ר"ן על שבועות כ״ד

1 מתני' זה אומר עד הזיז. קורה של עלייה שבולטת לתוך הבית:

2 וזה אומר עד החלון חייב. לדידן דקי"ל הילך פטור על כרחין בשהרקיבו בפשיעתו מיירי ובאומר עד החלון והרקיבו בפשיעתו ובעינא לשלומי לך עסקינן ומה שהנחת אתה נוטל נמי בכגון זה הוא כלומר המדה שהנחת הרי היא במקומה אלא שנתלקל הפירות ובעינא לשלומי לך ותמהני מה שהנחת אתה נוטל למה פטור והרי בשאנו רואים הפירות הודאתו ידועה ועדיין הוא עומד בה ונ"ל דהיינו טעמא משום שבשעה שהודאה יוצא מפיו בעינן שתהא בדבר שבמדה ואע"פ שאחר כך מודה בדבר שבמדה כיון שהודאה ראשונה לא חייבתו שבועה שוב אינו חייב בהכי כי היכי דאמרינן שאם קדמה הודאה לתביעה שוב אינו מתחייב בה כמו שכתבתי עלה דההיא דטענו חטים וקדם והודה לו בשעורים ובמכילתא מפיק דבר שבמדה מכסף או כלים מה כסף שדרכו להמנות אף כלים שדרכן להמנות מכאן אמרו כל טענה שאינו במדה וכו':

3 גמ' אבל אמר בית זה ידיעה טענתיה. כיון דאמר בית זה מלא וזה החזירה לו חסרה דכי אמר בית סתם עכשיו לא טענו התובע מדה דיש בית גדול ויש בית קטן גם הנתבע אינו משיבו מדה אבל כי אמר בית זה הרי דבר שבמדה שהרי אנו רואים הבית וגם הנתבע משיבו מדה שהרי נראה חסרה והרי הוא כזה אומר עד הגג וזה אומר עד הזיז אבל מנורה קטנה פטור דאין ההודאה ממין הכפירה ומה שטענו לא הודה לו:

4 הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על חמש ליטרין. אבל בגדולה וקטנה ליכא למימר הכי ובאזור נמי ליכא למימר הכי שיחתוך ממנה שהרי ראשיה נכרים:

5 מתני' המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון. ומלוה דינו כשומר שכר כדאיתא בגמ'. שקל. חצי סלע:

6 מי נשבע מי שהפקדון אצלו. המלוה. ובגמרא מפרש דאסיפא דרישא קאי דלוה חייב שבועה שהוא מודה מקצת ומלוה הוא נשבע תחלה שאינו ברשותו שמא ישבע הלוה תחלה ויוציא המלוה הפקדון ושמא זה לא דקדק בשומא ויפסילנו לעדות ולשבועה כך כתב רש"י ז"ל והרי"ף ז"ל כתב בסמוך ונמצא שם שמים מתחלל והא דתנן סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור אוקימנא לה בגמרא פרק המפקיד דף לה. במאמינו לוה למלוה שאינה ברשותו שאל"כ מתוך שצריך לישבע שאינה ברשותו נשבע נמי כמה היה שוה ע"י גלגול וא"ת אם במאמינו היכי תנן מי נשבע מי שהפקדון אצלו ופרשינן לה בגמרא דמלוה נשבע תחלה שאינה ברשותו וכיון דמוקמינן לה במאמינו למה נשבע מלוה י"ל אע"פ שמאמינו כיון שנתחייב לוה שבועה משביעין נמי את המלוה שמא ישבע זה ויוציא הלה הפקדון ונמצא שם שמים מתחלל והא דתנן סלע הלויתיך ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וג' דינרין היה שוה חייב הקשה הרמב"ן ז"ל אמאי חייב והא לאו מודה מקצת הוא דהא ודאי אם איתיה למשכון בידיה דמלוה לא מחייב לוה למלוה כלום עד דמהדר ליה משכונו וכיון שכן הכא שאינו יודע אם אבד אם לאו אין כאן הודאה במקצת אלא ה"ל לוה כאומר דינר מאותו שקל שאתה תובע ידענא דלית לך שג' דינרין היה שוה המשכון ודינר אחד לא ידענא כלומר אם נאבד המשכון כמו שאתה אומר ובעינא לשלומי לך או אם ישנו ברשותך ואיני חייב לך כלום עד שתחזיר לי המשכון וה"ל כאומר חמשין לית לך וחמשין לא ידענא דפטור וכ"ת הא אוקימנא פרק המפקיד במאמינו לא משום הך פירכא אוקימנא לה בפרק המפקיד במאמינו אלא כי היכי דלא תקשי לרב הונא דאמר משביעין אותו שבועה שאינו ברשותו כדאיתא התם אלמא אי לאו משום דרב הונא לא מתוקמא מתניתין במאמינו וי"ל דכיון שהוא מודה לו בעיקר החיוב שאפי' ישנו לפקדון בידו מ"מ הוא חייב לו אותו העודף שעל כדי דמיו ואם אבד נמי כדבריו הוא חייב לו בהם אע"פ שאם לא אבד אינו גובה ממנו עד שיחזיר לו וכיון שהוא נאמן בכך בשבועה מודה מקצת הוא דתרתי מילי נינהו והודאה דיליה הודאה גמורה היא ומיהו דוקא בכה"ג חייב מפני שהודה במקצת אבל בממון שחבירו נאמן עליו בשבועה ונתבע כופר בכל אין מחייבין אותו שבועה לומר כיון שהתובע נאמן עליו בשבועה הרי הוא כאילו הודה במקצת כגון שטען עליו מנה לי בידך חמשין מחמת הלואה וחמשין מחמת חבלה שחבלת בי ונתבע כפר בכל אע"פ שהתובע נאמן בשבועה בחמשין דחבלה כדתנן בפרק כל הנשבעין דף מד: דנחבל נשבע ונוטל אפ"ה נתבע לאו מודה מקצת הוא ואינו נשבע על החמשין דמחמת הלואה ואינו משלם דאינה דומה למשנתנו לפי שאין אנו מחייבין הלוה מפני שהמלוה נאמן בשבועה שאבד המשכון אלא מפני שהלוה עצמו מודה מקצת הלואה ומיהו חמשין לית לך וחמשין לויתי ואיני יודע אם פרעתיך מודה מקצת הוא שאע"פ שלא הודה כלום בבירור מ"מ מתוך תשובתו נתחייב הוא במקצת אלו דבריו ז"ל:

7 ואינם ברורין אצלי דאם איתא דבמשכון דלא שוה לוה לא מיחייב למלוה מידי עד דמהדר לי' משכוניה כשהלוה מוד' ואומ' שג' דינרין היה שוה למה חייב והרי אינו מודה בממון אלא בגורם לממון ופטור דהא אמרי' בפ' שבועת העדות דף לב. דמשביע ע"א אפי' בשכנגדו חשוד על השבועה שהלה נשבע ונוטל פטור משום דא"ל מי יימר דמשתבעת ונמצא שלא כבש עדות ממון אלא גורם לממון וה"נ כי מודה לוה באותו חצי שקל שהוא יתר על ההלואה אין כאן הודאת ממון אלא גורם לממון ולא עוד אלא אפי' נשבע אחר כן שאינה ברשותו לוה פטור שכבר כתבתי למעלה שכל שהוא פטור בשעה שההודאה יוצאה מפיו אין מחייבין אותו אח"כ בה ואע"פ שהוא עומד בהודאתו דהא כי אמר מה שהנחת אתה נוטל כי חזינן פירות שבבית שהן מגיעין עד החלון והוא עומד בהודאתו ההודאה שמודה הרי היא כדבר שבמדה ואפ"ה כיון כשיצתה הודאתו מפיו לא הודה לו בדבר שבמדה פטור וה"נ דכותיה ועוד שלפי דבריו שהוא אומר שאין הלוה חייב כלום למלוה עד דמהדר ליה משכוניה כי מקשה התם בפרק המפקיד דף לה. עליה דרב הונא דאמר משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו ולא הוה ס"ד דמתני' במאמינו תקשי לן לוה אמאי חייב שהרי אין למלוה לישבע שאינה ברשותו אי ליתיה לדרב הונא ונמצא לוה אומר איני יודע אם חייב לך אני כלום וא"נ איתא לדרב הונא אמאי מחייב ליה דודאי שבועה זו לא נתקנה ליפות כחו של מלוה אלא מפני חשש שמא עיניו נתן בה ונמצא לוה לפי הודאתו פטור מן הדין כל כמה דלא מהדר ליה משכוניה ולמה נאמן המלוה בשבועה כדי לחייב הלוה שהוא פטור מן הדין אם איתא דהכי הוא ואע"ג דבאבדת המשכון מלוה ברי ולוה שמא ה"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דקי"ל כרב נחמן ורבי יוחנן דפטרי כדאיתא בפרק קמא דכתובות דף יב: לפיכך אני אומר דבמשכון דלא שוה אפי' ידעינן בודאי דאיכא בידו דמלוה אעפ"כ חייב לוה לפרוע העודף שאע"פ שהמלוה עובר בלא תחמוד אפ"ה ממונא אית ליה גביה דלוה דהיינו אותו עודף ואע"פ שאפשר שאין ב"ד נזקקין לכוף את הלוה כ"ז שהמלוה עובר בלא תחמוד היינו כדי לכוף את המלוה שלא יעבור עבירה זו כשם כתובות דף פו. שהיו מכין אותו עד שתצא נפשו באומר סוכה איני עושה אבל אין הלוה נפטר מחיובו בכך וחייב בבא לצאת ידי שמים לפרעו את העודף דכיון דלא קי"ל כשמואל דאמר בסמוך בגמרא דמאן דאוזפיה לחבריה זוזי ואנח ליה עלייהו משכון דלא שוה דאם אבד המשכון אבדו מעותיו אין חיוב ההלואה תלוי במשכון כלל אלא בכנגדו ושוויו ואפילו איתא למשכון נמי ה"ה והוא הטעם ואפי' למי שפוסק כשמואל וכמו שאכתוב לפנינו בס"ד הא אוקימנא מתני' בגמרא בדפריש שאמר לו אינו מקבלו עלי אלא באחריות דמיו ושיוויו ומעתה במשנתנו אין חיוב ההלואה תלוי במשכון ואפי' איתיה בידא דמלוה אלא בכנגדו. ולענין תובע ואומר מנה לי בידך חמשין הלואה וחמשין מחמת חבלה שחבלת בי ועדיין לא נשבע נחבל על חבלתו ונתבע כופר בכל אע"פ שהתובע נאמן בשבועה בחמשין דחבלה וכדתנן בפרק כל הנשבעין דף מד: מודינא דודאי דנתבע פטור מפני הטעם שכתבתי לפי שעדיין אין לתובע אצלו ממון אלא גורם לממון דמי יימר דמשתבע אבל לאחר שנשבע על חבלתו ועדיין עומד בתביעתו בחמשין הלואה ונתבע כופר בכל מסתברא לי דחייב דהיינו דר' חייא קמייתא ב"מ דף ג. מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו בידו חמשים וכמו שכתבתי למעלה והכא נמי אנן סהדי דחמשין דחבלה אית ליה גביה כיון שכבר נשבע אע"פ שבשעת תביעתו לא הוי כאן עדים במקצת וחזינן לעיל שכל שיצאתה הודאה מפי הנתבע בפטור אע"פ שאחר כך בא לה צד חיוב אינו מתחייב עליה נראה לי שאין למידין ממנה לנדון זה דשאני התם שעל הודאתו אתה מחייבו וכבר יצתה מפיו דפטור אבל בדר' חייא קמייתא על העדאת עדים אתה מחייבו ומה יעשה זה שבתחלה לא היו לו עדים ואח"כ באו עדים ונחבל נמי כשנשבע הרי אנו עדיו. ושמעינן ממתניתין דכל שומר שכר שאבד אותו דבר המופקד בידו והמפקיד טוען כך וכך היה שוה ונפקד מודה מקצת חייב כדין כל מודה מקצת וכתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דכיון שכן שמעינן ממילא דהיכא שאמר שומר אנא לא ידענא כמה היה שוה ובעל הפקדון אומר כך וכך היה שוה הוה ליה שומר מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם כמו שטוען התובע ואין התובע חייב שבועה כלל אבל אם רצה השומר להחרים סתם על מי שנטל ממנו מה שלא היה לו ליטול אין מונעין אותו מכך וכן דעת הר"מ במז"ל בפ"ה מהל' שאלה ופקדון והקשה ה"ר יוסף הלוי ז"ל על דבריו מדגרסינן בירושלמי בפרק הכונס צאן לדיר חד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק צרור אירעו אונס הדין הוה אמר סיגין הוה מלא והדין אמר מטכסא הוה מלא אתא עובדא קמיה ר' אמי אמר הרי זה נשבע ונוטל ע"כ והתם ודאי בטוען שמא סיגין הוה מלא עסקינן דאי בטוען ברי סיגין הוה מלא פטור היה לגמרי דמה שהודה לו לא טענו וה"ל כטוענו חטים והודה לו בשעורין אלא על כרחין באומר שמא סיגין הוה מלא עסקינן וכיון שכן הרי הודה במקצת החיוב ואיני יודע כמה והוה ליה למפקיד ליטול בלא שבועה ותירץ הוא ז"ל דלא אמרינן מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם אלא בזמן שאם היה טוען ברי מה שהוא טוען שאינו יודע היה מתחייב שבועה כגון חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אבל הכא דאילו טעין ברי סיגין הוה מלא לא הוה מחויב שבועה דמה שטוענו לא הודה לו כי אמר נמי בשמא לאו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע הוא וחזר הרב ז"ל והקשה כיון שכן למה נשבע תובע ונוטל הוה ליה כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור ותירץ דהתם בדליכא דררא דממונא אבל הכא דאיכא דררא דממונא דהא ודאי אפקיד גביה אלא דאיהו לא ידע אי סיגין אי מטכסין נשבע התובע דידע ונוטל והרמב"ן ז"ל חלק עליו בדין זה ואמר דודאי כי אמרינן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור אפי' בדאיכא דררא דממונא אמרינן הכי והראיה מדתנן בפרק השואל דף צז. השואל את הפרה שאלה היום ושכרה למחר שאל אחת ושכר אחת משאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב והוינן בה מדרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור והא התם איכא דררא דממונא דהא שאלה ולא ידע אי נפק מזמן שאלה או לא ואפי' הכי פטור דכללא הוא כל איני יודע בחיוב פטור ובחזרה חייב והרשב"א ז"ל דחה קושיא זו דהתם שאני לפי שאין הנתבע מודה בשום חיוב שאם בשעה שהיתה שכורה מתה אינו חייב כלום אבל הכא ודאי איכא דררא דממונא שאפי' היה מלא סיגין כמו שהוא טוען מ"מ הרי הוא חייב לשלם דמי אותן סיגין ולפ"ז יש להעמיד הירושלמי שכתבנו על דרך רבינו יוסף הלוי ז"ל אבל עיקרן של דברים שאין לירושלמי עסק בדין זה כלל דהתם מפני תקנת נגזל באשו נגעו בה דגבי פלוגתא דר' יהודה ורבנן בטמון באש מייתו לה דר' יהודה סבר דהמדליק את הגדיש והיו בתוכו כלים ונדלקו משלם כל מה שבתוכן כדאיתא בפרק הכונס דף סא: ואמרינן התם בגמרא דף סב. דבעל הגדיש נשבע ונוטל דעשו תקנת נגזל באשו כלומר דמשתבע ושקיל כדתנן ואלו נשבעין ונוטלין וחד מינייהו נגזל ועל ענין זה הביאו רב אלפסי ז"ל שם בפרק הכונס והכי איתא התם גבי פלוגתא דטמון א"ר אושעיא בשאין שם עדים אבל יש שם עדים כ"ע מודו על הדא דר' יהודה ותני כן על גדיש של חטים וכו' כהדא חד בר נש פירוש דר"י סבר אפי' אין שם עדים שהיה שם אותו דבר שהוא טוען חייב והלה נשבע ונוטל כעובדא דהאי גברא דאפקיד גבי חבריה שק צרור ואירעו אונס אשו ואמר רב נשבע ונוטל משום דס"ל כר' יהודה דאמר עשו תקנת נגזל באשו כדאמר רב גופיה בגמרא דילן ואפילו בכופר ואומר לא היה שם מטכסין אלא סיגין שכך אמרת לי בשעת הפקדון או אני ראיתי או הכרתי בו אע"פ שהיה צרור בכל זה נשבע ונוטל מטעם תקנת נגזל ולא מדין שבועה ואין לדין זה עסק בשמועה זו כמו שלא הביא כאן דין תקנת נגזל וגוזל באשו ואין זה מענין שמועה זו כלל. ומ"מ יש לדקדק בדינו של ה"ר יוסף הלוי שומר שאבד מה שהופקד בידו ואמר איני יודע כמה היה שוה למה אנו דנין אותו כמחויב שבועה שאינו יכול לישבע הרי אינו מודה בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין וה"ל כאומר איני יודע אלא כל מה שהנחת אתה נוטל דפטור ועוד שאיני כופר בשתי כסף שהרי הוא אומר שאינו יודע כמה שוה ותירץ הרמב"ן ז"ל דלא דמי דכי אמר אינו יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל כיון שהודה לו בכל מה שבבית והוא דבר שאפשר לעמוד עליו לאו דבר שבמנין הוא ופטור אבל שומר שאמר אינו יודע כמה היה שוה אין לך בהודאתו אלא פחות שבממון דהיינו שוה פרוטה ועל כל השאר הרי הוא ככופר גמור והוי מין הטענה כיון שאי אפשר לחייבו מתוך טענתו שהרי הוא דבר שא"א לעמוד עליו וה"ל כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דדיינינן ליה כמחויב שבועה שאינו יכול לישבע ה"נ הרי הוא כאומר פרוטה ידענא שהוא שוה ואידך לא ידענא ומ"מ דוקא באומר יודע אני שהיה שוה ממון אבל איני יודע כמה אבל באומר איני יודע אם היה שוה כלום פטור דאין כאן הודאה כלל זהו דעת הרמב"ם ז"ל שכך כתוב בפ"ה מהל' שאלה ופקדון בשם רבותיו ה"ר יוסף הלוי ז"ל ורבינו יצחק אלפס אבל הראב"ד ז"ל חלק עליהם בהשגות מן הקושיא שנתפרש למעלה:

8 גמ' אהייא אילימא אסיפא וכו'. מאי רישא סיפא דרישא וכו' והמלוה נשבע שאינו ברשותו משום דאע"ג דבפרק המפקיד דף לה. אוקימנא מתני' במאמינו אפילו הכי כיון שנתחייב לו השבועה משביעין את המלוה תחלה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון ונמצא שם שמים מתחלל על ידו וכמו שכתבתי למעלה: