ר"ן על שבועות ג׳

1 ת"ר ואשה כי תהיה זבה. בריי' היא בת"כ מכאן אמרו בת יום א' לנדה בת עשרה ימים לזיבה פירוש כיון דלא הויא זבה וכו' ומיהו בפ' בנות כותים דף לב. לא יליף מואשה דנדה אלא בת יום א' לנדה בלבד אבל בת עשרה ימים לזיבה מייתי לה מואשה דזבה:

2 יכול כל מראה זוב תהא טמאה ת"ל דם. כלומר אדום דדם אדום הוא כדמפרש בפ' כל היד דף יט. מדכתיב ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם. שהוא אומר דמיה. תרי דמיה כתיבי בפרשה כדמפרש ואזיל ומינייהו דרשינן ד' מיני דמים הן האדום והשחור דשחור נמי אדום הוא אלא שלקה וד' אחריני כולהו אית בהו מראה אדמימות. וב"ש נמי דאמרי אף כמימי תילתן וכמימי בשר צלי אית להו נמי ד' מיני דמים טמאים בלחוד אלא דסבירא להו דכי היכי דאמרינן דשחור אדום הוא אלא שלקה הני נמי מלקא לקו והכי מפרש בפ' כל היד דף יט. והכי מיתניא מתני' התם חמשה דמים הם טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג ב"ש אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי וב"ה מטהרין הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין א"ר מאיר אם אינו מטמא משום כתם יטמא משום משקה ר' יוסי אומר לא כך ולא כך ושיילינן התם בגמרא ב"ה מטהרין היינו ת"ק כלומר דאמר חמשה דמים טמאים באשה ומשמע ותו לא ומהדרינן איכא בינייהו לתלות כלומר דלת"ק חמשה דמים טמאים ודאי אבל כמימי תלתן וכמימי בשר צלי תולין וב"ה מטהרין לגמרי ושיילינן תו יט: חכמים דמטהרין בירוק היינו ת"ק ומהדרינן נמי דאיכא בינייהו לתלות דת"ק תולה בירוק ורבנן מטהרין ליה לגמרי ושיילינן תו שם ר"י היינו ת"ק ומהדרינן מאן ת"ק ר' יוסי וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם כלומר דר' יוסי היינו חכמים דמטהרין והכי מוכח התם:

3 ולענין הלכה כתב הרמב"ן ז"ל דבכמימי תלתן וכמימי בשר צלי קיימא לן כת"ק דהוא סתם מתניתין הלכך תולין ומיהו בירוק נקטינן כר' יוסי שהרי הוא שנוי בלשון חכמים במשנתנו ותנינן בבחירתא עדיות פ"ה מ"ו דם הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין וכיון ששנו שם ר' יוסי בלשון חכמים אלמא הלכתא כוותיה כדאמרינן בריש תפלת השחר דף כז. הלכה כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כותיה ועוד דאף עקביא בן מהללאל חזר בו דתנן התם ובשעת מיתתו א"ל לבנו חזור בך בד' דברים שהייתי אומר וחדא מינייהו האי דדם ירוק וסתמא דמילתא לגבי ר' יוסי חזר בו ולא לתלות כת"ק דמתני' דהא לא קתני התם בפלוגתא אלא חכמים דהיינו ר' יוסי ומסתמא לגבי מאן דפליג עליה התם הדר ביה ועוד דסוגיין בריש המפלת דף כא. הכי מוכחא דכולהו כר' יוסי סבירא להו דלא מטמא אלא חתיכה של ארבע מיני דמים אבל חתיכה ירוקה ולבנה מטהרין וכן דעת הרמב"ם ז"ל ולא עוד אלא שפסק כדברי בית הלל דכמימי תלתן וכמימי בשר צלי מטהרין שכך כתב בפ"ה מהלכות איסורי ביאה שחמשה דמים טמאים בלבד:

4 ומראית דמים הללו מפורשות בפרק כל היד היאך הן וכולן נוטין למראה אדמימות ולא הוצרכתי לפרשן לפי שאין אנו עכשיו בקיאין במראה אדמימות דמים וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בסמוך ולפיכך אפילו היה כמראה בשר צלי כל שיש בו מראה אדמימות כלל יושבת עליו ז' נקיים. וכן בכל מראה שחור ואפי' כזית אע"פ שטהרו אותו בפרק כל היד דף כ. וכן אפי' דיהה ממנו ואפי' כיהה מן הדיהה ואע"ג דתנן התם דיהה מכאן טהור כלומר שאינו שחור כ"כ אבל בדם הירוק ואין צריך לומר הלבן ושאר מראות אינה יושבת כלומר שלא גזרו כלל אלא על דם ותולדותיו אבל אלו אינן בכלל כיון דקי"ל כר"י בירוק וכתבו בתוספות דירוק היינו גאלני ולא ויר"ט שהוא ככרתי דההוא אינו נוטה לאדמימות כלל וטהור אפילו לעקביא בן מהללאל דלא אסרה תורה אלא דם שהוא אדום והכי מוכח בב"ר דירוק סתם גאלני כדאמרן דאמרינן התם וירק את חניכיו שהוריקן בזהב וכן הוא אומר ואברותיה בירקרק חרוץ אלמא דירוק היינו מראה הזהב שהוא גאלנ"י וירוק ככרתי טהור ובמס' נגעים נמי תנן ירקרק כשעוה ובפ' לולב הגוזל ד' צד: נמי תנן ירוק ככרתי אלמא דסתם ירוק לאו כה"ג הוא:

5 בבשרה מלמד שמטמא בבפנים כבחוץ. דמשמע אע"ג דהוי הדם בבשרה דהיינו בפרוזדור בפנים ולא יצא לחוץ לפרוזדור טמאה נדה:

6 הזב שהוא טעון ביאת מים חיים. דכתיב ביה ורחץ בשרו במים חיים:

7 זב אינו מטמא בפנים כבחוץ. כדתניא התם מבשרו עד שתצא טומאתו לחוץ:

8 ת"ל זובה בבשרה. משמע דזובה מטמא בבשרה דהיינו בפנים ואע"ג דלא יצא לחוץ:

9 ז' ימים תהיה בנדתה ולא בזיבתה כל ז'. כלומר אפילו היתה כל ז' ימים בנדתה טבולת לערב והיא טהורה:

10 ולא בזיבתה כל שבעה. דאי הויא זבה כל ז' לא תהא טובלת לערב ותהא טהורה אלא צריכה ז' נקיים לאחר שהדם נפסק:

11 יכול כיון דכתיב שבעת ימים תהא בנדתה עד שתהא רואה דם כל ז' לא תהא טמאה נדה ת"ל תהיה. דהוה מצי למכתב ז' ימים בנדתה והשתא דכתב תהיה אשמעינן שאע"פ שאין רואה כל שבעה היא טמאה נדה:

12 כל ששמועו מרובה ושמועו ממועט. כל מידי דמשמע מועט כי האי ימים דמשמע מיעוט ימים ב' ומשמע ימים רבים:

13 תפשת מרובה לא תפשת. ואם אתה אומר י' ימים אימא אלף ויותר מהמה אבל פחות מב' א"א:

14 מרובים הם והלא כבר נאמר רבים. וא"ה היינו ימים היינו רבים אלא ודאי לא דבר הכתוב אלא בימים מועטים:

15 יכול הרואה כו'. בת"כ היא ומייתינן לה בסוף נדה דף עג.:

16 יכול הרואה ג' ימים בתחלת נדה רצופים תהא זבה. לספירת ז' נקיים ולקרבן כדכתיב ימים רבים וקא מצריך לה ספירה וקרבן:

17 ומה אני מקיים ואשה כי תהיה זבה. האמור בפרשה ראשונה שלא הצריכה ספירת נקיים וקרבן:

18 ברואה יום אחד אבל ראתה ג' תהא זבה:

19 ת"ל. בפרשה שניה:

20 על נדתה איני אומר לך אלא ברואה ג' ימים אחר ימי נדות:

21 סמוך. לנדתה. דעל משמע סמוך:

22 ואין לי אלא שראתה יום ראשון אחר שבעת ימי נדתה וראתה שמיני תשיעי עשירי תשיעי ועשירי ואחד עשר מנין ת"ל או כי תזוב אין לי אלא מופלג מנדתה יום א'. כגון שראתה תשיעי עשירי ואחד עשר:

23 מנין לרבות שנים וג' וכו'. שכולן דין א' להם לזיבה:

24 מה מצינו ברביעי לימים שאחר הנדה:

25 שהוא ראוי לספירת נקיים אם ראתה ראשון ב' וג' ופסקה:

26 וראוי לזיבה. להצטרף עם שני ושלישי אם לא ראתה בראשון דהא אתרבי מופלג יום אחד מקרא דאו כי יזוב דהיינו ב' ג' וד':

27 אף אני ארבה לכל אלו. עד עשירי ועשירי בכלל:

28 שהם ראוים לספירה. שאם ראתה ג' ראשונים משכי ז' נקיים עד עשירי שיהו נמי ראויים לזיבה באי זה מהן שתראה שלשה רצופים:

29 ומנין לרבות את אחד עשר. שיצטרף עם ראשונים לזיבה לשלשה רצופים ואע"ג שאינו ראוי לספירת נקיים של זיבת שלשה ראשונים:

30 יכול שאני מרבה את שנים עשר. דבלא עת נדתה אפילו מופלג ימים רבים משמע:

31 מרבה אני י"א שראוי לספירת זיבה. כלומר דכיון דזיבת רביעי איתרבי מאו כי יזוב לאותה זיבה משכה ימי ספירה עד י"א ותו לא ולפיכך מוציא אני את י"ב ת"ל ימי כל ימי זוב טומאתה:

32 ומנין ששומרת יום כנגד יום. כלומר מנין דאי ראתה ב' ימים או יום אחד שתהא שומרת יום אחד בלבד ואח"כ תטהר:

33 ת"ל טמאה היא. כלומר דכיון דכבר כתב כימי נדתה תהיה משמע דהויא טמאה כנדה ומה תלמוד לומר טמאה היא למעוטי שאינה משמרת אלא יום אחד בלבד:

34 ומה אם הזב שאינו סופר אחד לאחד. דמדכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע ילפי' בספרא סוף פרשה מצורע דזב שראה ראייה אחת אינו אלא כבעל קרי וטובל ואוכל פסחו לערב:

35 סופר שבעה לשתים. דהכי תניא התם:

36 אינו דין שתספור שנים לב'. ובסוף נדה דף עג. גרסינן שבעה לב':

37 ת"ל כל ימי זוב טומאתה כמשכב נדתה יהיה לה. דלכתוב כל ימי זוב טומאתה כמשכב נדתה יהיה לה למה אלא להכי כתב יהיה לה דמשמע מיעוטא דאין לה אלא יום אחד:

38 יכול בין סמוכים בין מפוזרים. דאע"ג דראתה בינתים מצי משלמת שבעת נקיים אע"ג שהם מבחוץ:

39 אחר אחד לכולן. כלומר שלא יהא לנקיים שלה אלא אחר אחד בלבד ואילו ראתה בינתים ומשלמה בתר הכי שבעה נקיים הוו להו תרי אחר אחד הלכך ילפינן דאי ראתה בינתים סותרת מנינה ואחר כך מונה שבעה רצופים כדי שלא תהיה להן אלא אחר אחד:

40 אחר מעשה תטהר. אחר שטבלה ביום שביעי היא טהורה לאלתר לטהרות ולביתה דכל חייבי טבילות טבילתן ביום חוץ מנדה ויולדת:

41 שלא תבא לידי ספק. שמא תראה לאחר תשמיש ואיגלי מילתא למפרע שלא נטהרה ונמצא ששמש עם הזבה:

42 לאו דברי הכל היא דקי"ל כו'. הכי מסקינן בסוף נדה דקרא לרבי עקיבא והלכתא לר' אלעזר בן עזריה:

43 כללא דנקטינן כו'. ולא שנא דלא חזיא אלא חד יומא כדילפינן לעיל:

44 טבלה ליל שמיני. דנדה טבילתה בלילה לבד מיום אחד עשר דלא בעי שמור הכי מסקינן בסוף נדה: