1וגרסי' תו התם דף טו: א"ר יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה כלומר שאם שהה בדרך ז' ימים אחר וסתה שעכשיו יכולה ליטהר אפי' הגיע זמן וסתה בינתים אמרינן דטבלה ואין צריך לשאול לה משום דס"ס היא ספק ראתה ספק לא ראתה ואת"ל ראתה אימא טבלה והא דר' יוחנן אפשר דלא פליגא אדרבה בב"ח אלא ר' יוחנן מיירי בשוהה בעיר דליכא תביעה ומש"ה בעי מחשב א"נ דהא דר' יוחנן בבא מן הדרך נמי היא וחושש משום עונה שאחר הוסת וכפי' הרמב"ן ז"ל וה"ה שלפעמים תולה להקל שראתה בשעת וסתה ולא בעונה שאחר הוסת כגון שזמן וסתה רחוק דאפשר שטבלה לאחר מכאן וזמן עונתה קרוב עד שא"א שטבל' בינתים ואמר שבעלה מחשב ימי וסתה כלומר שתולה להקל שראתה בוסתה וטבלה לאחר מכאן ולא ראתה בעונתה דמאי דתלי רבה בר בר חנה בעונה שאחר הוסת היינו לקולא וכל היכא דאיכא קולא לתלות בוסת תולין אבל הראב"ד ז"ל כתב דהא דרבה פליגי אדר' יוחנן דלרבי יוחנן אע"ג דוסתות דרבנן בעי חשוב ימים לטבילה ואפי' לבא מן הדרך שאין הוסת יוצא מחזקת טומאה עד שתבדוק וכדאמרי' לקמן תבדק ופסק הלכה כר' יוחנן ונמצא שחושש לוסת בשיש לה וסת וחושש נמי לעונה בשאין לה וסת אבל לחוש לשניהם כאחת אין לנו והרב אלפסי ז"ל כתב זו ששנינו בסוף פרקין דף יב. החמרים והפועלים נשיהם להם בחזקת טהרה ולא חלק בין הגיעו ימי עונתה ושעת וסתה ללא הגיעו ואף הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מהלכות איסורי ביאה שאשה שיש לה וסת שהלך בעלה למדינה אחרת והניחה טהורה כשיבא אין צריך לשאול לה אפילו מצאה ישנה מותר לבא עליה שלא בעונת וסתה ואינו חושש שמא נדה היא נראה מדבריו שא"צ לחוש אלא לעונת הוסת עצמה ולא לאחר מכאן כלל ונראה שהם ז"ל מפרשים דתוך ימי עונתה דקאמרי' היינו עונת הוסת ולאפוקי יום העונה עצמו שלא תאמר דבבא מן הדרך הקילו שלא לחוש אף לעונת הוסת עצמה קמ"ל דבעינן שיחשב שלא תהא עומדת עכשיו בתוך עונת הוסת וסבורים הם ז"ל דר' יוחנן דאמר מחשב קסבר וסתות דאורייתא ופליג אדרבה בר בר חנה ואנן קי"ל כרבה דהא סוגיא סלקא דוסתות דרבנן ודאמרינן לקמן תבדק בשוהה בעיר עסקינן אבל בבא מן הדרך לא דכיון דתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו וכמו שכתבתי למעלה ותמהני דתינח ערה אבל ישנה מאי איכא למימר דהא בישנה ליכא תביעה ולא מצית אמרת דאפילו בישנה איכא תביעה דאי הכי הך ברייתא דהחמרין הוה מצי לאוקמא התם בסוף פ"ק דנדה אפילו באין לה וסת אלא ודאי ליכא ומש"ה אוקמוה דוקא בשיש לה וסת כמו שכתבתי למעלה וכיון שכן קשיא ישנה לפיכך נ"ל דאינהו ז"ל סברי דחכמים ור' יהושע דאמרי תבדק לאפלוגי את"ק דידהו הוא דאתו דאמר כל שלא בדקה בשעת וסתה טמאה נדה משום דוסתות דאורייתא ואמרי ליה לא אלא תבדק כלומר שאין לך חומר אחר בוסתות אלא שצריך בדיקה בשעת הוסת והוא חומר של דבריהם אבל כל שעבר הוסת למה תהא צריך לבדוק והרי כל אשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה מסולקת דמים היא דמ"ה אמרו דיה שעתה ולמה נחוש שיהו דמים מצוים בה שלא בשעת הוסת מפני שלא בדקה בשעת הוסת אלא התם ודאי כי אמרינן תבדק בשעת הוסת אמרו וכדכתיבנא ואע"ג דאמרי' התם איתמר אשה שיש לה וסת והגיע שעת וסתה ולא בדקה אמר רב בדקה ומצאה טמא טמא טהור טהור כלומר משום דוסתות הם דרבנן לאו למימרא שצריכה לבדוק אחר הוסת אלא משום דשמואל בעי למימר אפילו בדקה זו ומצא טהור טמא נקט רב מצא טהור טהור ולא שתהא צריכה לבדוק אחר הוסת ובזה עלו דברי רב אלפס והרמב"ם ז"ל יפה אלא שזו קולא יתירא שלא לחוש לא לוסת ולא לעונה כלל אפילו לימים הרבה ואפי' בישנה:2הוחזקה נדה בשכנותיה שהיתה לובשת בגדי נדות:3ואם נתנה אמתלא לדבריה. שאמרה לו מה שאמרתי שהייתי טמאה מפני שקשה עלי התשמיש ועכשיו אינו חוששת:4תנו רבנן והדוה בנדתה. בפ' במה אשה ד' סד: תניא אין בין זב לזבה שנויה היא בתוס' בפ"ק דמגילה:5שהזב טעון ביאת מים חיים דכתיב ורחץ בשרו במים חיים וטהר. אבל בזבה לא כתיב אלא וספרה לה ז' ימים ואחר תטהר כלומר בטבילת מים ובנין אב לכל הטמאים ורחצו במים דכתיב בשכבת זרע ואין כתיב באחד מהם במים חיים אלא בזב ומצורע:6שכל הגוף עולה בהם. מכל בשרו ילפינן ליה:7תנו רבנן אילו נאמר מקוה מים יהיה טהור. בת"כ היא שנויה בפרשת ויהי ביום השמיני:8יכול אפילו מלא על כתפו וכו' אף מקוה מים בידי שמים. איכא מ"ד דהא אסמכתא בעלמא היא שאפילו מלא כל המקוה בכתף כשר מדאורייתא והיינו דתמיה בפרק המוכר את הבית דף סה: עלה דההוא דתנו רבנן צנור שחקק ולבסוף קבעו מכלל דשאובה דאורייתא בתמיה אלמא ליכא שאובה אלא מדרבנן אלא דבהך ברייתא אסמכוה אקרא דומיא דמדומע דאמרינן במס' נדה דף מז. בהדיא דמדרבנן היא והתם מפיק ליה מקראי ומביאין ראיה לדבר מדתנן במס' טהרות פ"ד מ"ז אלו ספקות שטהרו חכמים ספק מים שאובין למקוה ותניא בתוספתא דמקואות בפ"ב מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה ומדקתני ריקן ומצאו מלא ולא קתני חסר ומצאו שלם משמע דריקן היה לגמרי מתחלה ואפ"ה ספקו טהור אלמא אפילו כולו שאוב הוא מדרבנן דאי מדאורייתא ה"ל ספקו דאורייתא ולחומרא. ועוד הביאו ראיה מדאמר בפירקא קמא דפסחים דף יז. גבי משקה בית המטבחיים בכלים טמאים בקרקע טהורים משום דחזו למטבל בהו מחטין וצנורות הא סתם משקה בית מטבחיא שאובים הן וה"ל כולו שאוב ואמרינן דחזיין למטבל בהו מחטין וצנורות אלמא מדאורייתא כשר וכ"ת ואי ליכא פסול. שאובה מדאורייתא כלל למה גזרו בה חכמים י"ל דגזרו אטו טובל בכלי שהוא פסול מדאורייתא דטבילה בקרקע בעינן דומיא דמעיין ובור וכן דעת רבי' יצחק ז"ל וכן נראה מדברי הרב בן מגש ז"ל ומדברי הרמב"ם תלמידו בפרק ד' מהלכות מקואות וכן דעת הגאונים ז"ל אבל הראב"ד ז"ל כתב דכי מתמהינן בפ' המוכר את הבית מכלל דשאובה דאורייתא דאלמא אינה אלא מדרבנן ה"מ בשאובה על ידי כלים מאליהן כגון צנור שחקקו ולבסוף קבעו דקתני התם שאין בהם תפיסת ידי אדם אלא מאליהן באו ולא נשאבו אבל מלא בכתף פסול מדאורייתא והיינו דתניא בתוספתא יכול אפילו מילא בכתף וכו' ור"ת ז"ל סובר דאיכא שאובה דאורייתא ואיכא שאובה דרבנן דכולה שאובה או רובה או רביעית מתחלה מדאורייתא אבל ג' לוגין על פני המים הוי מדרבנן וכי מתמהי בפ' המוכר מכלל דשאובה דאורייתא היינו משום דקתני פוסל את המקוה מכלל דכבר יש שם מים קודם שתפסל והביא ראיה מדאמרינן פ"ב דמקואות ר"א אומר רביעית מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה וג' לוגין על פני המים וחכ"א בין בתחלה בין בסוף שיעורו ג' לוגין ומשמע דהא דקא מפליג ר"א בין בתחלה לבסוף משום דלכתחלה פוסל מדאורייתא ובסוף כלומר על פני המים פסול מדרבנן ולאו ראיה היא דלעולם אפי' בתחלה מדרבנן היא והיינו טעמא דמחמיר ר"א לכתחלה טפי מעל פני המים משום דלכתחלה רביעית מקוה גמור הוא דחזי למחטין וצנורות ומ"ה לא בטיל אבל על פני המים לאו מקוה הוא ובטל עד דאיכא ג' לוגין שהוא דבר חשוב שראוי להדיח ראשו ורובו כדאיתא בפ"ק דשבת דף יד. ורבי' שמשון ז"ל כתב דודאי איכא שאובה דאורייתא כגון שנשאב בדבר המקבל טומאה דבכה"ג כולו שאוב דאורייתא והביא ראיה מדתנן במסכת פרה פ"ו ומייתי לה בפ"ב דזבחים דף כה: נתן ידו או רגלו כדי שיעברו מים לחבית פסולים עלי קנים ועלי אגוזים כשרים זה הכלל דבר המקבל טומאה פסולים דבר שאינו מקבל טומאה כשרים ואמרינן התם מה"מ א"ר יוחנן משום רבי יוסי בר אבא אמר קרא אך מעין ובור מקוה יהיה טהור הוייתן ע"י טהרה תהא פירוש האי קרא גבי מקוה כתיב ומייתי מיניה ראיה למים חיים אל כלי דכתיב גבי פרה משום דמיהיה משמע דכל הויות יהו ע"י טהרה ולא ע"י דבר המקבל טומאה אלמא דלכל הפחות כולה שאובה בדבר המקבל טומאה דאורייתא אבל שאובה על ידי כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה דפסולה כדמוכח בפ"ק דשבת דף טז: משמע שאפי' כולו שאוב אינו דאורייתא אלא מדרבנן דהא הויתן על ידי טהרה הוו דאין מקבלין טומאה ועוד הביא ראיה לדבריו מדתניא בתוספתא בפ"ב דמקואות ב' מקואות של ארבעים סאה אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות ואי כולו שאוב מדרבנן אמאי תלויות אדרבה הוה לן למימר טהורות וכדשרינן ספק מים שאובין למקוה אלא ודאי כדאמרן והתם כגון שהאחר שאוב על ידי דבר המקבל טומאה. וא"ת א"כ קשיא ההיא דמקוה שהניחו ריקן דאייתי לעיל דקתני כשר י"ל דהתם היינו טעמא משום דחזקה מאן קא ממלא למקוה אדם טמא שצריך טבילה וכיון שכן בידוע שבכשרות מלא אותו ולפיכך כשר והיינו דתניא התם כשר מפני שכשרותו מוכחת עליו הא לאו הכי פסול מספק דהוה ליה ספק דאורייתא ולחומרא והיינו נמי דקתני סיפא דההיא צנור המקלח למקוה והמכתשת נתונה בצדו ספק מן הצנור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסול מפני שהפסול מוכיח כלומר מפני שיש לתלות בזה כבזה ואם יש בו רוב מקוה כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה אלמא שלא טהרו חכמים ספק מים שאובים למקוה אלא דוקא דאיכא רוב מקוה כשר דכיון דמדאוריי' ברובא בטל ומכאן ואילך דרבנן ספקו כשר וכי תנן טהרות פ"ד אלו ספקות שטהרו חכמים ספק מים שאובים למקוה היינו מרובו ואילך דכיון דתנן למקוה משמע שכבר יש בו מים וא"ת א"כ מאי מתמהינן בפרק המוכר את הבית דף סו. מכלל דשאובה דאורייתא לוקמא כגון דליכא רובא דכשרים תירץ הרב ז"ל משום דכיון דסתמא קתני צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה משמע דפוסל את המקוה בסוף בג' לוגין כדקי"ל דג' לוגין מים פוסלין את המקוה וההיא דמשקה בית מטבחייא פסחים דף יד. דאמרי' דבקרקע טהורין היינו טעמא משום דכי נפלו מיא ארצפה ממשכי אילך ואילך וה"ל כשאובה שהמשיכוה כולה דטהורה אלו דבריו ז"ל :9אי מה מעין מטהר בכל שהוא. לאו דוקא כל שהוא אלא לאפוקי ארבעים סאה קאמר ואמר שאינו צריך מ' סאה כמקוה אלא מיהו צריך שיהא כל גופו עולה בהן בבת אחת ולא בחצאין אלא דכיוי דכל גופו עולה בהן הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו סגי דבמעיין ליכא יתורא לאפוקי מהני משא"כ במקוה דאפילו גוץ שכל גופו עולה בעשרים סאה לא עלתה לו טבילה עד שיטבול במקוה של מ' סאה מדכתיב ורחץ כל בשרו במים דדרשינן מים שכל גופו עולה בהן דהיינו ארבעים סאה:10המעיין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן. כלומר שהמקוה אינו מטהר אלא באשבורן אבל המעין מטהר בין בזוחלין בין באשבורן דאי אמרת דאין מעין מטהר אלא בזוחלין היכי עביד להו אבוה דשמואל שבת דף סה. לבנתיה מקואות ביומי ניסן והיה ממשיך לתוכן מי פרת וכמו שפירשו כל המפרשים ה"ל למיחש שמא ירבו זוחלין על הנוטפין ואין מטהרין אלא בזוחלין אלא ודאי כדאמרן ועוד דתנן מקואות פ"ה מ"ד כל הימים כמקוה ר' יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין ובודאי ר' יוסי אף בזוחלין קאמר דאי לא ה"ל למימר אין מטהרין אלא בזוחלין אלא ודאי משום דס"ל דימים דינייהו כמעין אמר דמטהרין בכל ענין ועוד דתנן במסכת פרה בפרק ששי המפנה מעיין לתוך הגת או לתוך הגבים פסולין לזבים ולמצורעים ולמי חטאת אלמא לשאר כל אדם כשר ואע"פ שהיא אשבורן ועוד ראיה מדתנן בפ"ק דמקואות למעלה מהן מקוה שיש בו מ' סאה שבו טובלין ומטבילין למעלה מהן מעין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן לא בזוחלין ולמעיין להטביל בו בכל שהן. למעלה מהן מים מוכין שהן מטהרין בזוחלין ומים מוכין היינו מי מעין שהן מלוחין או פושרין והכי תנן התם בפ"ח דפרה אלו הן המוכין המלוחין והפושרין בודאי דכי קתני שהן מטהרין בזוחלין אף בזוחלין קאמר דאי לא מאי למעלה מהן הכא בחד גוונא מטהרין והכא בחד גוונא מטהרין אלא ודאי כדאמרן :11ותנן נמי במתני' במס' עדיות פ"ז מ"ג הזוחלין כגון נהרות שהן זוחלין כמעין הן לטהר בכל שהוא ובזחילה והנוטפין כמו מי גשמים כמקוה הן לטהר באשבורן דוקא ולהצריך מ' סאה והיינו טעמא דאבוה דשמואל דעביד לבנתיה מקואות ביומי ניסן שמא ירבו נוטפין על הזוחלין ואין הנוטפין מטהרין בזחילה:12שהן כשרין. כלומר בזחילה הואיל ונוטפין מועטין ואיצטריך לאשמועינן אפילו במקום שאין בו כדי טבילה בזוחלין אא"כ נוטפין משלימין להן דאי לא תימא הכי מאי קמ"ל פשיטא דא"כ יפסלו כל הנהרות אפי' למ"ד נהרא מכיפיה מבריך:13מלא הין. דהיינו שנים עשר לוגין פוסלין את המקוה אם נפלו לתוכו קודם שנשלם ואפי' המשיך לתוכו אחריהן אלף סאה:14שחייב אדם לומר בלשון רבו. כלומר הין אינו לשון משנה אלא לשון תורה אלא כך שמעה מרבותיו שמעיה ואבטליון והרמב"ם ז"ל גורס אין באלף. ופי' שרבותיו שהיו גרים מפני שלא הורגלו להוציא היהי"ן מפיהם היו מחליפין אותם באל"ף ואף הלל היה אומר אין בלשון רבותיו:15שני גרדיים משער האשפות. במסכת עדיות מפרש לה למה הוזכר שם אומנותם ושם מקומם לומר שלא יעכב אדם עצמו מבהמ"ד שאין לך אומנות פחותה מן הגרדיים שאין מעמידין ממנה לא מלך ולא כה"ג כדאמרינן בקידושין דף פב. ואין שער בירושלים פחות משער האשפות והכריעו בעדותם כל חכמי ישראל ופי' הראב"ד ז"ל דטעמא דהלל מפני שהיא המדה הגדולה שנאמרה בתורה בלח כדכתיב ושמן זית הין ואע"פ שנאמרה בתורה מדות קטנות מזאת כיון דמים שאובין לפסול את המקו' מדרבנן אזלינן לקולא ולא מיפסל אלא בשיעורא רבה ולפיכך שנה לו רבו הין לגלות לו שמפני שנאמרה בתורה הוא פוסל המקוה ושמאי סבר ט' קבין לפי שהן ראוין לשטיפת כל הגוף ועזרא תקנם לבעלי קריין הלכך חשיב להו כמקוה פסול ופוסלין וחכ"א ג' לוגין מפני שהם חשובים שנתנה תורה שיעור נסכי קרבן צבור שהוא רביעית ההין ואזלינן בתר שיעורא זוטא אע"ג דאשכחן נמי בה לוג שמן. בציבור מיהא לא אשכחן פחות מג' לוגין ועוד לא אשכחן לוג אלא לשמן אבל יין אין פחות מרביעית ההין דהוא ג' לוגין. והיכא דלית ביה מ' סאה מדברי הרב אלפס ז"ל נראה דשאובה שהמשיכוה אפילו נתמלא כל המקוה ממנה כשרה ואחרים חולקין ומחלוקתן תלויה במאי דתנן בפרק שני דמקואות המניח קנקנים בראש הגג לננבן ונתמלאו מים ר"א אמר אם עונת גשמים הוא אם יש בו מעט מים ישבור ואם לאו לא ישבור ר' יהושע אומר בין כך ובין כך ישבור או יכפה אבל לא יערה והכי פירושו אם עונת גשמים הוא נידונין משום שאובין כל עוד שהניחן בעת קשור עבים כדאיתא בפ"ק דשבת דף טז: וכ"ש בשעה שהגשמים יורדים ומ"ה לר"א אם יש במקוה כמעט מים כלומר שיש קצת מים כשרים ישבור וכמעט דקאמר לאו דוקא אלא רוב המקוה בעינן דהיינו כ"א סאין וכר"א בן יעקב דאמר בתמורה יב. מקוה שיש בו עשרים ואחד סאה מי גשמים ממלא בכתף י"ט סאין ופותקן במקוה כלומר ממשיכן והן טהורין שהשאובה מטהרת ברביה והמשכה ומש"ה נמי א"ר אליעזר דאם יש בו מעט מים כלומר כ"א סאין ישבור וימשכו המים מי הקנקנים השבורים למקוה וכיון שאין בו מ' סאה קרי ליה מעט מפני שאין בו שיעור מקוה דקסבר ר"א דשאובה שהמשיכוה כולה או רובה פסולה ור' יהושע אמר בין כך ובין כך כלומר אפילו אין במקוה מים ישבור או יכפה ובלבד שלא יערה למקוה בלא המשכה דקסבר ר' יהושע דשאובה שהמשיכוה כולה כשרה וקי"ל דר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע דר"א שמותי הוא. וכדאסיקנא בפ"ק דנדה דף ז. דלית הלכתא כר"א אלא בארבע בין בסדר טהרות בין בשאר סדרים ובפ"ק דתמורה דף יב: נמי אמרינן כי אתא רב דימי א"ר יוחנן שאובה שהמשיכוה טהורה ומדלא יהיב שיעורא ש"מ דאפי' כולה ואיכא נוסחי נמי דגרסי התם בהדיא שהמשיכוה כולה וכן נראה דעת הרב אלפס ז"ל וכן דעת רבינו שמשון ז"ל אבל רב אחא משבחא פסק כר"א בן יעקב דמשנתו קב ונקי וכן פסקו הראב"ד ז"ל והר"ז הלוי ז"ל וראוי להחמיר:16ת"ר צנור שחקקו וכו'. בפרק המוכר את הבית דף סה: הוא:17צנור. של עץ או של אבן ועשוי כעין סילון ויורדין ממט מים למקוה:18חקקו. בתלוש ואחר כן קבעו בקרקע. פוסל את המקוה. דמים שאובין פוסלין אותו דכיון שהיה שם כלי עליו קודם שקבעו לא מבטיל תו שם כלי מיניה ומשוי להו שאובים למים שבתוכו אבל קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל דהרי הוא כעושה חריץ בקרקע והאי צנור מיירי כגון שהוא חקוק לקבל בו צרורות שכל שאינו עשוי לקבל אינו פוסל דתנן בפרק רביעי דמקואות סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה. כלומר אע"פ שהוא צר מכאן ומכאן בשני ראשיו ורחב באמצע אפי' הכי לא חשיב לקבלה כל זמן שלא חקק בו לקבל צרורות האי צנור דהכא נמי בכה"ג הוא שכך היה דרכן לעשות לו בית קיבול באמצע כדי שיתקבלו בו הצרורות וכיון שיש בו בית קיבול צרורות פוסל את המקוה דהכי תנן התם בפרק י' מ"ג החוטט בצנור לקבל בו צרורות בשל עץ בכל שהוא ובשל חרס ברביעית רבי יוסי אומר אף בשל חרס בכל שהוא ירד לתוכו עפר ונכבש כשר כלומר אפילו נכבש מאליו ונדחק שם עד שאין המים יכולין לשטוף העפר כשר דשוב אינו בר קבלה ובספר היראים מפרש שכבשו ברגל:
