדידיה דאמרינן דמגו דיכול למימר לא היו דברים מעולם מהימן נמי לגמרי למימר סיטראי נינהו אבל היכא דפרעיה באפי סהדי לא מהימן לגמרי מיהו מיחש מיהא חיישינן ומש"ה מחוורתא דהא דינא דהאי שטרא לא אגבויי מגבינן ביה ולא מקרע קרעינן ליה כדאמרינן בשטראריעא בפרק אלו נערות דף לו: ובפ' הכותב דף פה. נמי אמרינן כגון אבא בר אסי דקים ליה בגויה קרענא שטרא אפומיה קרענא ס"ד אלא אימא מרענא ומהני משמע דכל היכא דדיינינן דשטרא ריעא הוא לא מגבינן ביה ולא קרעינן ליה וכיון דלא קרעינן לשטרא לא אמרינן ללוה דלישתבע היסת כמו שכתב הרי"ף ז"ל שאינו בדין שנשביע אותו ואכתי לנקוט מלוה שטר עליה אלא אם רצה מלוה שישבע לוה היסת ויחזיר לו שטרו משבעינן ליה: