ר"ן על שבועות ל׳

« ר"ן על שבועות כ״ט ע״ב ר"ן על שבועות ל״א ע״ב »

1 רי"ף פתח ↗

מתני' החנוני על פנקסו כיצד לא שיאמר לו כתוב בפנקסי שאתה חייב לי ר' זוז אלא אמר לו תן לבני סאתים חטים ולפועלי בסלע מעות והוא אומר נתתי והן אומרין לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין אמר בן ננס כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא אלא הוא נוטל שלא בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה:

3 בבא מציעא פתח ↗

אָמְרִי הָתָם, הַיְינוּ טַעְמָא דְּאָמַר לֵיהּ חֶנְוָנִי לְבַעַל הַבַּיִת: אֲנָא שְׁלִיחוּתָא דִידָךְ קָא עָבְדִינָא, מַאי אִית לִי גַּבֵּי שָׂכִיר, אַף עַל גַּב דְּקָא מִשְׁתְּבַע לִי, לָא מְהֵימַן לִי בִּשְׁבוּעָה, אַתְּ הֶאֱמַנְתֵּיהּ, דְּלָא אֲמַרְתְּ לִי בְּסָהֲדֵי הַב לֵיהּ.

3 קידושין פתח ↗

נֵילַף מִינֵּיהּ! מִשּׁוּם דְּהָוֵה מְעִילָה טְבִיחָה וּמְכִירָה שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד, וְכֹל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין. מְעִילָה – הָא דַּאֲמַרַן, טְבִיחָה וּמְכִירָה מַאי הִיא? אָמַר קְרָא: ״וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ״ – מָה מְכִירָה עַל יְדֵי אַחֵר, אַף טְבִיחָה עַל יְדֵי אַחֵר. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״אוֹ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשָּׁלִיחַ. דְּבֵי חִזְקִיָּה תָּנָא: ״תַּחַת״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשָּׁלִיחַ. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? גַּלִּי רַחֲמָנָא בִּשְׁחוּטֵי חוּץ, ״דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ״ – הוּא וְלֹא שְׁלוּחוֹ. אַשְׁכְּחַן גַּבֵּי שְׁחוּטֵי חוּץ, בְּכׇל הַתּוֹרָה מְנָלַן? דְּיָלֵיף מִשְּׁחוּטֵי חוּץ. אַדְּיָלֵיף מִשְּׁחוּטֵי חוּץ, נֵילַיף מֵהָנָךְ! הֲדַר כְּתַב רַחֲמָנָא: ״וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא״ – אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְגוּפוֹ, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ. וּלְמַאן דְּאָמַר שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִים, הָנֵי ״הָהוּא״ ״הָהוּא״ מַאי דָּרֵישׁ בְּהוּ? חַד, לְמַעוֹטֵי שְׁנַיִם שֶׁאוֹחֲזִים בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִים, וְחַד, ״הוּא״ – וְלֹא אָנוּס, ״הוּא״ – וְלֹא שׁוֹגֵג, ״הוּא״ – וְלֹא מוּטְעֶה. וְאִידָּךְ? מֵ״הוּא״ ״הָהוּא״. וְאִידָּךְ? ״הוּא״ ״הַהוּא״ לָא דָּרֵישׁ. וְהָא דְּתָנֵי: הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: ״צֵא הֲרוֹג אֶת הַנֶּפֶשׁ״, הוּא – חַיָּיב, וְשׁוֹלְחָיו – פָּטוּר. שַׁמַּאי הַזָּקֵן אוֹמֵר מִשּׁוּם חַגַּי הַנָּבִיא: שׁוֹלְחָיו חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן״. מַאי טַעְמֵיהּ דְּשַׁמַּאי הַזָּקֵן? קָסָבַר: שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד מְלַמְּדִין, וְ״הוּא״ ״הַהוּא״ לָא דָּרֵישׁ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דָּרֵישׁ, וּמַאי חַיָּיב – חַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: אֲפִילּוּ מִדִּינֵי שָׁמַיִם נָמֵי פָּטוּר?! אֶלָּא: דִּינָא רַבָּה וְדִינָא זוּטָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי הָתָם דְּגַלִּי רַחֲמָנָא: ״אֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן״. וְאִידַּךְ: הֲרֵי לְךָ כְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן, מָה חֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן – אֵין אַתָּה נֶעֱנָשׁ עָלָיו, אַף אוּרִיָּה הַחִתִּי – אִי אַתָּה נֶעֱנָשׁ עָלָיו. מַאי טַעְמָא – מוֹרֵד בַּמַּלְכוּת הֲוָה, דְּקָאָמַר לֵיהּ: ״וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים״. אָמַר רָבָא: אִם תִּמְצֵי לוֹמַר סָבַר שַׁמַּאי שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד מְלַמְּדִין, וְ״הוּא״ ״הַהוּא״ לָא דָּרֵישׁ, מוֹדֶה בְּאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ ״צֵא בְּעוֹל אֶת הָעֶרְוָה״ וֶ״אֱכוֹל אֶת הַחֵלֶב״ שֶׁהוּא חַיָּיב, וְשׁוֹלְחָיו פָּטוּר. שֶׁלֹּא מָצִינוּ בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה מִתְחַיֵּיב. אִיתְּמַר, רַב אָמַר: שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד. דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי: אֵין שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד. מַאי טַעְמָא דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּלָא אֲמַר לֵיהּ: ״הֱוֵי לִי עֵד״ – אֶלָּא מֵעַתָּה קִידֵּשׁ אִשָּׁה בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְלָא אָמַר לָהֶם: ״אַתֶּם עֵדַיי״ – הָכִי נָמֵי דְּלָא הָווּ קִידּוּשֵׁי? אֶלָּא, רַב אָמַר: שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד – אַלּוֹמֵי קָא מְאַלֵּימְנָא לְמִילְּתֵיהּ. דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי: אֵין שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד – כֵּיוָן דְּאָמַר מָר: ״שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ״ – הָוֵה לֵיהּ כְּגוּפֵיהּ. מֵיתִיבִי: אָמַר לִשְׁלֹשָׁה ״צְאוּ וְקַדְּשׁוּ לִי הָאִשָּׁה״ – אֶחָד שָׁלִיחַ וּשְׁנַיִם עֵדִים, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כּוּלָּם שְׁלוּחִין הֵן, וְאֵין שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד. עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה, אֲבָל בִּשְׁנַיִם – דִּבְרֵי הַכֹּל לָא! הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שָׁלִיחַ וְעֵד אֶחָד. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שָׁלִיחַ וּשְׁנֵי עֵדִים. וְרַב כְּבֵית שַׁמַּאי?! אֵיפוֹךְ. וְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מַתְנִי אִיפְּכָא: רַב אָמַר: אֵין שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד, דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי: שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד. וְהִילְכְתָא: שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד. אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: אָמַר לִשְׁנַיִם: ״צְאוּ וְקַדְּשׁוּ לִי אֶת הָאִשָּׁה״ – הֵן הֵן שְׁלוּחָיו, הֵן הֵן עֵדָיו. וְכֵן בְּגֵירוּשִׁין,

4 רי"ף פתח ↗

גמ' תניא א"ר טורח שבועה זו למה א"ל ר' חייא תנינא שניהן נשבעין ונוטלין מבעל הבית אמר רבא ופועלין נשבעין לבעל הבית במעמד חנוני כי היכי דליכספי מיניה איתמר שתי כתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה

5 רי"ף פתח ↗

6 רי"ף פתח ↗

7 רי"ף פתח ↗

8 רי"ף פתח ↗

ומעידה ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי *ד"ת מ"זדכולי עלמא שני מלוין ושני לוין ושני שטרות היינו פלוגתייהו דרב הונא אמר זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי והלכתא כרב הונא חדא דרב הונא רביה דדב חסדא כדאמרינן בפרק הדר עם הנכרי עירובין סב: אמר רב יוסף ביעתא בכותחא בעי ליה מרב חסדא בשניה דרב הונא ולא אורי לי ועוד דגרסינן בפרק חזקת הבתים דף לא. בענין הני סהדי דאיתכחושי באכילתא שם ע"ב לימא ר"נ כרב הונא ורבא כרב חסדא ואמרינן אליבא דרב חסדא כולי עלמא לא פליגי השתא לעדות אחרת לא מהימני לאותה עדות מיבעיא אלמא בין לרבא בין לר"נ ליתיה לדרב חסדא

9 רי"ף פתח ↗

שני מלוין ולוה אחד היינו מתני' כגון שהלוה מכחיש את שני המלוין ואומר אין לא' מהם עלי כלום ואנו יודעין שכת אחת מהן נאמנת וכת אחת שקרנית ואין ידוע איזו היא לפיכך צריך כאו"א מן המלוין לישבע שבאמת העידו עדיו ונוטל כמו שנשבעין החנוני והפועלין ונוטלין שניהם מבעה"ב שיודעין אנו בודאי שא' מהן נאמן ואחד מהן שקרן ואין ידוע איזו הוא לפיכך כל אחד מהן נשבע ונוטל שחוששין אנו שמא הוא השקרן:

10 רי"ף פתח ↗

שני לוין ומלוה אחד בעיא ולא איפשיטא הלכך ה"ל ספק ממונא ולית ליה לתובע ולא מידי אלא מישתבע כל חד מינייהו דליכא גביה להדין מלוה מהאי שטרא ולא כלום ומיפטרו ואיכא מ"ד בהא הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין ואנן לא סבירא לן הכי דלא אמרינן ממון המוטל בספק וחולקין אלא היכא דליתיה לממונא בידא דחד מינייהו אבל היכא דאיתיה לממונא גכי חד מינייהו לא אמרינן ה"ל ממון המוטל בספק וחולקין אלא המוציא מחבירו עליו הראיה ומסתברא לן ה"מ היכא דאתו כולהו לבי דינא בהדי הדדי אבל היכא דאתי מלוה בהדי חד מינייהו גבי מיניה דהיינו דרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ע"א מזו הכת וע"א מזו הכת אפי' לרב הונא עדותן בטלה דהא בודאי אחד מהן פסול:

11 שבועות פתח ↗

אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה דְּבָרַיְיתָא – דְּתַנְיָא: שָׂכִיר, כׇּל זְמַן שֶׁלֹּא עָבַר עָלָיו זְמַנּוֹ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, וְאִם לָאו – אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי שְׂכָרִי חֲמִשִּׁים דִּינָר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדֶךָ״; וְהוּא אוֹמֵר: ״הִתְקַבַּלְתְּ מֵהֶן דִּינַר זָהָב״, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: ״שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אֶחָת״;

1 מתני' החנוני על פנקסו לא שיאמר לו כתוב בפנקסי וכו'. אלא בזמן שיש רגלים לדבר כדמפרש ואזיל החנוני אמר פועלים לא מהימני לי בשבועה את הימנת וכו' דלא אמרת לי בסהדי הב להו וכן פועלים מצי אמרי חנוני לא מהימן לן בשבועה ומש"ה פועלים וחנוני כל א' נשבע ונוטל מבעה"ב:

2 אלא הוא נוטל בשבועה לפי שאין חיובו ברור והם נוטלין בלא שבועה דה"ל כמנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך ות"ק סבר דכיון דמפסיד בעה"ב תקנו רבנן שבועה שישבעו פועלים והא דקתני פועלים וחנוני רבותא אשמועינן דלא תימא כי מיחייב חנוני שבועה היינו כשהמחה פועלים אצלו שהוא צריך ליתן גם כן לפועלים אבל היכא דאינו חייב לשלם אלא לחנוני בלבד סלקא דעתך אמינא שיטול חנוני בלא שבועה קמ"ל והוי יודע דכי אמר דחנוני נשבע ונוטל היינו דוקא כשמודה בעה"ב שהוא אמר לו שיתן לפועלים בסלע מעות דבכי ה"ג כיון דחנוני יודע ובעה"ב לא ידע נאמן חנוני בשבועה כיון שהוציא ברשות כדין המוציא הוצאות על נכסי אשתו דתנן בפ' האשה דף פ. דישבע כמה הוציא ויטול כמו שכתב עליה ר"ח ז"ל וכתבתיו בריש פירקין אבל אם אין בעה"ב מודה לו אין חנוני נשבע ונוטל וכתב הרא"ה ז"ל שאין בעה"ב נשבע אפי' שבועת היסת משום דליכא כפירת ממון דאפי' כי מודה לו שעשאו שליח אין לו אלא בשבועה וכי ה"ג לאו כפירת ממון הוא דמי יימר דמשתבע וכדאמרינן לעיל בפרק שבועת העדות דף לב::

3 ושמעינן ממתני' דהאומר לחבירו תן מנה לפלוני שאני חייב לו דלא מיחייב למיתביה ניהליה באפי סהדי דהא הכא דחנוני נתן לפועלים שלא בפני עדים דהא אמרינן דשניהם נשבעין ונוטלין מבעה"ב ואפ"ה חנוני נשבע ונוטל ולא דיינינן ליה כפושע מפני שנתן בלא עדים וכן דעת הרב אלפסי ז"ל בפ' הכותב ומוכח לה מהא וכן כתב בנוסחאות בריש מציעא דף ג. מלשון מר יהודאי גאון ז"ל משום דא"ל חנוני לבעה"ב אנא שליחותיך עבדי מאי אית לי גבי שכיר ואע"ג דמישתבע לי לא מהימן לי את הימנתיה דלא אמרת לי הב ליה בסהדי והא דתנן דחנוני נוטל בשבועה לאו דוקא מפני שפועלים מכחישים אותו דה"ה דאפי' ליתנהו לפועלים שבועה בעי דהא מוציא הוצאות על נכסי אשתו ליכא דמכחיש ליה ואפ"ה אינו נוטל אלא בשבועה והרמב"ם ז"ל חולק בזה בפרק ט"ז מהלכות מלוה ולוה ואין דבריו נכונים וכתבתים בריש פ' האיש מקדש ומיהו שבועת פועלים משום הכחשת חנוני היא הא ליתא להכחשה דחנוני נוטלין בלא שבועה שהרי בעה"ב יודע שנתחייב להם ואינו יודע אם נפרעו הלכך מדינא חייב אלא דמשום דחנוני מכחיש להו וקאי במקום בעה"ב התקינו שלא יהו נוטלין אלא בשבועה אע"פ שהוא יודע שנתחייב להם ומיהא שמעינן דהא דאמרינן בפרק האיש מקדש דף מג. האומר לשנים תנו מנה זה לפלוני שאני חייב לו הן הן שלוחיו הן הן עדיו ואסקינן התם דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי עדים דיהבינא ליה ומשתבע מלוה דלא שקל ופרע ליה לוה למלוה ששבועת מלוה שבועה חמורה היא כשבועת המשנה דהוה ליה מלוה עם לוה כפועלים עם בעל הבית שאע"פ שבידוע שנתחייב להם כיון דאיתיה לחנוני דמכחיש להו נשבעין שבועה חמורה מלוה נמי כיון דאיכא הני דאמרי דפרעו נשבע שבועת המשנה ושקיל וכ"כ הרי"ף ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' ראשון מהלכות שלוחים ושותפין שהמלוה נשבע היסת ולא ידעתי למה שהרי שבועת מלוה כשבועת הפועל וראויה להיות בנקיטת חפץ כמותה כדין שבועת המשנה:

4 גמ' א"ר טורח שבועה זו למה. את"ק קא מתמה דקא סלקא דעתיה דר' דת"ק ה"ק דחנוני נשבע ונוטל מבעה"ב ופועלים נשבעים ונוטלין מן החנוני משום דכיון שהפועלים נמחאו אצל החנוני ועל זאת ההמחאה נפטר הבעה"ב בבל תלין כבר נסמכו על החנוני ואין להם עוד על בעה"ב כלום ומש"ה תמה ר' ואמר טורח שבועה זו למה מאחר שהחנוני נוטל מזה ונותן לזה ובעה"ב אינו פורע אלא פעם אחת מה הנאה יש לו לחנוני בשבועתו ישבעו פועלים ויטלו מבעה"ב ולא ישבע חנוני כלל וא"ל ר' חייא לא כמו שאתה סבור אלא שניהם נשבעין ונוטלין מבעה"ב. כלומר שלא נפטר בעה"ב מן הפועלים בהמחאתו אצל חנוני אלא פועל א"ל עבידתי גבך וחנוני א"ל את אפסדת אנפשיך דלא אמרת בסהדי הב ליה:

5 ופועלים נשבעין לבעה"ב במעמד חנוני כי היכי דליכספי מיניה. ודוקא בדאיתיה לחנוני הא לאו הכי א"ל פועלים אייתי את וה"ה לחנוני שנשבע בפני פועלים כל היכא דאיתנהו לפועלים:

6 איתמר ב' כתי עדים המכחישות זו את זו. שנים אומרים לא הרג ושנים אומרים הרג:

7 זו באה בפני עצמה ומעידה. בעדות אחרת וכן זו ואע"פ שאחת פסולה אין לך לפסול לא זו ולא זו הואיל ואין ידוע איזו מהן פסולה אבל אחד מכת זו ואחד מכת זו אין נאמנין בעדות אחת דמה נפשך אחת מהן פסול והיינו דנקט כי האילישנאזו באהבפני עצמה ומעידה:

8 בהדי סהדי שקרי ל"ל. הואיל והאחת פסולה אין אחת מהן נאמנת לשום עדות. מלוה ולוה ושתי שטרות. לעיל מהא אמרינן בגמרא שני מלוין ושני לוין ושני שטרות היינו פלוגתייהו. כלומר היכא שאחת מב' כתות אלו חתומה על זה ושניה על זה היינו פלוגתייהו דלרב חסדא שני השטרות פסולין ולרב הונא שניהם כשרים ובתר הכי אמרינן מלוה ולוה וב' שטרות יד בעל השטר על התחתונה. ובין לרב הונא ובין לרב חסדא אין חולקין בזה שהרי זה בא עליו מכח ב' כתות אחת כשרה ואחת פסולה ואי אתה יכול לפסול את שתיהן ולא להכשיר את שתיהן הלכך שטר הקטן שבהן גובה הימנו והגדול יפסיד לפישאמר לו זו היא הפסולה דמספקא לא מפקינן מיניה ממונא אבל ממה נפשך הקטן גובה דיש בכלל מאתים מנה. ומה שכתב הרי"ף ז"ל ונשבע זה על המאתים ונפטר נ"ל דשבועת היסת קאמר דליכא למימר דשבועת התור ההיא מפני שזה תובעו מנה ומאתים וזה אי אפשר לכפור לו אלא מנה דהא כיון שיש עליו שטר שהוא שיעבוד קרקעות ה"ל כטוענו כלים וקרקעות השטר הא' הכשר שאנו מוחזקין ה"ל שעבוד קרקעות והפסול ה"ל מלוה על פה דהוי כפירת כלים והודה בקרקעות וכפר בכלים דפטור ומהאי טעמא אמרינן לעיל בפרק הפקדון דכופר בממון שיש עליו שטר דפטור:

9 שני מלוין ולוה אחד היינו מתני'. כתב רש"י ז"ל שני מלוין שהוציאו איש שטרו על לוה אחד ואחת מב' כתות אלו חתומה בזה ואחת בזה לא מיבעיא לן מאי קאמר רב הונא בה דהיינו מתני' דתני שניהם נשבעין ונוטלין מבעה"ב ואע"פ שאחד מהן טוען שקר אין אנו יכולין להפסיד א' מהן ונזקקין להן ב"ד להגבותם וה"נ לרב הונא דאית ליה גבי ב' מלוין ושני לוין זו באה ומעידה וזו באה ומעידה ה"ה לשני מלוין ולוה אחד ואע"פ שממה נפשך הלוה העני הזה לוקה באחד מב' שטרות הללו ע"י עדות פסולה אין אתה יכול להפסיד אחד מן המלוין שאינו ידוע אי זה מהם פסול ע"כ ולפי דבריו ז"ל לא למדנו שישבע אא"כ א"ל אשתבע לי כשאר שטרות דלא אמר היינו מתני' אלא לענין שאע"פ שבידוע שלוה נפסד שלא כדין נזקקין להם כמתני' דבעה"ב נפסד שלא כדין אבל הרי"ף ז"ל פירש דהיינו מתני' לגמרי דנשבעין מלוין ונוטלין ולפי זה אפילו כתוב בשטר נאמנות אינו גובה אלא בשבועה:

10 שני לווין ומלוה אחד. הוציא מלוה שני שטרות על שני לוין זו חתומה בזו וזו חתומה בזו בעיא ולא איפשיטא כלומר אליבא דרב הונא דקי"ל כוותיה מי אמרינן כיון דחד גברא מייתי להו לקמן דלא מזדקקינן ליה דמה נפשך בשטר פסול הוא בא לפנינו או דלמא כיון דעל שני לוין הוא מוציאן זו באה ומעידה וזו באה ומעידה ולרב חסדא לא מיבעיא לן דהא אפי' בשני מלוין ושני לוין ושני שטרות פסול וכ"ש בשני לוין ומלוה אחד:

11 מתני' אמר לחנוני תן לי פירות בדינר זה וכו'. לפי מה שכתב כאן הרי"ף ז"ל ובסוף המסכתא בלשון ערבי כולה מתני' מתוקמא בשהפירות מונחין ברה"ר וכדתניא בברייתא בסמוך א"ר יהודה אימתי בזמן שהפירות צבורין ומונחין ברה"ר וכן נמי אידך מתני' דאמר לשולחני תן לי בדינר מעות מיתוקמא נמי בשהמעות מונח ברה"ר וישבע בעה"ב דקתני היינו שהוא נשבע ונוטל הפירות או המעות המונחין ברה"ר דכולי פירקין בנשבעין ונוטלין איירינן והיינו טעמא דשדיוה רבנן לשבועה אבעה"ב ולא אמרו חנוני נשבע ונוטל משום דטענתיה דבעל הבית מעליא טפי מטענתיה דחנוני משום דחנוני גופיה מודה שמכר לו הפירות ואינו תובע ממנו אלא דמיהן ומש"ה בעל הבית נשבע ונוטל ולא חנוני דכוליה פירקין בהכי רהיט דמאן דטענתיה מעליא טפי נשבע ונוטל והיינו טעמא דנגזל משום דטענתיה מעליא טפי כיון דאידך הטמין והיינו טעמא דנחבל כיון שנכנס לתוך ביתו שלם ויצא חבול שבכ"מ אנו לוקחים הטענה היפה ומניחים הטענה הגרועה ובתר הכי אמר נתן לו את הדינר א"ל תן לי את הפירות ואמר לו נתתים לך והולכתם לתוך ביתך פי' חנוני טוען שמעשה שהיה כך היה שבא אליו בעה"ב ואין בידו דינר וא"ל תן לי בדינר פירות ועכשיו אביא לך את הדינר ונתן לו את הפירות והוליכם לתוך ביתו ואחר כך חזר אליו ופרע לו את הדינר ובעה"ב טוען לא כי אלא קודם שנתתי הדינר לא לקחתי פירות מעולם ולא נתתי לך הדינר אלא בשביל אלו הפירות שהן מונחים ברה"ר וקאמר ת"ק דישבע חנוני שלא נתן בעה"ב הדינר אלא בשביל הפירות שלקח כבר והוליכם לתוך ביתו ונוטל החנוני אלו הפירות שהם ברה"ר משום דטענתיה דחנוני מעליא בהו טפי לפי שלדבריו אין לבעה"ב שום דררא בפירות הללו ובעה"ב מודה לחנוני שהן שלו אלא שנתן לו הדינר בשבילן ומשום דטענתיה דחנוני מעליא טפי אמרו שיהא נשבע ונוטל ופליג ר' יהודה בסיפא ואמר דכי היכי דברישא נשבע בעה"ב ונוטל ה"נ בסיפא לפי שאין דרך חנוני להניח פירותיו ברה"ר עד שימכרו וכיון שמצינו אותם ברה"ר ודאי בעל הבית זה קנה אותם ומש"ה נשבע ונוטל והאי דקאמר כל שהפירות בידו אע"פ שאינן בידו ממש אפ"ה כיון שאין דרך להניחן ברה"ר אלא לאחר מכירה בידו מיקרי ודמיא טענתיה דרבי יהודה בהך מתני' לטענתיה דאידך מתני' דקאמר אין דרך שולחני להיות נותן איסר עד שנוטל את הדינר והאי דלא קאמר בההוא לישנא לפי שאין דרך השולחנים לעולם לתת מעות בהקפה ודרך החנוונים לפעמים להקיף ומשום הכי א"ר יהודה דכיון דהכא חנוני גופיה מודה שלא מכר בהקפה יד בעה"ב על העליונה ובין ברישא בין בסיפא נשבע ונוטל ודקתני בברייתא אבל הפשילן בקופה לאחוריו דמוציא מחבירו עליו הראייה היינו לומר שאין כאן שבועת המשנה כלל ומיהו שבועת היסת יש כאן לבתר דאתקנה ר"נ ונמצא לפירוש זה ששבועה זו השנויה כאן מן הנשבעין ונוטלין היא אבל הרז"ה ז"ל כתב דודאי שבועה זו כעין נשבעין ולא משלמין נגעו בה תדע דהא לא קא חשיב לה בריש פירקין בהדי הנך דנשבעין ונוטלין ולי לא קשיא לפי פירוש הרי"ף ז"ל משום דלא דמיהך נשבע ונוטל לאידך דפירקין דהנהו נשבעין ונוטלין מרשות חבריהם ואלו אינן נוטלין אלא מרה"ר ומש"ה לא ערבינהו בהדייהו אבל הוא ז"ל כתב בלשון הזה דמתני' דהכא כעין נשבעין ולא משלמין דאע"ג דקי"ל מנה לי בידך אין לך בידי כלום פטור הכא תקינו רבנן דלא מיפטר נתבע אלא בשבועה שהרי רגלים לדבר דאבי חנואתא מילי ואבי פתורא חושבנא ור' יהודה מודה להו לרבנן בתרי בבי דסיפא דאיכא בהו תקנת שבועה בחנווני ובשולחני ופליג עלייהו בתרי בבי דרישא דס"ל דליכא גבי בעה"ב תקנת שבועה כלל לפי שהחנונים והשולחנים תגרים הם ובקיאים באומנותם ונזהרין שלא יבואו לידי הפסד ור"י לטעמיה דאמר נ"מ דף נא. אין לתגר אונאה מפני שהוא בקי וכך היא הצעה של משנה אמר לו לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו כלומר מדדן לתוך קופתו והפשילן זה לאחוריו אמר לו תן לי הדינר אמר לו נתתיו לך ונתתו באונקלי ישבע בעה"ב שהוא הנתבע ולא משלם הואיל ולא הספיק בעה"ב להוליכם בביתו ובעודם בפתח החנות היו טענותיהם עבוד רבנן תקנתא דלישתבע בעה"ב נתן לו דינר ואמר לו תן לי הפירות וכו' ר' יהודה אומר כל שהפירות בידו ידו על העליונה כלומר אין כאן תקנת שבועה אלא בזמן שהם עוררין על הפירות שהן מונחין על גבי קרקע ועומדין לימכר כיון שהם עומדין למכירה הרי הן בחזקת כל אדם אלא מפני שהם קרובים לרשות החנוני יותר מרשות כל אדם ישבע החנוני ויפטר אבל בזמן שהם עוררין על הדמים והפירות ביד בעה"ב אין כאן תקנת שבועה כלל אלא בעה"ב נפטר שלא בשבועה שאלמלא שהקדים את הדמים לא היה זה מודדם לתוך קופתו ולפי שיש פעמים שהחנוני מוכר בהקפה לא פירש כמו שפירש בשולחני לומר אין דרך חנוני להיות נותן את פירותיו עד שנוטל דמים כי רוב חנוונים מקיפין אבל כשמוכר שלא בהקפה טעמו וטעם השולחני אחד הוא לפיכך כלל ואמר כל שהפירות בידו ידו על העליונה וללמדך שאם לא היו הפירות צבורין לפני החנוני אף כשעוררין על הפירות אין החנוני נשבע ובהא אפילו רבנן מודו והטעם שוה לשניהם בין לחנוני ובין לשולחני אע"פ שהוציא ר' יהודה דברו בהם בשתי לשונות טעם אחד הוא ובא זה ולמד על זה כל אחד מהם על חבירו ומכאן אתה למד פי' הברייתא האמורה על זאת המשנה תניא א"ר יהודה אימתי כלומר אימתי אני מודה שיש תקנת שבועה בזמן שהפירות הם צבורים ומונחים בקרקע ושניהם עוררים עליהם בזו ישבע החנוני אבל הפשילן בקופתו לאחוריו ועוררין על הדמים בזו אני חולק על דברי חכמים שאיני רואה כאן תקנת שבועה אלא המוציא מחבירו עליו הראיה ואין כאן שבועה כלל ודוגמת אימתי זה שבא לפרש מה שהוא מודה לדברי חכמים ומה שהוא חולק עליהם תמצא בפרק זה דף מו. דתניא שכיר כ"ז שלא עבר זמנו וכו' א"ר יהודה אימתי בזמן שאמר לו תן לי שכרי מכאן תשובה למי שאמר שכ"מ שאמר ר"י אימתי לפרש דברי חכמים בא בלא מחלוקת וראיתי פי' הרי"ף ז"ל ופי' חכמי צרפת ז"ל בהלכה זו ולא ישרו בעיני והפי' שכתבתי קבלתי מאבא מורי ואבא מורי מרבו רב גדול מובהק בדורו זכר שניהם לברכה ולחיי העוה"ב:

3 משנה תורה, הלכות מלווה ולווה פתח ↗

חֶנְוָנִי שֶׁהָיָה נוֹתֵן לְבַעַל הַבַּיִת מִן הַחֲנוּת כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה בְּתוֹרַת הַלְוָאָה וּמַקִּיפוֹ עַד שֶׁיִּתְקַבֵּץ הַכּל וּפוֹרֵעַ לוֹ וְאָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת תֵּן לַפּוֹעֲלִים סֶלַע אוֹ לְבַעַל חוֹבִי מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלִי וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ וַהֲרֵי הַחֶנְוָנִי אוֹמֵר נָתַתִּי וְהַפּוֹעֵל אוֹ בַּעַל חוֹבוֹ אוֹמֵר לֹא לָקַחְתִּי הֲרֵי הַפּוֹעֵל אוֹ בַּעַל חוֹב נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת חוֹבוֹ וְכֵן הַחֶנְוָנִי נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת מַה שֶּׁטָּעַן שֶׁנָּתַן שֶׁהֲרֵי הוּא אָמַר לוֹ לִתֵּן. וְהַפּוֹעֵל נִשְׁבָּע בְּמַעֲמַד הַחֶנְוָנִי וְכֵן הַחֶנְוָנִי בְּמַעֲמַד הַפּוֹעֵל אוֹ בַּעַל חוֹב כְּדֵי שֶׁיִּכָּלְמוּ זֶה מִזֶּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וּשְׁבוּעָה זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא בִּנְקִיטַת חֵפֶץ מִפְּנֵי שֶׁבָּאִין שְׁנֵיהֶן לִטּל. לְפִיכָךְ אִם מֵת הַחֶנְוָנִי נוֹטֵל בַּעַל חוֹב בְּלֹא שְׁבוּעָה וְכֵן אִם מֵת פּוֹעֵל אוֹ בַּעַל חוֹב הַחֶנְוָנִי נוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה שֶׁהֲרֵי אֵין בַּעַל הַבַּיִת מַפְסִיד כְּלוּם וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא תַּשְׁלוּם אֶחָד:

3 כתובות פתח ↗

תָּא שְׁמַע: כׇּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין. וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין: הַשָּׂכִיר, וְהַנִּגְזָל, וְהַנֶּחְבָּל, וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, וְחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ, וְהַפּוֹגֵם שְׁטָרוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים. שֶׁלֹּא בְּעֵדִים — אִין, בְּעֵדִים — לָא!

9 הגהות הב"ח פתח ↗

אמרי' כצ"ל:

« ר"ן על שבועות כ״ט ע״ב ר"ן על שבועות ל״א ע״ב »