ביאור שטיינזלץ על ראש השנה ט״ז

1 א משנה בארבעה פרקים זמנים בשנה העולם נידון: בפסח נידון העולם על התבואה, בעצרת חג השבועות נידון על פירות האילן של השנה, בראש השנה — כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר: "היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" תהלים לג, טו, ובחג הסוכות נידונין על המים של גשמי השנה הבאה.

2 ב גמרא נאמר במשנה שבפסח נידונים על התבואה, ושואלים: הי איזו תבואה? אילימא הא אם נאמר זאת התבואה דקיימא שעומדת עכשיו בשיבוליה ועומדת להיקצר מפסח עד שבועות, כל הני הרפתקי דעדו עלה כל אותן הרפתקאות שבאו עליה בגשמים ובמזיקים במשך כל החורף אימת איתדון מתי נדונו עליה? אלא צריך לומר שמדובר בתבואה דמזדרעא העתידה להזרע בשנה הבאה.

3 ועוד שואלים: למימרא האם לומר דחד דינא מתדנא בדין אחד היא נידונת ולא יותר? והתניא והרי שנינו בברייתא: תבואה שאירע בה קרי מאורע, מכשול או אונס, אם אירע זה קודם הפסח — נידונית לשעבר בדין שהיה בשנה שעברה, ואם אירע בה לאחר הפסח — נידונית להבא. וכן אדם שאירע בו קרי או אונס, אם היה זה קודם יום הכפורים — נידון לשעבר בראש השנה של השנה שעברה, לאחר יום הכפורים נידון להבא. ואם כן, הרי שאותה תבואה עצמה נידונה פעמיים גם לפני פסח וגם לאחר הפסח.

4 אמר רבא: שמע מינה למד מכאן כי תרי דיני מתדנא בשני דינים נידונת מזריעתה עד הפסח, ומפסח עד לקציר. אמר אביי: הלכך משום כך, נלמד מכאן: כי חזי אינש דמצלח זרעא אפלא כאשר רואה אדם שמצליח הזרע האפיל, כלומר, אותם צמחים שזורעים עוד בתחילת החורף והם מגיעים להבשלה רק באביב או בקיץ — ליקדים וליזרע חרפא שיקדים ויזרע זרע בכיר הממהר לצמוח כגון שעורה, שאפשר לזרוע בסוף החורף ותצמח עד לאחרי פסח. והטעם — דעד דמטי למדייניה קדים סליק שעד שיבואו לדונו בפסח הבא מקדים ועולה ואף יצליח בגידולו, שהרי כבר יודע הוא שנידון באותה שנה לטובה.

5 ב לגופה של המשנה שואלים: מני מתניתין כשיטת מי היא משנתנו זו שהרי היא לא כשיטת ר' מאיר ולא כשיטת ר' יהודה ולא כשיטת ר' יוסי ולא כשיטת ר' נתן.

6 שכן שנינו בתוספתא: הכל נידונים בראש השנה, וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים, אלו דברי ר' מאיר. ואילו ר' יהודה אומר: הכל נידונים בראש השנה, וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו: בפסח נחתם הדין על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג הסוכות הם נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים.

7 ר' יוסי אומר: אדם נידון בכל יום ולאו דווקא פעם אחת בשנה, שנאמר: "ותפקדנו לבקרים" איוב ז, יח, כלומר, שבכל בוקר יש פקידה ודיון. ר' נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר: "לרגעים תבחננו" איוב ז, יח.

8 וכי תימא ואם תאמר: לעולם משנתנו כשיטת ר' יהודה היא, וכי קתני מתניתין וכאשר שנויה משנתנו הרי היא לענין גזר הדין "חתימה" ולא לעיקר הדין, שהוא אכן נעשה לכולם בראש השנה, אי הכי אם כך — קשיא קשה מענין אדם, שהיה צריך להוסיף שביום הכפורים נידון האדם!

9 אמר רבא: האי תנא תנא זה של משנתנו הוא תנא דבי מבית מדרשו של ר' ישמעאל היא, דתנא דבי ששנה התנא מבית מדרשו של ר' ישמעאל, בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים. וכי קתני מתניתין וכאשר שנויה משנתנו, הריהי שנויה על תחלת הדין, שאדם נידון בראש השנה.

10 אמר רב חסדא: מאי טעמיה מה טעמו של ר' יוסי? על שאלה זו תוהים: מה מקום לחפש את טעמו, הלא כדקאמר טעמיה כפי שאמר את טעמו: "ותפקדנו לבקרים"! ומסבירים: אנן הכי קאמרינן אנו כך אמרנו: אם הסתמך ר' יוסי על פסוק זה — מאי טעמא מה טעם, מדוע לא אמר כר' נתן שאדם נידון בכל שעה? ואם תאמר שהוא סבור ש"לרגעים תבחננו" אינו ראיה כי בחינה עיוני בעלמא עיון בלבד היא ולא משפט ממש — אם כן באותו אופן יש לומר כי פקידה נמי עיוני בעלמא גם כן עיון בלבד היא, ואם כן אין הוכחה גמורה מכתוב זה.

11 אלא אמר רב חסדא: טעמיה טעמו של ר' יוסי מהכא מכאן מכתוב אחר, שנאמר: "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו" מלכים א' ח, נט, משמע שבכל יום נידון העולם. ועל אותו פסוק

12 אמר רב חסדא: כאשר מלך וצבור באין לדין שמים — מלך נכנס תחלה לדין, שנאמר: "לעשות משפט עבדו" ואחר כך "ומשפט עמו ישראל". מאי טעמא מה טעם הדבר? איבעית אימא אם תרצה אמור: לאו אורח ארעא למיתב מלכא אבראי אין זה דרך ארץ שישב המלך מבחוץ, וימתין לאחרים. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: מוטב שידון המלך לבדו מקמי דליפוש מלפני שירבה חרון אף על חטאי העם, שמא יצא דינו לזכות.

13 אמר רב יוסף: כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כשיטת מי מתפללים אנו עכשיו על חולים וסובלי יסורים בכל יום כשאדם חולה, כמאן כמי — כשיטת ר' יוסי, שכיון שלדעתו אדם נידון בכל יום, אם כן יש טעם להתפלל בכל יום ולשנות את דינו. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: לעולם עושים אנו זאת אפילו כרבנן כשיטת חכמים שאדם נידון פעם אחת בשנה, אולם מנהגנו הוא על פי דברי ר' יצחק שאמר ר' יצחק: יפה צעקה לאדם שיתפלל ויצעק לה' בין קודם גזר דין של מעלה בין לאחר גזר דין.

14 ג תניא שנויה ברייתא: אמר ר' יהודה משום ר' עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח — מפני שהפסח זמן תבואה הוא, שאז מתחיל עיקר הקציר, ולכך אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה התורה הביאו שתי הלחם בעצרת חג השבועות — מפני שעצרת זמן התחלת בישול פירות האילן הוא, ולכך אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן.

15 ומפני מה אמרה התורה נסכו מים בחג הסוכות — אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה המתחילים לאחר חג הסוכות. ואמרו לפני בראש השנה בתפילה מלכיות זכרונות ושופרות. וטעמו של דבר: מלכיות — כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות — כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה עולה הזכרון — בשופר.

16 בשיטה דומה אמר ר' אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם שנשחט תמורתו איל, ומעלה אני עליכם כאילו אתם עקדתם עצמכם לפני.

17 אמר ר' יצחק: למה תוקעין בראש השנה? על שאלה זו תוהים: למה תוקעין?! רחמנא אמר התורה אמרה תקעו! אלא השאלה היא: למה מריעין? ושוב תוהים: מריעין?! רחמנא אמר התורה אמרה "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה" ויקרא כג, כד משמע שיום זה צריך להריע בו; אלא כך היתה השאלה — על מנהג ישראל שאינו מפורש בתורה: למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין לפני תפילת שמונה עשרה,

18 ותוקעין ומריעין כשהן עומדין בתפילת שמונה עשרה — כדי לערבב לבלבל את השטן, שתקיעה כפולה זו חיבוב מצוה היא ופועלת כנגד יצריו הרעים, וממתיקה את דינו.

19 ואמר ר' יצחק: כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה, שבשל תקלה כלשהי לא יכלו לתקוע — מריעין לה עושים לה רע בסופה בהסתמכות על כפל המשמעות של תקיעה ותרועה. מאי טעמא מה טעם הדבר — שלא איערבב בולבל השטן והוא מקטרג, וישראל נענשים.

20 א ומכאן ואילך מביאים שרשרת עניינים בשמו של ר' יצחק הקשורים כולם בבעיית דינו של אדם. ואמר ר' יצחק: כל שנה שרשה ענייה ויש בה צרות בתחלתה — מתעשרת בסופה, שנאמר: "מרשית השנה ועד אחרית שנה "דברים יא, יב, "מרשית" כתיב נאמר חסר אל"ף, לשון רש, עני. ונאמר: "ועד אחרית", כלומר, סופה שיש לה אחרית — תקוה ותוחלת.

21 ואמר ר' יצחק: אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, שנאמר: "כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם" בראשית כא, יז, שאף שעתידים בניו של ישמעאל להרשיע הרבה, כיון שבאותה שעה היה חף מפשע — נשמעה תפילתו.

22 ואמר ר' יצחק: שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם ואלו הן: העובר או יושב ליד קיר נטוי או מקום סכנה אחר. ועיון תפלה, שאדם מתפלל ובוטח שתישמע תפילתו. ומוסר דין על חבירו, שמבקש שישפוט ה' ביניהם. שאמר ר' אבין: כל המוסר דין על חבירו לשמים — הוא נענש תחלה, לפי שבדין שמים מוציאים גם מקצת פגמים שלו, שנאמר: "ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה ישפוט ה' ביני ובינך "בראשית טז, ה וכתיב ונאמר: אחר כך "ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה" בראשית כג, ב, ולמדנו מכאן שכיון שמסרה דינו לשמים — נענשה, ומתה היא תחילה.

23 ואמר ר' יצחק: ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם שנכתב עליו לרע, ומשנים אותו לטובה. ואלו הן: מתן צדקה, צעקה בתפילה, שינוי השם, ושינוי מעשה, שמשנה את מעשיו לטובה. ולכולם רמז במקרא; צדקה — דכתיב שנאמר: "וצדקה תציל ממות" משלי י, ב. צעקה — דכתיב שנאמר: "ויצעקו אל ה' בצר להם וממצקתיהם יוציאם" תהלים קז, כח. שינוי השם — דכתיב שנאמר: "שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" בראשית יז, טו, וכתיב ונאמר שם: "וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן" בראשית יז, טז. שינוי מעשה — דכתיב שנאמר: "וירא האלהים את מעשיהם" יונה ג, י, וכתיב ונאמר שם: "וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה" יונה ג, י.

24 ויש אומרים: אף שינוי מקום מבטל דינו של אדם, שנאמר: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך" בראשית יב, א, והדר ואחר כך נאמר: "ואעשך לגוי גדול" בראשית יב, ב. ומסבירים: ואידך והאחר שלא מנה שינוי מקום, סבור שלא זה היה הטעם, אלא ההוא זכותא זכותה של ארץ ישראל שהיא מקום מקודש הוא דאהניא ליה היא שהועילה לו.

25 ואמר ר' יצחק: חייב אדם להקביל פני רבו לבוא לפוגשו ברגל בחג, שנאמר ששאל בעל השונמית אותה כשהלכה לנביא: "מדוע את הלכת אליו היום לא חדש ולא שבת" מלכים ב' ד, כג, מכלל מכאן דבחדש שבראש חודש ובשבת כלומר, יום חג, יום שבתון איבעי לה למיזל צריכה היתה ללכת.

26 ואמר ר' יצחק: חייב אדם לטהר עצמו ברגל, שנאמר: "ובנבלתם לא תגעו" ויקרא יא, ח, ופסוק זה עוסק בענין הרגל.

27 תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך בהרחבה; נאמר: "ובנבלתם לא תגעו" ויקרא יא, ח, יכול יהו ישראל מוזהרין ואסורים על מגע נבילה, תלמוד לומר: "אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו" ויקרא כא, א ומכאן: בני אהרן מוזהרין מלהיטמא, אולם בני ישראל אין מוזהרין.

28 והלא דברים קל וחומר: ומה טומאה חמורה של מת רק כהנים מוזהרין, ישראלים אינם מוזהרין. טומאה קלה של נבילה — לא כל שכן שאין ישראל מוזהרים עליה? אלא, מה תלמוד לומר "ובנבלתם לא תגעו" — בזמן הרגל שאז חייבים הכל להיות טהורים.

29 ב עתה שבים לעסוק בענין יום הדין, אמר ר' כרוספדאי אמר ר' יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה לפני הקדוש ברוך הוא, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים שמעשיהם שקולים. צדיקים גמורין — נכתבין ונחתמין לאלתר מיד לחיים, רשעים גמורין — נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים — תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו במעשים טובים ובמצוות שהוסיפו בימים אלה — נכתבין לחיים, לא זכו — נכתבין למיתה.

30 אמר ר' אבין: מאי קרא מהו הכתוב המרמז על כך — שנאמר: "ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו" תהלים סט, כט, "ימחו מספר" — זה ספרן של רשעים גמורין, שהם נמחקים מן העולם, "חיים" — זה ספרן של צדיקים, "ועם צדיקים לא יכתבו" — זה ספרן של בינוניים, שנכתבים בספר לעצמם, לא עם הצדיקים.

31 רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא מכאן נלמד הדבר, ממה שנאמר: "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" שמות לב, לב "מחני נא" — זה ספרן של רשעים שהם נימחים, "מספרך" — זה ספרן של צדיקים שהוא מיוחד ומיוחס לה', "אשר כתבת" — זה ספרן של בינוניים.

32 בדומה לרעיון זה תניא שנויה ברייתא, בית שמאי אומרים: שלש כתות הן ליום הדין הגדול שבאחרית הימים: אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורין, ואחת של בינוניים. צדיקים גמורין — נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם, רשעים גמורין — נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם, שנאמר: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם" דניאל יב, ב, בינוניים — יורדין לגיהנם שיתמרקו ויתכפרו עונותיהם,