ר"ן על שבועות י״ז

1 דהויא ליה כפירת דברים ומדרישא כפירת דברים סיפא נמי כפירת דברים ומסקינן רבי יוחנן אמר הכופר בממון שיש עליו עדים חייב עליו שטר פטור משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות כדילפינן בפ' שבועת הדיינין והאי דלא הוי עדים שעבוד קרקעות כיון דקיימא לן שעבודא דאורייתא אפרש לפנינו בפרק שבועת הדיינין בס"ד:

2 ובירושלמי בהאי פירקא דרשינן האי וכחש בעמיתו בגוונא אחריתי וכמו שכתב הרי"ף ז"ל וה"ג התם וכחש בעמיתו לכשיצא לוידויו בשבועה פרט למכחיש באחד מן השותפין פרט למכחיש בעדים ובשטר א"ר יוסי הדא אמרת ב' שלוו מאחד אע"ג דלא כתיבי אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה ולא עבדין כן שנים שהפקידו לאחד ובא האחד ליטול את שלו אין שומעין לו נעשה ככופר על חלקו ויהא חייב אחד שהפקיד לב' כפר בו זה חייב כפר בו זה חייב הפקיד להם שוה פרוטה לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה ומה בא אילו נשבע ונשבע שמא אין מביאין קרבן על חצי פרוטה תמן כל שבועה חלה על פרוטה והכא שבועה חלה על חצי פרוטה. והכי פירושה וכחש בעמיתו לכשיצא ויודה בשבועה כלומר שיצא ונפטר מהודאתו באותה שבועה שאילו הודה היה חייב לשלם ובשבועה זו נפטר ממנו פרט למכחיש באחד מן השותפין וכגון שבא אחד מן השנים שהפקידו אצלו כאחד ותבעו והוא כפר בו ונשבע פטור מפני שלא היה חייב ולא רשאי ליתן לא' מהם חצי הממון עד שיבא חבירו עמו ויתן לשניהן א"ר יוסי הדא אמרה שנים שלוו מאחד אע"פ שלא כתבו שיהו אחראין וערבאין זה לזה אלא כתבו אנו פלוני ופלוני לוינו מפלוני מנה אפ"ה אחראין וערבאין זה לזה וחייב כל אחד לשלם הכל דכי היכי דאמרינן דשנים שהפקידו אצל אחד שאין אחד מהם יכול לומר לנפקד נתחייבת לי במחצית הממון אלא אומר לו לא נתחייבתי אלא לשניכם אף שנים שלוו מאחד אין אחד מהם יכול לומר לא נתחייבתי אלא במחצית הממון אלא המפקיד או המלוה יכול לומר לשניכם הפקדתי או הלויתי וכל אחד חייב בכל ובתר הכי קאמר ולא עבדינן כן כלומר לא נהגו כן אלא כולן כותבין אחראין וערבאין זה לזה על דרך שופרא דשטרא והדר מפרש שנים שהפקידו לאחד בא א' ליטול את שלו אין שומעין לו אין גרסינן בחירק תחת האלף ופירושו אם שומעין לו נעשה ככופר על חלקו של זה ויהא חייב שהרי כבר יצא ידי שבועה מזה וכשיבא חבירו או יודה לו בחלקו או יכפור שהרי כל אחד שלו הוא תובע ואין לזה בחלק זה דין ודברים שהרי אתה אומר שכל אחד מכיר את שלו ונוטל אלא מדקא פטר ליה בברייתא ש"מ שאין שומעין לו:

3 ובתר הכי אמר אחד שהפקיד לשנים כפר בו זה חייב כפר בו זה חייב פי' לפי שכל אחד מהם חייב על הכל הלכך כופר בממון הוא ואקשינן הפקיד להם שוה פרוטה וכו' כלומר שאם אתה אומר שחייב כל אחד שבועה על הכל נמצאת אומר שאם הפקיד להם פרוטה השביע את זה וחזר והשביע את זה כל אחד חייב ונמצאת מחייב קרבן על פחות משוה פרוטה והתורה אמרה לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה כדאיתא בירושלמי בפרק שבועת הדיינין ומפרקינן תמן כל שבועה חלה על פרוטה שהרי כל אחד מהם חייב על הכל אבל במפקיד חצי פרוטה שבועה חלה על פחות משוה פרוטה בתמיה והרי"ף ז"ל פסק כרבי יוסי דאע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה:

4 ואיכא למידק דהא בפ' המפקיד דף לג: תנן המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו ושלם הנפקד ולא רצה לישבע ואח"כ נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לנפקד משום דמפקיד מקני ליה כפילא בההיא הנאה דשלם ולא רצה לישבע ואיבעיא לן עלה בדף לד: אם שלם מחצה אי מקנו ליה פלגא דכפילא או לאו ובתר הכי איבעיא לן שותפין ששאלו ושלם אחד מהם מהו כלומר אם תמצא לומר דכששלם מחצה דאיבעיא לן מקמי הך בעיא לא מקני ליה כפילא מפני שלא שלם כל הנתחייב בו הכא ששלם כל מה שהיה חייב עליו מאי ומשמע מיהא דשנים שלוו אין כל אחד חייב אלא במחצה דאם איתא דחייב בכל מאי קמיבעיא לן שלם אחד מהם מהו היינו בעיא גופא דשלם מחצה מהו איכא למימר דאע"ג דמדינא כל חד וחד מיחייב בכוליה אפילו הכי איכא למימר דמקני ליה כפילא הכא טפי מבשלם מחצה דאומדן דעתא הוא שהרי פרע כל מה שהוא חייב לפרוע משלו דההוא פלגא אחרינא אם פרעו משל חבירו חוזר וגובהו. ויש לתרץ עוד ולומר דשנים שלוו מאחד או שהפקיד אחד אצלם אין אחד מהם חייב לפרוע הכל אלא מדין ערב שאם אין נכסים לשותפו יגבה ממנו אבל בזמן שיש לו נכסים לא יתבע ערב תחלה אלא גבי מכל אחד פלגא דרמי עליה ומשום הכי איבעיא לן כיון דשלם כל מאי דרמי עליה כדין בעל חוב מקני ליה כפילא או דלמא כיון דאכתי פש חיובא גביה באידך פלגא מדין ערב הוי ליה כשלם מחצה ולא מקני ליה כפילא והיינו נמי דתניא בתוספתא בפרק קמא דמציעא שנים שלוו בשטר אחד ופרע אחד מהם את שלו השטר במקומו והלה כותב לו התקבלתי את שלך מדקתני את שלך משמע דלא מיחייב מדין בעל חוב אלא בפלגא וה"נ מוכח בפרק השואל דף צו. דגרסינן התם שותפין ששאלו ונשאל לאחד מהם מהו כוליה שואל בעינן וליכא או דלמא לההוא פלגא דשייליה מיהא מפטר ואם איתא דבכל חד וחד מיחייב בכוליה מדין בעל חוב אמאי לא מיפטר ואפילו בכל דאי כוליה שואל בעינן הא איכא וכ"ת כיון דאיכא שואל אחרינא בהדיה לאו כוליה שואל הוא אם כן בההוא פלגא נמי דשייליה לאו כוליה שואל הוא דמאן פלג לך חד פלגא מאידך פלגא אלא ודאי משמע דמדין ערב בלחוד הוא דמיחייב באידך פלגא מ"ה לא מפטר אלא פלגא דידיה וה"נ מוכח בתוספתא דבבא בתרא דתניא התם המלוה את חבירו ע"י שני ערבים לא יפרע מאחד מהם ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע ממי שירצה והכי פירושא לא יפרע מאחד מהם תחלה אלא כשהוא בא לגבות מהם יפרע מזה מחצה ומזה מחצה אין לו גובה מן השני והרי שני ערבין הללו הרי הם לענין ערבות כשנים שלוו מאחד ואפ"ה אמרינן דכל זמן שיש נכסים לשניהם אינו גובה אלא מזה מחצה ומזה מחצה ומינה דשנים שלוו מאחד ה"נ דיינינן אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' כ"ה מהלכות מלוה ולוה בשני ערבים שיפרע מאחד מהם שירצה:

5 ולמדנו גם כן מזה הירושלמי בשנים שהפקידו אצל אחד ובא אחד מהם ליטול את שלו דלא כל הימנו ומיהו כל היכא דאיתי במתא שליחותיה עביד ובכל הממון נמי משתעי דינא בהדי נתבע והכי מוכח בפרק מי שהיה נשוי דף צד. דאמרינן התם הני תרי אחי או תרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד כו' ורבינו אפרים ז"ל כתב דליתיה לירושלמי משום דבגמרא דילן לא אשכחן כופר באחד מן השותפין דפטור אלא כגון דאתו תרוייהו ואמרי מתרוינן יזפת ואם איתא להאי דינא דירושלמי אמאי לא מוקי לה בכי האי גוונא שאחד מן השותפין תובע חלקו וזה כופר בו אלא משמע דליתיה לדינא דירושלמי ואפשר לומר דאי משום הא לא איריא דמשום דבגמרא דילן תנא פרט למודה דאלמא דמשום הודאתו פטור מתרץ לה כי האי גוונא ובדתבעי לה תרוייהו אבל בירושלמי דתני פרט למכחש משמע אע"פ שאינו מודה לשום אחד מהם ותרתי מתניתא איתנהי וכן הסכים הרמב"ן ז"ל שאין אחד מן השותפין רשאי לתבוע חלקו כל היכא דליתיה לחבריה במתא אבל הראב"ד ז"ל פירש הירושלמי בהפך וכן כתב הדא אמרה כלומר מדקאמר פרט למכחש באחד מהם דהוה ליה כפירת דברים שהרי חבירו יכול לתבוע כל החוב ה"נ שנים שלוו ונמצא אחד מהם פורע את הכל ואין זה מחוור שאין הירושלמי מתפרש לו יפה אבל הרשב"א ז"ל מסכים לדבריו:

6 הדרן עלך שבועת הפקדון

7 שבועת הדיינין הטענה שתי כסף פרש"י ז"ל שבועה שהדיינין משביעין אותה ע"י כפירה והודאה שלמדנוה מאשר יאמר כי הוא זה וכתב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים דהיינו שבועת מודה מקצת הטענה שתי כסף וכו' פי' לפי' שאע"פ ששבועת הפקדון שבועת הדיינין היא בטוען נאנסו או נאבדו או נגנבו וכן שבועות עד אחד שבועת הדיינין נמי היא הכא הכי קתני שבועת הדיינין של מודה מקצת צריך שתהא הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ולאו כל שבועת הדיינין קתני אי נמי דשבועת הפקדון לאו בכלל שבועת הדיינין היא דשם אחר יש לה ושבועת הפקדון מקריא לפי ששבועת הפקדון כוללת כל עסק שבועה שעל ידי פקדון ושבועת עד אחד נמי כיון דלא כתיבא בהדיא ליתא בכלל שבועת הדיינין:

8 הטענה. שהשבועה באה על ידה לא תהא פחותה משתי כסף:

9 וההודאה. שמחייבתו לישבע לא תהא פחות מפרוטה. ובגמרא פליגי רב ושמואל בפרוטה זו אם מתוך שתי כסף של טענה היא או צריך שתהא כפירת טענת שתי כסף לבד ההודאה של פרוטה. והאי שתי כסף היינו שתי מעות של כסף דהא שתי לשון נקבה היא והן שליש דינר צורי דשש מעה כסף דינר וראיה לדבר מדתנן בפ' הזהב דף נה. האונאה ארבעה כסף והטענה שתי כסף ותנן נמי דף מט: האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות המקח אלמא כי תנן אונאה ד' כסף במעין קאמר שיש מהן עשרים וד' בסלע ודכוותה הטענה שתי כסף שני מעין קאמר וטעמו של דבר מפורש בירושלמי שאמרו סוף מטבע כסף מעה כלומר שכיון שאמרה תורה כסף כדכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים ואי אתה מוצא מטבע כסף מוזכר בתורה פחות ממעה שהוא גרה כדמתרגמינן עשרים גרה עשרים מעין אין לך לחייב בפחות ממטבע זה ובתר הכי מקשה ותהא מעה כלומר מנין לך שיהו שנים ומפרק או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים ונמצאו שני מעין הוא שליש דינר דשש מעה כסף דינר שהם ששים וארבעה פרוטות שהרי מאה ותשעים וב' פרוטות יש בדינר כדאיתא בפ"ק דקידושין דף יב. והפרוטה פירש הגאונים ז"ל שהיא משקל חצי חבא של כסף כלומר שהוא משקל חצי שעורה ונמצאו שתי מעין משקל שלשים ושתים שעורות. הלכך לדידן דקי"ל כרב דאמר כפירת טענה שתי כסף כדאיתא בגמרא אינו חייב בשבועה של מודה מקצת עד שיכפור בשלשים וב' שעורות של כסף נקי ויודה בחצי שעורה דהיינו פרוטה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות טוען ונטען:

10 אין לך בידי אלא פרוטה פטור. שאין זו הודאה ממין הטענה שזה טענו כסף וזה הודה לו נחושת וכגון שלא טענו שתי כסף של מטבע אלא משקלם שאם טענו מטבע כיון שהודה לו מטבע סגי בהכי זהו דעת רש"י ז"ל ויש חולקין ויתבאר בגמרא א"נ משום הכי פטור דחסרה לה טענה ויתבאר בגמרא בס"ד:

11 שתי כסף ופרוטה כו'. קסבר טענו חטין ושעורים והודה לו באחד מהם חייב:

12 אין לך בידי פטור. שאין כאן הודאה:

13 שהוא כמשיב אבדה. שהיה יכול להעיז פניו ולכפור הכל ומדלא העיז הרי הוא כמשיב אבידה דפטור:

14 גרסינן בשנים אוחזין דף ג. תני רבי חייא מנה לי בידך וכו' מק"ו מסקינן לה התם הכי ומה פיו שאינו מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שמחייבין אותו שבועה ואם תאמר ולמה הוא נשבע דהא קיימא לן בב"ב דף קעה: שעבודא דאורייתא ומלוה על פה גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות דבר תורה וכיון שכן חמשים הללו שמעידים בהם עדים שעבוד קרקעות נינהו וה"ל כהודה בקרקעות וכפר בכלים דפטור כדתנן בפירקין י"ל אי בדאמרי סהדי שעדיין יש בידו חמשים זוז שהלוהו ולא פרעו הכי נמי אלא הכא במאי עסקינן כגון שהעדים אינם מעידין אלא שהלוהו דמלקוחות לא גבי דטעינן להו דלמא פרעיה ומיהו מיניה גבי ומ"ה נשבע שכיון שאמר אין לך בידי כלום כל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי ולקוחות לא מיחייבי בהכי דאינהו לית להו למסמך אטענתא דידיה אלא אמרי דדלמא לוה ופרע. ואכתי איכא למידק מודה מקצת דחייב רחמנא היכי משכחת לה דהא הויא ליה הודה בקרקעות תרצו בתוספות בשאין לו קרקע. ומיהו ה"מ לדינא דאורייתא אבל השתא דתקון רבנן דמלוה ע"פ אינה גובה מן הלקוחות כדאיתא בפ"ק דקדושין דף יג: אפי' לא מסהדי סהדי דאוזפי ולא פרעיה ויש לו קרקע ישבע על השאר משום דלבתר תקנתא אין כאן שעבוד קרקעות וקי"ל כרבי חייא ואע"ג דהתם בפ"ק דבבא מציעא דף ה. אמרינן אם איתא לדרבי חייא קמייתא לאו למימר דמספקא להו אי איתא אי ליתא דדכוותה אשכחן במידי דקיימא לן הכי דאמרינן בכתובות בריש פרק המדיר דף ע: אם איתא לדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואפ"ה איפסיקא הלכתא כוותיה בהדיא בפרק שני דייני גזירות דף קז: הלכך קי"ל כרבי חייא וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות טוען ונטען בשם כל הגאונים:

15 והילך פרש"י ז"ל לא הוצאתים והם שלך בכל מקום שהם משמע דאי אמר הילך מעות אחרים תחתיהם אע"ג דנקיט להו בבי דינא ובעי למיתבינהו לאו הילך הוא ולפי דברים הללו הילך לא משכחת לה אלא בפקדון לפי שהפקדון ברשות בעליו הוא בכל מקום שהן ואותן מעות בעצמן של מפקיד הן אבל במלוה לא משכחת לה שאפילו ישנן לאותן מעות שהלוה לו בעין לא מצי למימר ליה הרי הן שלך בכ"מ שהן דהא מסקינן בפרק ב' דקידושין דף מז: גבי ההוא דמקדש במלוה אינו מקודשת דמלוה אף על פי שהיא בעינה ברשות לוה היא ולא ברשות מלוה כלל לא לחזרה ולא לאונסים וכיון שכן היאך יאמר לו שהן שלו בכל מקום שהן אלא ודאי לפי דברי רש"י ז"ל הילך לא משכחת ליה אלא בפקדון אבל במלוה לא ואין כן דעת הגאונים ז"ל שהם הסכימו דהילך איתיה בין במלוה בין בפקדון ובמלוה כל שהן בידו והוא מזומן לתת לתובע הוה ליה הילך ופטור בין שהן אותן מעות בעצמן שהלוה לו או אחרים דכמי שנותנם לו כבר דמי ובפקדון כל היכא דמודה ליה אע"פ שאינו מזומן בידו אלא עומד באגם הוה ליה הילך משום דכל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה וראיה לדבר מדפרכינן בפרק קמא דמציעא דף ה: למאן דאמר הילך פטור מדתני רמי בר חמא דארבעה שומרין צריכין הודאה במקצת ואמרינן היכי דמי לאו דא"ל הילך ואם איתא דפקדון נמי לא מיקרי הילך אלא בזמן שישנו בידו ומזומן להחזירו מאי קא מקשי היכי דאמי לאו דא"ל הילך ומאן א"ל דרמי בר חמא בכה"ג קא מיירי ולמה ליה נמי לשנויי ואידך מתה לה בפשיעה ובעינא לשלומי לך דלאו הילך הוא לוקמא כפשטיה כגון דקיימא באגם דכיון שאין הפקדון בידו ואינו מזומן להחזירו לאו הילך הוא אלא ודאי ש"מ דפקדון כל היכא דקא מודה ביה בין שהוא מזומן להחזירו בין שאינו מזומן כהילך דמי דכל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה אבל במלוה לא מיקרי הילך אלא כשהמעות בידו ומזומן לפרעם:

16 ולענין מי שמודה במקצת הלואה ורוצה ליתן משכון למלוה באותן מקצת אי מיקרי הילך או לא הרב בעל העיטור כתב דכהילך דמי אבל ה"ר יוסף הלוי ז"ל אומר דבכה"ג לא מיקרי הילך והביא ראיה מדאמרינן בפ"ק דקדושין דף ח. אמר רבא אמר רב נחמן התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן ואמרינן נמי התם דף ח: בני ר"ח זבין ההיא אמהתא בפריטי אותיבו נסכא עליהו אתו לקמיה דרבי אמי א"ל פריטי אין כאן נסכא אין כאן אף כאן מנה אין כאן משכון אין כאן ואחרים דוחים ראיה זו ואומרים שאין הנדון דומה לראיה דהתם שלא נתחייב במנה אף המשכון אינו כלום דכיון דאין כאן חוב במה יהא נתפס משכו וזה אבל כאן שכבר נתחייב לה והניח משכון עליו משכון יש כאן וקנו ליה. ולפי דעתי יפה אומר ר' יוסף הלוי ז"ל ואלו שדחו ראייתו לא ירדו לסוף דעתו דכיון דקי"ל דמלוה אינה קונה במכר כדאמרי' בפ' האיש מקדש דף מז. גבי ושוין במכר שזה קנאו ואם מלוה להוצאה ניתנה במה קנאו נמצא שמשכון זה אינו נקנה באותה מלוה דכי אמרינן בב"ח דקונה משכון ה"מ או בשמשכנו בשעת הלואתו משום דקני ליה מעותיו וכדמוכח ההיא דאמרינן בפ' השולח דף לז. גבי מלוה על המשכון דאינו משמט משום דקני ליה כדרבי יצחק אלמא דב"ח קונה משכון אפילו משכנו בשעת הלואתו וטעמא דמלתא מפני שמעותיו קונות לו משכון ואי נמי בשמשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה משום דבגוביאנא דבי דינא אתו לידיה וגזרת הכתוב הוא דקני ליה כדרבי יצחק דהרי הוא כאלו הגביהו לו ב"ד ומשום הכי אמרינן בפרק המקבל דף קד: דאם מת אינו נעשה מטלטלין אצל בניו אבל כשנתן לוה למלוה משכון שלא בשעת הלואתו כיון שמלוה אינו קונה במכר במה קנאו מלוה למשכון שמא תאמר אע"פ שהמלוה אינו קונה לה קנאו במשיכה כך כשהקנהו לו בתורת משכון משיכה קונה לו קנאו במשיכה לשעבודו שכשם שאילו הקנהו לוה למלוה לגמרי נקנה במשיכה כך כשהקנהו לו בתורת משכון משיכה קונה לו זו היא שלמד הרב רבי יוסף ז"ל מההיא דקדושין שאין המטלטלין נקנין במשיכה למשכון בעלמא כיון שאין כח במעות הראשונים לקנות ואפי' תאמר נקנה הוא במשיכה לשעבודו כשם שנקנה בכסף לשעבודו במשכנו בשעת הלואתו מ"מ אינו ככסף לקנות בו אמה העבריה והכא נמי משכון לאו הילך הוא: