ר"ן על שבועות ט״ו

1 דף לב. מנא לן דאכפירה דב"ד הוא דמחייבין וכו' לא אמרתי וכו'. דכיון דאהגדה קפיד קרא על כרחך במקום הראוי להגדה קאי:

2 מתני' כפרו שניהם כאחת חייבים. בגמ' פרכינן והא אי אפשר לצמצם ומפרקינן כל אחד ואחד בתוך כדי דבור של חבירו. כלומר דכשגמר זה כפירתו התחיל זה לדבר בתוך כדי דבור דהיינו שאלת שלום תלמיד לרב:

3 בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור. שמכיון שכפר הראשון שוב לא היה מתחייב בעדותו של שני דעד אחד אינו קם לממון:

4 הכופר חייב. בגמרא מפרש לה:

5 כפרה הראשונה ואח"כ כפרה השניה שתיהן חייבות. בגמ' דף לב: פרכינן עלה בשלמא שניה תתחייב דכפרה לה ראשונה כלומר ואין לו עדים עוד אלא אלו ונמצא שהפסידוהו בכפירתן אלא ראשונה אמאי דף לג. הא קיימא שניה כלומר ומה הפסידוהו הראשונים:

6 ומפרקינן הכא במאי עסקינן כגון שהיתה שניה בשעת כפירת ראשונה קרובים בנשותיהם. כלומר נשואים שתי אחיות ואינם כשרים בעדות אחת ונמצא שלא היה לו עדות כשכפרה הראשונה אלא הם לבדם וכי תימא למה לי למיתני זה איצטריך כגון שהיו שתי אחיות אלו גוססות דמהו דתימא כיון דקי"ל רוב גוססות למיתה הוו להו כאילו מתו ותפטר כת ראשונה דהא קיימא שניה קמ"ל דהשתא מיהא הא לא שכיבא. ולמדנו שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ואע"פ שרובן למיתה:

7 גרסי' עלה בגמרא דף לב. מתני' כלומר דקתני דבזה אחר זה השני פטור דלא כהאי תנא דתניא משביע עד אחד פטור ור"אבר"ש מחייב ואמרי' עלה דבהא קא מפלגי דמ"ס דהיינו ר"א בר"ש דבר הגורם לממון כממון דמי ועד אחד גורם הוא לממון שאילו העיד היה מחייב שבועה ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם ומר דהיינו רבנן סברי דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואמרינן עלה דף לב: דהכל מודים כשכנגדו חשוד על השבועה כלומר דאפילו רבנן דסבירא להו דמשביע עד אחד פטור מודים שאם בעל דינו חשוד על השבועה וכפר לו ממון ועד אחד יודע בו והשביעו זה שיעידנו וכפר שהוא חייב שאילו העיד וחייב את החשוד שבועה כיון שאינו יכול לישבע הרי זה נוטל ואמרינן עלה דחשוד מאן אילימא דחשוד לוה דאמר ליה מלוה אי אתית ואסהדת לי הוה משתבענא ושקילנא. פירוש דהכי תנן לקמן בפרק כל הנשבעין דף מו: ולימא ליה מי יימר דמשתבעת כלומר ואכתי ליתיה אלא גורם לממון ולרבנן פטור אלא כגון ששניהם חשודין דאמר מר לקמן בפרק כל הנשבעין דף מז. חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ונמצא עד אחד בכה"ג מחייב ממון ואמרינן נמי הכל מודים בעד דרבי אבא כההוא גברא דחטף נסכא מחבריה וכו' ואמר רבי אבא האי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע וכל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם הלכך לאו גורם ממון בלבד הוא אלא מחייב ממון ואפרש האי עובדא לקמן בפרק כל הנשבעין. וכתב הרשב"א ז"ל מהא דאמרינן גבי חשוד לוה דפטור משום דאמר ליה מי יימר דמשתבעת ושקלת דלמא לא משתבעת ואפ"ה מחייבין עד אחד בנסכא דרבי אבא נ"ל ראיה גמורה דכל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע כגון נסכא דרבי אבא וחמשין ידענא וחמשין לא ידענא שקיל תובע בלא שבועה ולא אמרי' שכנגדו נשבע ונוטל אלא בחשוד דאי אמרת שכנגדו נוטל בלא שבועה לא שבקת חיי לחשוד והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי לאחד מגדולי המחברים שכתב שכנגדו נשבע ונוטל בחשוד וזו כמדומה אני שהיא שגגה דמהא יש ראיה מכרעת עד כאן:

8 וגרסינן תו בגמרא הכל מודים בעד מיתה דפטור דאמר לה לדידה ולא אמר להו לב"ד דתנן ביבמות דף קיד: האשה שאמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתיבם. כלומר עד אחד היודע באשה שמת בעלה והשביעתו שיעידוה כדי שתטול כתובתה מן היורשין שהוא פטור ואע"פ שעד אחד נאמן בעדות זה לא הפסידה ממון בכפירתו כיון דאמר לה לדידה חוץ לב"ד מת בעליך ששוב לא היתה צריכה לעדותו אלא היתה יכולה ללכת לב"ד ולומר מת בעלי ולאו למימרא שתהא נאמנת אפי' אם חזר בו העד אמרה בשמו מת ואמר שלא אמר מת דודאי בכי האי גוונא לא מהימנא שכך הדין בכל עד מפי עד אם הראשון כפר אין השני האומר בשמו נאמן וראיה לדבר מדאמרינן בפרק המדיר דף עב. דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזל ושייליה ואשתכח שיקרא לא מהימנא אלמא אע"ג דאי לא שייליה סמיך עלה כיון דשייליה ומשתכח שיקרא לא מהימנא וכ"ת א"כ הכא אמאי פטור היינו טעמא משום דאיהי גרמה לנפשה שהביאתו לב"ד שאילו רצתה לומר מת בעלי סתם היתה מותרת מצי אמרה הכי ע"פ דבריו של עד:

9 ומסיימין בה והכל מודים בעד מיתה שהוא חייב דלא אמר לה לדידה ולא לב"ד. כלומר דהאי עד לאו גורם לבד הוא אלא מפסידה כתובתה שאילו היה מעיד שמת בעלה היתה גובה כתובתה:

10 ואמרי' עלה שמע מינה משביע עידי קרקע חייב. פירוש לפי שהכתובה מן הדין אינה נגבית אלא מן הקרקע ומפרש דלמא דאתפסה מטלטלי והכי קי"ל דמשביע עדי קרקע פטור כרבי יוחנן דאמר הכי בפרק הפקדון דף לז: וכתב הרשב"א ז"ל בשם קצת מרבותינו הצרפתים ז"ל שמכאן יש ללמוד שיכול אדם להשביע את חבירו מן הספק אם יודע לו שום עדות אם לאו דהא הכא איהי לא ידעה דמית ולא ידעה דהאי ידע דאם איתא איהי נמי ידעה ואפי' הכי משביעתו:

11 השתא בזה אחר זה דתרוייהו כפרי. דמצי למימר ראשון מה מועיל לך אם העדתיך הלא כפר השני ואפ"ה אמרת שהראשון חייב הואיל ועדיין לא כפר השני כפר אחד והודה אחד מיבעיא דהכופר חייב:

12 לא צריכא שכפרו שניהם. כלומר דהא קמשמע לן דכיון שקדם אחד והודה בתוך כדי דבור פטור וה"ק הכופר שעמד בכפירתו בלבד הוא שחייב אבל האחר שחזר והודה פטור דאע"ג דמרישא שמעינן שיכול לחזור ולהודות תוך כדי דבור לכפירתו דהא תנן כפרו שניהם כאחת חייבין ואוקימנא לה בגמרא כגון שכפר שני תוך כדי דיבור של ראשון ועל כרחיך חיובו של שני מפני שיכול הראשון לחזור ולהודות עכשיו בשעת כפירת השני שאם לא כן יכול השני לפטור את עצמו ולומר מפני ששמעתי שהראשון כפר כפרתי גם אני וכפירת עד אחד כפירת דברים בעלמא היא אפ"ה איכא רבותא טפי דאילו מרישא לא שמעינן אלא תוך כדי דבור כדבור דמי בכפירה וכפירה דתרי גברי ובכפירה והודאה דחד גברא והכא קא משמע לן טפי כגון שכפרו שניהם כאחד בזה אחר זה וחזר הראשון והודה תוך כדי דבור של כפירת השני וקמ"ל דכפירה והודאה אפילו בשני עדים חדא מילתא היא ולזה נתכוון הרי"ף ז"ל שכתב בתוך כדי דבור של חבירו:

13 חוץ ממגדף ועבודת כוכבים ומקדש ומגרש. הכי איתא פרק בתרא דנדרים דף פז. ובפרק יש נוחלין דף קכט: לא חשיב אלא תרי בר מעבודת כוכבים וקדושין ולא פליגי דמגדף בכלל עבודת כוכבים הוא ומגרש בכלל מקדש דאתקש הויה ליציאה:

14 מגדף. היינו שאם גידף וחזר בו תוך כדי דבור לא הויא חזרה:

15 ועבודת כוכבים. שאם אמר לעבודת כוכבים אלי אתה וחזר בו לא הויא חזרה. מקדש ומגרש. שאם קדש או גרש וחזר בו תוך כדי דבור לא מצי הדר ביה ולא ידענא מ"ש הני ומנא להו לרבנן הכי ונראה בעיני דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אותם אלא דעתו שיוכל לחזור בו תוך כדי דבור אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומש"ה חזרה בהני אפי' תוך כדי דבור לא מהניא ופי' תוך כדי דבור כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך רבי הכי איתא בפ"ג דנזיר דף כ::

16 תנן בפרקין דף לג: משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאנס איש פלוני ופתה את בתו וכתב רש"י ז"ל יש מי שפירש שהאב בא על בתו פטור וטעמא דפטור משום דאיכא חיוב מיתה ואי איפשר להעמידה דאפילו בלא חיוב מיתה מאי קא תבע השתא אם אנסה אחר קי"ל דבשתה ופגמה וקנסה לאביה אנסה אביה קנס בעי לאשלומי לה בתמיה אלא שאנס בתו אפלוני דלעיל קאי דתנן לעיל מניה שאיש פלוני כהן ועלה קאי או שהשביען שאנס איש פלוני את בתו של אותו פלוני דאיירינן ביה עד השתא פטורין ואיצטריך לאשמועינן משום דאוקמא להא בבא בהרשאה כדאיתא בגמרא ואפילו הכי אינו בעל דינו בזו כשאר ממון דמידי דלא מטו הנאה לידיה מעולם לא מצי למכתב הרשאה עליה ע"כ ודין זה שמענו מדבריו ז"ל שאין כותבין הרשאה בבשת ופגם וכן בנזקין ומיהו אפשר לפרש כפירוש הראשון שכתב בשם אחרים ומה שהקשה הוא ז"ל לא קושיא הוא דהא משכחת לה ביתומה בחיי האב דקנסה לעצמה וכגון נערה שנתארסה ונתגרשה דיש לה קנס וקנסה לעצמה כדברי ר"ע כדאיתא בגמ' בפרק אלו נערות ואם תאמר מפותה מדעתה עבד י"ל משכחת לה בקטנה דפתויה אונסא היא. ומאי דמייתינן עלה בגמ' אמרי נהרדעי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי אכתבנה במרובה בס"ד:

17 גמ' ועדים רואין אותו מבחוץ מהו. ולא הכיר בהן הנתבע:

18 הוחזק כפרן. שהרי ראו אלו שמנה ואע"פ שאין יודעים אם הלואה או מתנה נעשה כפרן בדבר כשאמר לא היו דברים מעולם ואינו נאמן בשבועה כל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש. כי הכא שאין לאדם לשום אל לבו המקומות שהוא משתין מים להיות זוכר עליהם:

19 מתני' משביע אני עליכם וכו'. לעיל מינה תנן משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן הרי אלו פטורין שאין חייבין אלא על תביעת ממון כפקדון ומפקינן לה בגמרא מתחטא תחטא לג"ש נאמר כאן תחטא ונאמר להלן תחטא כלומר בשבועת הפקדון תחטא מה להלן תביעת ממון ויש לו אף כאן תביעת ממון ויש לו. כלומר במי שיש לו ממון עליו:

20 משביע אני עליכם לכשתדעו לי וכו' מפני שקדמה שבועה לעדות. בגמרא ילפינן דכה"ג לא מיחייב מדכתיב והוא עד שמשמע שהיה עד באותה שעה:

21 עמד בבית הכנסת וכו' הרי אלו פטורין. בגמרא ילפינן לה:

22 גמ' אמר שמואל אפי' עדיו ביניהם פשיטא לא צריכא דקאי עלייהו. זו היא גרסת רש"י ז"ל וקא משמע לן רבותא שאע"פ שעומד אצל עדיו פטורין דמהו דתימא ודאי להנך דקיימא קמיה קאמר והרי ייחד עדיו קא משמע לן ומסייעין לשמואל מדתניא ראה סיעה של בני אדם וכו'. ועל כרחין כדקאי גבייהו קאמר מדקתני סיפא יכול אפילו אמר כל העומדין כאן ת"ל והוא עד והרי ייחד עדיו דכיון דאמר כל העומדין כאן אותם העומדים אצלו קאמר וחייבין ואי לא פירש הכי בהדיא תני רישא דפטורין אף על גב דקאי עלייהו וגירסא זו מתישבת יפה אבל גירסת הרי"ף ז"ל שהוא גורס בדשמואל ואפילו עדיו עומדים בצדו ומקשינן פשיטא ובתר הכי מהדרינן לא צריכא דמחוי עלייהו אני תמה מאי פשיטותא והיכי מוכחין מברייתא אע"ג דמחוי עלייהו ואפשר דפשיטא ליה לתלמודא דעדיו עומדים בצדו לא מעלה ולא מוריד וכל העומדין כאן מחוי עליהו ודאי הוא ואפ"ה דוקא אמר בהדיא הכי הא לאו הכי לא ועוד מיתורא דתני ברישא ועדיו ביניהם דלא ה"ל למימר דפשיטא דבהכי עסקינן אלא לאו הא קא משמע לן דאע"ג דמחוי עליהו ומכל מקום אני תמה שכבר כתבתי למעלה שיכול אדם להשביע את חבירו מספק אם יודע לו עדות אם לאו וכיון שכן עמד בבית הכנסת והשביע את כולן למה הם פטורין מה בין משביע מועטין למשביע מרובין והרי ייחד כולן והשביען שאם הם יודעין לו עדות שיעידוהו ונראה לי דהיינו טעמא משום דמי שעומד בבהכ"נ ואומר משביע אני עליכם אם אתם יודעין לי עדות מסתמא אינו משביע את כולם שיודע הוא שיש ביניהם שאין יודעין לו עדות כלל ונמצא שהוא כולל את המושבעים בתוך אותם שאינם מושבעים והרי לא יחד עדיו וסיפא דברייתא הכי קתני יכול אפילו אמר כל העומדין כאן כלומר בבית זה תלמוד לומר והוא עד דבכה"ג כולן חייבין אפילו אותן שאין עומדין אצלו ושלא כפרש"י ז"ל והיינו טעמא משום דבין מרובין בין מועטין כל שהוא מפרש שמשביע את כולן ייחד עדיו מיקרי ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות שבועות למדתיה וסייעתיה דשמואל לאו מסיפא דברייתא היא שלפי דרך זה אין לה ענין לדשמואל כלל אלא מייתורא דעדיו ביניהם דקתני ברישא מסייעין ולפי פירוש זה אף מכאן יש ללמוד שיכול אדם להשביע את חבירו מספק אם יודע לו עדות דהא אמרינן דכשאמר כל העומדים כאן ייחד עדיו מקרי מפני שהשבועה חלה על כולן:

23 מתני' והם יודעין לו עדות עד מפי עד. הקשה הרמב"ן ז"ל למה לי למיתני הכי פשיטא דאי משום קרובים או פסולין הא תנן ברישא דמתני' דאינה נוהגת בהן ואי משום עד מפי עד דקמ"ל דפסול פשיטא והא קתני לה בסנהדרין דף כט. ודף לז. בהדיא ותירץ דאתא לאשמועינן שאפילו האמינן הנתבע על עצמו שאם יבאו ויעידו יתן אפ"ה פטורין כיון שמן הדין אינם נאמנים וכענין שאמרו בירושלמי דגרסינן התם עד אחד שאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשנים יכול יהא חייב ת"ל והוא עד או ראה את הכשר להעיד עדות ממון יצא אחד שאינו כשר להעיד עדות ממון:

24 שלח ביד עבדו הרי אלו פטורין עד שישמעו מפי התובע מפקינן לה בגמרא מדכתיב אם לוא יגיד ונשא עונו דכתיב מלא דמשמע אם לו לא יגיד ונשא עונו הא לאחר לא יגיד פטור:

25 משביע אני עליכם מצוה אני אליכם אוסרכם אני הרי אלו חייבים. מפרשים לה בגמ' דהכי קאמר משביע אני עליכם בשבועה מצוה אני עליכם בשבועה אוסרכם אני בשבועה. ובגמ' אמרי' דר' חייא תני נמי כובלכם אני בשבועה בהדי הנך דמתני' וכובלכם לשון אסירה מלשון בכבלי ברזל:

26 באלף דלת. שם הכתוב באלף דלת:

27 בי"ה. שם בן ארבע אותיות הכתוב בי"ה ופרש"י ז"ל דהכי אמרינן משביע אני עליכם בשבועה ואידך מיירי בשהזכיר השם בכל אחד ואחד מכל לשונות אלו ולפירוש זה נראה שהוא סובר דבכולהו שבועות בעינן שם או כנוי דליכא למימר דוקא בשבועת העדות משום דאמרינן בגמרא דף לה: דילפינן אלה אלה מסוטה מה כאן שבועה אף להלן שבועה ומה כאן בשם אף להלן בשם כדאיתא בגמרא דהא אמרינן עלה בגמרא דההיא רבי חנינא בר אידי קתני לה אבל רבנן לית להו גזירה שוה וכיון שכן אין שום חלוק בין שבועת העדות לשאר מיני שבועות ואפילו הכי בעינן או שם או כנוי כדתנן במתני' וכדפרש"י ז"ל הלכך בשאר שבועות נמי הדין כך וטעמא דמלתא משום דעיקר שבועה כי כתיבא בשם כתיב כדכתיב לא תשבעו בשמי לשקר אי נמי לא תשא את שם ה' אלהיך אלא דרבנן סברי דה"ה נמי לכנוי כדכתיב וחללת את שם אלהיך אבל בלא שם ובלא כנוי אין לנו לא למלקות ולא לקרבן ומיהו איסורא מיהא איכא אפילו בלא שם ובלא כנוי והכי מוכח ממאי דאמרינן לקמן דף לו. דלאו לאו והן הן שבועה וההיא ודאי בלא הזכרת השם היא דאי בשהזכיר שם ל"ל לאו לאו האמרינן בפרק ארבעה נדרים דף כב: מארי כולה לא אכילנא ואמרינן נמי בפרק אין מעמידין דף כח. לאלהי ישראל לא מגלינא אלא ודאי כל שהזכיר שבועה או לשון אחר שהוא מועיל כשבועה לא בעי לא שם ולא כנוי לענין איסורא אבל למלקות ולקרבן בעינן שם או כנוי וזה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שבועות ותמהני כיון דקראי בשבועות בשם או בכנוי משתמעי בלא שם ובלא כנוי אפי' איסורא מנ"ל ואפשר שמדברי קבלה למדנו דהא אמרינן לקמן דף לו. דארור בו שבועה ומפקינן לה מדכתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב אע"פ שלא אמר לא שם ולא כנוי ואם בארור אמרינן הכי מפני שהוא לשון שבועה כ"ש בשבועה עצמה והראב"ד ז"ל סובר דבעדות בעינן שם משום דילפינן ד' לה: אלה אלה מסוטה ובפקדון נמי משום דגמרין בדף לד. ודף לה. תחטא תחטא מעדות אבל בשבועת ביטוי לקרבן ולבל יחל לא בעינן שם ולא כנוי אבל לשעבר לענין מלקות בעינן שם כדכתיב ולא תשבעו בשמי לשקר אלו דבריו ז"ל והן תימה דג"ש דאלה ר"ח בר אידי הוא דאית ליה הכי אבל רבנן ל"ל ואחרים סוברים דלרבנן כיון דלית להו ג"ש דאלה לא בעו בשבועת ביטוי ולא בשאר שבועות לא שם ולא כנוי בין לאסור בין לקרבן בין למלקות ומתני' תרי גווני שבועות קתני מצוה אני עליכם בשבועה אפי' בלא הזכרת השם חייבין וכן אילו לא אמר בשבועה אלא שאמר מצוה אני עליכם בשם או בכנוי חייבין וכן הדין בכל השבועות וכי תנא ובכל הכנויין הרי אלו חייבים לאו דבעינן שם או כנוי אלא לומר דמשביע בכנוי לא הוי כמשביע בשמים ובארץ ופטורין ובענין הזה כתבתיה בריש נדרים: