ר"ן על שבועות ד׳

1 התקין רבי בסוודית. מקום שאינן בני תורה ואינן יודעות למנות פתח נדותן מתי הן בימי נדה ומתי הן בימי זיבה ואינן מכירות בין דם טמא לדם טהור:

2 ראתה יום אחד תשב ששה והוא. כדין תורה שמא בימי נדתה היא:

3 שנים תשב ששה והן. זו עיקר הגרסא ומש"ה יושבת ששה והן משום דחיישינן שמא יום ראשון ראתה דם טהור ושני דם טמא והוי תחלת נדה א"נ דיום ראשון שראתה הוי סוף זיבה ויום שני תחלת נדה וששה דקאמרינן נקיים בעינן דכיון דטועות משוינן להו אי זה יום שתראה מספקינן ליה בתחלת נדה. ונקיים דקאמרינן לבסוף אכולי יומא קאי אלא דיש לישן פי' הרגל לשון כמו היה דש בעירו היא ז' ימים נקיים:

4 ואע"ג דהאי תקנתא דרבי בסוודית וכו' דרבי מוציאה לכל ספק. תמיה למה הנהיגו חכמים מילתא יתירה כיון דתקנתא דרבי סגי חומר בנות ישראל למה לי יש שתרצו כדי שלא יטעו בדבר שלפעמים תהא זבה גדולה ותהא סבורה שלא ראתה אלא שנים כגון שראתה שתי ראיות ואחת מהן בין השמשות ולא תספור אלא ששה והן וכדי שלא יבא לטעות בכיוצא בזה השוו מדותם שאפילו בדם טפה כחרדל יהו יושבות ז' נקיים ועדיין אין זה מספיק אלא י"ל שכיון שלפעמים בטפה כחרדל יושבת ז' נקיים דהיינו בזיבה הסותרת החמירו בנות ישראל על עצמן לעשות כל דם שתראה כאילו היא סותרת ורבותא דטפת דם כחרדל היינו משום דהוה מצי למימר דבדם מרובה דוקא הוא שראוי להחמיר בו דשמא יצא מן המקור בשלשה ימים זה אחר זה ושהה בפרוזדור שהוא כמו שיצא לחוץ כדדרשינן לעיל וצריכה מה"ת שבעת ימים נקיים אם הוא בימי זיבה ולהכי נקט טפה כחרדל אע"ג דודאי אינה אלא ראיה אחת:

5 והכי נמי עבדינן בימי טוהר דיולדת. זהו דעת הרב אלפס ז"ל שאפילו בימי טוהר צריכה לישב שבעה נקיים כיון דאיכא יולדת בזוב שצריכה שבעה נקיים ועוד דעכשיו כל הנשים הרי הן כיולדות בזוב דהא קי"ל דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ובנות ישראל הן החמירו על עצמן שיהו סופרות שבעה לדם טיפה כחרדל ובפרק בנות כותים דף לז. איפליגו אביי ורבא בימי לידה שאינה רואה בהן דם אם עולין לה לספירת זיבתה ופסקו הגאונים ז"ל כרבא דאמר עולין לה לספירת זיבתה אבל ר' יעקב ז"ל פסק כאביי דאמר דמ"מ אין עולין משום דס"ל דהאי שמעתא היא למ"ד דיע"ל קג"ם ואין כן דעת הגאונים ז"ל שהם הסכימו שהוא לחי העומד מאליו דבסוף פ"ק דעירובין דף טו. וכן עיקר חדא דהא איתותב רבא התם דאלמא לית הלכתא כותיה ועוד דימי לידה אמרינן היכי נקיטינן בסימנא למ"ד ועוד דבפרק בא סימן דף נד: אסיקנא בהדיא דימי לידה שאינה רואה בהן עולין:

6 ולענין דם טוהר הגאונים ז"ל החמירו שלא לנהוג בו היתר אפילו ספרה שבעה נקיים אחר לידתה וכתב הרמב"ן ז"ל שהדברים נראין כן אף לדין הגמרא שכשם שחששו לטעות בפתחיהן כך יש לחוש אם ינהגו בימי טוהר שמא יבואו לטעות באותן ספק יולדות שיושבות עליהם לזכר ולנקבה ולנדה שמא ינהגו בהם קולא שיהו סבורות שכל שיש לה טומאת לידה יש לה ימי טוהר אבל בעל הלכות ורב אחא משבחא ז"ל כתבו שאף עכשיו אנו נוהגין בדם טוהר של תורה והרמב"ם ז"ל כתב בפרק א' מהלכות איסורי ביאה שהדבר תלוי במנהג:

7 מתני' בראש פרק בתרא דנדה תינוקת שלא הגיע זמנה נותנין לה ארבע לילות. לשמש דאפי' רואה אמרינן דם בתולין הוא:

8 עד שתחיה המכה. מפרש בגמ' דהכא ליכא הפרש בין ראתה ללא ראתה מדקא מפליג בסיפא בין ראתה ללא ראתה וברישא לא מפליג:

9 והגיע זמנה לראות. דהיינו ימי הנעורים והביאה שתי שערות אבל לא ראתה:

10 עד מוצאי שבת. והיא נשאת בד' ותו לא משום דכיון שהגיע ימי הנעורים אין פתחה צר כל כך ומסתמא בארבעה לילות חיתה המכה:

11 ובית הלל אומרים כל הלילה כולה. שכיון שדמים מצויין בה אין נותנין לה אלא אותה לילה בלבד:

12 גמ' אמר ר"נ בר יצחק ואפילו ראתה. אפילו ראתה בבית אביה אמרי ב"ה דכיון שלא הגיע זמנה נותנין לה עד שתחיה המכה מדמפליג בסיפא בהגיע זמנה בין ראתה ללא ראתה וברישא לא מפליג מכלל דרישא בין ראתה בין לא ראתה:

13 בידוע שלא חיתה המכה. ולפיכך כשעומדת או יושבת ע"ג קרקע קשה למכה ורואה:

14 מחמת תשמיש היא. ותליא בדם בתולים:

15 ל"ש אלא שלא פסק דם מחמת תשמיש וראתה שלא מחמת תשמיש. דכל היכא שבכל פעם ששמשה ראתה מוכחא מילתא שלא חיתה המכה ולפיכך אע"פ שראתה שלא מחמת תשמיש תלינן דדם בתולים הוא ומיהו לא מחזקינן לה בטהורה אלא בעומדת ורואה יושבת ואינה רואה וזה נראה דעת הרב אלפס ז"ל שהביאן לשתיהן בהלכות וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות איסורי ביאה:

16 אבל פסקה מחמת תשמיש וראתה אח"כ. אפילו באותו יום טמאה:

17 עבר עליה לילה אחת בלא תשמיש. ואע"פ שלא פסקה: וראתה. שלא מחמת תשמיש:

18 טמאה. דמסתמא כיון שעמדה לילה אחת בלא תשמיש אותה ראיה שראתה אחר כך בדם נדה מחזקינן לה ומיהו כל ששמשה אח"כ וראתה מתוך תשמיש ואפי' שמשה בהפלגות תולין בבתוליה כל ראיה שתראה באותו יום והיינו דאמרינן בפרק תינוקת דף סה: מעשה ונתן לה רבי ארבע לילות מתוך י"ב חדש:

19 נשתנו מראה דמים שלה. שאין מראה לילה זו דומה למראה לילה אחרת אע"פ שלא פסקה מחמת תשמיש ולא עבר עליה לילה אחת:

20 טמאה. שזה מוכיח שאינו דם מכה דא"כ הוה כולה מראה א':

21 עד מוצאי שבת תנן. ביום ובלילה:

22 דשרי למבעל בשבת. אע"פ שלא בעל עדיין כי אם שתי בעילות ופתחה דחוק ומיהו בלאו הכי מסקינן בפ"ק דכתובות דף ז. דמותר לבעול בתחלה בשבת:

23 ובפלוגתייהו דרב ולוי פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מאיסורי ביאה כרב ובסמוך אכתוב אי נפקא לן מידי בכל הני דיני אי לא:

24 בעל ולא מצא דם. פעם ראשונה:

25 וחזר ובעל ומצא דם. פעם שניה:

26 אם איתא דהוה דם בתולים מעיקרא הוה אתי. הלכך אמרינן דדם נדות הוא זה והאי דלא אשתכח דם בתולים אפשר שהיה מועט ונסתר בשכבת זרע או שנבעלה קודם לכן:

27 יכולני לבעול כמה בעילות בלא דם. ע"י הטיה וזה גם כן אפשר שבפעם ראשונה הטה ולאו אדעתיה:

28 שאני שמואל דרב גובריה. אבל להטיה לא חיישינן:

29 בוגרת נותנין לה לילה ראשון. ותו לא אפילו לבית הלל לפי שהבוגרת נתמעטו בתוליה הלכך ודאי בלילה אחת כלו כולם:

30 אבל ראתה. כיון דשכיחי בה דם טפי מנערה אין נותנין לה אלא בעילת מצוה:

31 הלכתא בועל בעילת מצוה ופורש. בין שהגיע זמנה בין שלא הגיע זמנה:

32 רבותינו חזרו ונמנו. ואע"ג דשורת הדין הוי כמתני' החמירו עליה בחומרא זו:

33 כי הוו ר' יוחנן וריש לקיש בתינוקות. בפרק בתרא דנדה ששמו תינוקות:

34 תעלא. שועל:

35 מבי כרבא. מן החרישה שאינו מוציא משם אלא אבק רגליו ה"נ לא ילפינן מפרקין דמתני' מידי אלא כרבותינו שחזרו ונמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש:

36 ערק. ברח כלומר פירש ממנה מביאה ראשונה ואילך:

37 ומסתברא שאע"פ שבעל הגמרא סידר מימרא דרב ושמואל בפסקא דראתה ועודה בבית אביה הה"נ דאפי' בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אינו בועל אלא בעילת מצוה בלבד וראיה לדבר מדאותיב רב חסדא עלייהו בגמרא מדתניא מעשה ונתן לה ר' ד' לילות מתוך י"ב חדש וההיא ודאי בלא ראתה דאי ראתה אין לה אלא כל הלילה אלמא דרב ושמואל לא אמרו למילתייהו דוקא בתינוקת שהגיע זמנה לראות וראתה ואע"פ שבעל הגמרא סידרה בהך פיסקא אלא ה"ה בלא ראתה וכיון שכן ה"ה נמי בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה והיינו דאמרינן דר' יוחנן וריש לקיש לא הוו מסקי מהאי פירקא אלא בועל בעילת מצוה ופורש משמע מכל מילי דתינוקות וכן מוכיח הירושלמי אשר הביא הרב אלפסי דאמר שמואל כל ההיא הלכתא דרישא דבפרקא אחרינא דנדה להלכה אבל לא למעשה ואין דעת הרמב"ם כן שכתב בפרק ה' מהל' איסורי ביאה גבי נשאת כשהיא נערה וראתה דם בבית אביה שאין לו לבא עליה אלא בעילה ראשונה ופורש ובלא ראתה כתב הדינים כמו שכתב במשנה ובגמרא אלמא ס"ל דרבותינו לא חזרו ונמנו אלא אהגיע זמנה לראות וראתה:

38 והראב"ד ז"ל השיב עליו אמר אברהם כבית שמאי הוא זה ע"כ. ולא מן השם הוא זה אלא כדכתיבנא ודאמרינן בועל בעילת מצוה ופורש אע"פ שלא מצא דם קא אמרינן דכיון שרוב נשים יש להם בתולים חוששין שמא ראתה טפת דם כחרדל ונאבד או שחפתו שכבת זרע ולא תלינן במילתא דלא שכיחא ולומר דבעל בהטיה ולא נבעלה קודם לכן דכיון דבחזקת בתולה היתה אין מוציאין אותה מחזקתה וכן דעת הגאונים ז"ל וכ' הראב"ד ז"ל דפורש דקאמרינן לא שיהא פורש לאלתר אלא ממתין עד שימות האבר ופורש וכדאמרינן בפ' ידיעות הטומאה דף יח. במשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי כדי שלא יהא יציאתו הנאה לו כביאתו אבל לנעץ צפרניו בקרקע כדאמרינן התם לא צריך שהרי התירו לו לגמור ביאתו כדאיתא בגמ' דף סה: דאי לא לבו נוקפו ופורש ולא מסתברא שאם אמרו כן בנדה דאורייתא אין ללמוד ממנה לדם בתולים שהוא טהור אלא ודאי יכול לפרוש ממנה קודם שימות האבר דכל זה בכלל ביאה היא ואם אי אתה אומר כן אף הוא לבו נוקפו ופורש וכן כתב הרא"ש הרשב"א ז"ל בת"ה:

39 תבעוה לינשא כו' דמשום דמחמדא ומחמת חמוד יש לחוש שמא ראתה דם ואפי' בדקה ולא נמצאה מתוך שהוא דם מועט ביותר חוששין שמא נאבד וגרסינן עלה בגמרא רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא אמר להו ליום פלוני נכתוב כתובה איעכב שבעה יומי בתר ההוא יומא א"ל מ"ט עבד מר הכי א"ל לא סבר לה מר להא דרבא דאמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב ז' ימים נקיים א"ל אימר דאמר רבא בגדולה דשכיחי בה דמים בקטנה מי אמר א"ל בפי' אמר רבא לא שנא גדולה ולא שנא קטנה גדולה מ"ט משום דמחמדא קטנה נמי דמחמדא. והני ז' ימים נקיים איכא מ"ד שצריכה הפסק טהרה ובדיקה בימי ספירה כאשה הרואה דם אבל הראב"ד והרמב"ן ז"ל כתבו דאינה צריכה הפסק טהרה משום דרואה מחמת חמוד מועטת היא ובודאי שהפסיקה בטהרה ומיהו כיון דנקיים בעינן צריכה בדיקה בתחלתן ובסופן והכי מוכח ההוא עובדא דרבינא דאיעסק לבריה בי רב חביבא ואיעכב שבעה יומא ובודאי דכיון שלא היתה היא סבורה דמשום ההיא איעכב לא הפסיקה בטהרה ואפ"ה לא אשכחן ליה לרבינא דאצרכה ז' ימים אחרים אלא בדקה בסופן ואע"פ שלא הפסיקה בטהרה סגי ואין זה ראיה דאפשר דז' אחריני אצרכה אלא תלמודא לא חש לפרושי וז' ימים הללו מונין אותו משעה שהיא סומכת בדעתה ומכינה עצמה לחופה אע"פ שלא נתקדשה עדיין והכי משמע ביבמות בפ' החולץ דף לז: דאמרינן התם רב כי אקלע לנירדשיר אמר מאן הויא ליומא ורב נחמן כי אקלע לשכנציב אמר מאן הויא ליומא ואקשינן והא אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים ופרקינן שאני רבנן דאודועי מודעי להו אלמא משעה שהיא סומכת שתנשא נותנת דעתה ומחמדה:

40 ת"ר החמרים והפועלים וכו'. בסוף פרקא קמא דנדה דף יב. ומוקמינן לה התם בשיש לה וסת משום דס"ל דבעסוקין בטהרות היא ומגו דבעי בדיקה לטהרות בעיא נמי בדיקה לבעלה ואפ"ה הכא שריא בלא בדיקה דאמרינן התם דכיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו כלומר דסתם הבא מן הדרך דרכו לפייס ולרצות ולכי מרצה קמה ותבע רמיא אנפשא ואי הויא חזיא מרגשא וכי אמרינן דבעיא בדיקה ביושב ושוהה עמה שאינו צריך רצוי כ"כ הלכך אצרכוה בדיקה דילמא השתא חזיא מגו דבעיא בדיקה לטהרות וישינה אע"ג דליכא למימר רמיא אנפשה הא אמרינן התם דיש לה וסת הלכך ערה דחזיא לאיעסוקי בטהרות בעינן בדיקה ואפי' לבעלה אבל ישינה דלא חזיא אפי' רגילה לעסוק בטהרות לא בעי בדיקה ומש"ה לא מצינו לאוקמא באין לה וסת משום דאמרינן התם דאין לה וסת בין ערה בין ישינה בעיא בדיקה ובישינה ליכא תביעה ופיוס דליהוי כבדיקה:

41 וגרסינן בפרק כל היד דף טו. עלה דמתני' דתנן כל הנשים בחזקת טהרה הן לבעליהן והבאין מן הדרך נשותיהן להם בחזקת טהרה אמר ריש לקיש והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה. ופרש"י ז"ל דהיינו תוך שלשים יום לראיה אבל לאחר זמן עונתה בעיא בדיקה הואיל וסתם נשים חזיין בסוף עונה ובסוף פ"ק דנדה אמרי' דנדה בינונית עונתה ל' יום ואמרו שכך נמצא במסכת נדה ירושלמי אמר רב הונא ל"ש אלא שלא הגיע עת וסתה אבל הגיע עת וסתה אסורה וסתות דאורייתא רבה בר בר חנה אמר אפי' הגיע עת וסתה מותרת וסתות דרבנן ופרש"י ז"ל דרב הונא קאי אבא ומצאה תוך ימי עונתה וקאמר דלא שאנו דכי מצאה תוך עונתה מותרת אלא כשלא הגיע עת וסתה בתוך אותם ימים שהיה בדרך אבל הגיע עת וסתה קודם בואו מן הדרך לא דאורח בזמנו בא ווסתות הלכה למשה מסיני ומחזקינן לה כטמאה ורבה בר בר חנה אמר מותרת וסתות מדרבנן והם הצריכוה לבדוק ביום וסתה שמא תראה מיהו היכא דבעלה לא היה בעיר ולא ידעי אי בדקה אי לא לא מחזקינן לה כטמאה ע"כ. ולפי פירושו אפילו באשה שיש לה וסת צריך לחוש לעונתה ולא נהירא שכל מי שיש לה וסת דמיה מסולקין עד זמן וסתה ולמה נחוש לעונה שקודם הוסת לפיכך נראה דמ"ד והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה קאי באשה שאין לה וסת שחושש בה לעונתה דמתני' סתמא תנן כל הנשים ומשמע בין יש להן וסת בין אין להן ורב הונא דאמר לא שאנו אלא שלא הגיע עת וסתה קאי אאשה שיש לה וסת שחושש לה לוסתה ולא לעונתה כלל ורבה בר בר חנה פליג ואמר אפי' יש לה וסת אינו חושש לוסתה דוסתות דרבנן ומיהו כתב הרמב"ן ז"ל לרבה בר בר חנה דחוששת לעונה שאחר הוסת שא"א לומר שלא תראה לעולם ומיהו אם הגיע עונתה ולא הגיע וסתה אינה אסורה דאפי' למ"ד וסתות דרבנן מסולקת דמים היא עד הוסת ואע"פ שהגיע עונתה בינתים שאין העונה קובעת לה זמן ראיה אלא הוסת תדע שהרי אמרו דיה שעתה בוסתות ולא אמרו כן בעונות ומשמע דהלכתא כרבה בר בר חנה דהא מסקינן התם בפ' כל היד דוסתו' דרבנן וא"ת והתניא התם דאפי' למאן דאמר וסתות דרבנן צריכה בדיקה דף טז. דתניא רמ"א טמאה נדה וחכ"א תבדק כלומר אשה שהגיע שעת וסתה ולא בדקה וכיון דבעיא בדיקה משמע דבטמאה מחזקינן לה עד שתבדק וכיון שכן היכי אמר רבב"ח דאפי' הגיע עת וסתה מותרת והא אמרי' התם דבעיא בדיקה י"ל בבא מן הדרך הקילו דכיון דאיכא תביעה אין לך בדיקה גדולה מזו ומהניא לחששא דוסתות כדמהני' לבדיקה דטהרות כדאי' בסוף פ' קמא דנדה דף יב. וכמו שכתבתי דתרוייהו הן דרבנן: