ביאור שטיינזלץ על ראש השנה ו׳

1 כי דבר זה בן עזאי נפקא יוצא הדבר, דתניא שכן שנינו בברייתא, בן עזאי אומר: נאמר, "לא ירצה המקריב אתו" ויקרא ז, יח,

2 מה תלמוד לומר, מה למדים אנו מן ההדגשה "אותו"? לפי שנאמר: "כי תידור נדר לה' אלוקיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו ה' אלוקיך מעימך והיה בך חטא" דברים כג, כב, ומכתוב זה שומע אני כי אף המאחר להביא את נדרו יהא ב"בל ירצה", תלמוד לומר: "אותו" להדגיש: אותו קרבן פיגול שהקריבו שלא בזמנו הוא ב"לא ירצה", ואולם אין המאחר נדרו עובר ב"לא ירצה",

3 אלא, יש לדחות מה שאמרנו ולפרש את הכתוב כך: ההדגשה בכתוב "והיה בך חטא" באה ללמד: בך חטא — ולא באשתך חטא. וצריך הדבר להיאמר, שלא ייחשב הדבר כאיחור גם לבני ביתו.

4 כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר הואיל ואמר ר' יוחנן, ואי תימא ויש אומרים שאמר זאת ר' אלעזר: אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון שהבטיח ואין לו לשלם, שנאמר לענין המחייב עצמו בממון של ערבות: "אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך" משלי כב, כז, ונתפרש כרמז למות אשתו, ואם כן אימא בהאי עון אמור שבעון זה של "בל תאחר" נמי גם כן אשתו מתה, שאף זה כמי שאינו רוצה לפרוע התחייבותו, לכך קא משמע לן השמיע לנו הכתוב שאין הדבר כן, ועבירה זו נחשבת רק לו לבדו.

5 א על הכתוב "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלוהיך נדבה אשר דברת בפיך" דברים כג, כד, תנו רבנן שנו חכמים: "מוצא שפתיך" — זו מצות עשה, "תשמר" — זו מצות לא תעשה, שלשון שמירה היא אזהרה מעבירה, "ועשית" — הרי זו אזהרה לבית דין שיעשוך שיגרמו לך שתעשה שיכריחוך לכך, "כאשר נדרת" — זה נדר, "לה' אלהיך" — אלו חטאות ואשמות עולות ראיה ושלמים שלמי חגיגה לקיים דבריו, שהם שאר קרבנות שקיימת חובה עליו להביאם, "נדבה" — כמשמעו, "אשר דברת" — אלו קדשי בדק הבית, שאומר דברו ונודר, "בפיך" — זו צדקה, שמחייב את עצמו כשמבטיח בפיו.

6 ומעתה באים לביאור פרטי הדברים, אמר מר החכם: "מוצא שפתיך" — זו מצות עשה. ושואלים: למה לי לשם מה נאמר, והלא מ"ובאת שמה... והבאתם שמה" דברים יב, ה-ו נפקא יוצא הדבר שזו מצות עשה! וכן "תשמר" ששנינו כי זו מצות לא תעשה, למה לי? הלא ממה שנאמר "לא תאחר לשלמו" נפקא יוצא נלמד הדבר!

7 וכן "ועשית" ששנינו כי זו אזהרה לבית דין שיעשוך. למה לי? הלא מ"יקריב אתו" ויקרא א, ג נפקא יוצא הדבר דתניא שכן שנינו בברייתא: כתוב זה שנאמר "יקריב אתו" ויקרא א, ג, מלמד שכופין אותו להקריב את קרבנו. יכול שיהא מקריבו אפילו בעל כרחו לגמרי — תלמוד לומר: "לרצנו" ויקרא א, ג, הא כיצד עושים? בית דין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכיון שכל ההלכות הללו כבר ידועות ממקור אחר מה טעם לחזרה זו?

8 ומשיבים: יש צורך בדבר כי מדובר במקרים שונים. חד במקום אחד מדובר באופן שאמר ונדר קרבן, ואולם לא אפריש הפריש אותו ולא ייחד בעל חיים מסויים לנדרו, וחד ובמקום אחד מדובר כאשר אפריש הפריש את הקרבן, ואולם לא אקריב הקריב אותו.

9 וצריכא וצריך שייאמרו שניהם, דאי אשמעינן שאם היה משמיע לנו רק במקרה שאמר ולא אפריש הפריש כלל, היינו אומרים שנענש משום שלא קיימיה לדיבוריה קיים את דיבורו, אבל אם אפריש הפריש ולא אקריב הקריב אימא אמור: כל היכא דאיתיה כל מקום שהוא נמצא — בי גזא דרחמנא איתיה בבית אוצרו של הקדוש ברוך הוא, הוא נמצא שהרי הארץ ומלואה לה', ולכן אינו עובר אם מאחר את הבאתו למקדש, על כן צריכא צריך ללמדנו שגם במקרה זה עובר.

10 ואי אשמעינן ואם היה משמיע לנו אפריש הפריש ולא אקריב הקריב, הייתי אומר שעובר משום שיש כבר קרבן בעין דקא משהי ליה גביה שמשהה אותו אצלו, אבל אם אמר נדר ולא אפריש הפריש, אימא אמור כי דיבורא דיבור בלבד לא כלום הוא, כל עוד לא היתה הפרשה במעשה, ולכן צריכא צריך שייאמרו שניהם.

11 ומקשים: ומי מצית אמרת והאם יכול אתה לומר שמדובר באופן שאמר בלבד ולא אפריש הפריש? והא והרי נדבה כבר כתיבא כתובה, שהלא היא נלמדת בגזירה שווה, ותנן ושנינו במשנה: אי זהו נדר — האומר: הרי עלי עולה, שחייב את עצמו להביא קרבן. ואי זו היא נדבה — האומר: הרי זו, בהמה מסויימת, תהא לעולה.

12 ומה בין נדר לנדבה לענין הלכה? בנדר, אם מת או נגנב — בעל החיים שנדר חייב באחריותו וצריך להביא אחר במקומו, שהרי היתה על הנודר התחייבות אישית להביא. ואילו בנדבה, אם מתה או נגנבה הבהמה — אינו חייב באחריותה. ואם כן, נדבה היא קרבן שאדם הפרישו כבר!

13 אמר רבא: משכחת לה מוצא אתה אותה אפשרות לנדר כעין נדבה, כגון באופן שאמר: הרי עלי עולה על מנת שאיני חייב באחריותה ובאופן כזה אינה אלא נדבה.

14 שנינו בברייתא "בפיך" — זו צדקה. אמר רבא: וצדקה, אם מאחר בנתינתה לאחר שנדרה — מחייב עלה לאלתר מתחייב עליה מיד. מאי טעמא מה טעם הדבר — דהא קיימי שהרי כרגיל עומדים, מצויים עניים מיד בשעת הנדר, ויש אפשרות לתת להם מיד, שלא כקרבן שאינו יכול להקריבו אלא בבית המקדש.

15 ושואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו דין זה! ומסבירים: מהו דתימא שתאמר סברה הפוכה; כיון דבעניינא שבענין הקרבנות כתיבא כתובה הצדקה, ושמא עד דעברי עלה שיעברו עליה שלשה רגלים כקרבנות לא יעבור ב"בבל תאחר", על כן קא משמע לן השמיע לנו רבא שאינו כן, כי התם היא דתלינהו רחמנא שם בקרבנות, הוא שתלתה אותם התורה ברגלים, אבל הכא כאן בצדקה לא, וטעם הדבר, דהא שכיחי שהרי מצויים עניים.

16 ב אמר רבא: אף על פי שלרוב הדעות בנדרים אינו עובר על "בל תאחר" אלא לאחר שלושה רגלים, מכל מקום, כיון שעבר עליו רגל אחד שלא הביא נדריו — מיד עובר בעשה.

17 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו: העיד ר' יהושע ור' פפייס על ולד שנולד לבהמת שלמים, בין אם הקדישה לפני שנתעברה ובין אם הקדישה לאחר מכן, שיקרב אף הוא שלמים. אמר ר' פפייס: אני מעיד שהיתה לנו פרה של זבחי שלמים ואכלנוה בפסח, ואכלנו ולדה של אותה פרה כקרבן שלמים בחג סוכות. ונברר את פרטי אותו מעשה.

18 בשלמא נניח בפסח עצמו לא אקרבוה הקריבוהו את הולד, אימור אמור שמא מחוסר זמן הוה היה שעוד לא הגיע ליום השמיני לחייו, ואסור להקריב בהמה לפני כן. אלא ולדה בעצרת חג השבועות היכי משהי לה איך משהים אותו ולא מקריבים אותו מיד בחג הסמוך לפסח? והלא לדברי רבא עברי עליה עוברים עליו, על איחורו בעשה מיד בחלוף החג הראשון!

19 אמר רב זביד משמיה משמו של רבא: כגון

20 שהיה ולד זה חולה בעצרת חג השבועות ולכן לא הביאוהו אלא ברגל הבא. רב אשי אמר תירוץ אחר: מאי מה פירוש "ואכלנו ולדה שלמים בחג" דקתני ששנה — כוונתו לחג השבועות, ואם כן אין כל קושי בדבר.

21 ושואלים: ואידך והאחר רב זביד שלא פירש כן, מה טעמו — כל היכא דתני מקום שהוא שונה ומכנה את שם החג 'פסח', תני הריהו שונה ומכנה את חג השבועות בשם 'עצרת' ואין מכנים בשם 'חג' סתם אלא לחג הסוכות.

22 א אמר רבא: כיון שעברו עליו שלשה רגלים ולא הביא, הרי בכל יום ויום מאז עובר עליו ב"בל תאחר". מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בתוספתא: אחד בכור, ואחד כל הקדשים, כיון שעברו עליהם שנה אפילו בלא שיעברו שלוש הרגלים או שעברו שלוש רגלים בלא שעברה שנה שלימה — עובר ב"בל תאחר".

23 ותחילה תוהים על השאלה עצמה: והאי מאי תיובתיה וזה מה קושיתו? הרי לכאורה אין כל קשר בין הלכה זו ודברי רבא, ומה הקושיה שבדבר? אמר רב כהנא: מאן דקא מותיב מי שמקשה כאן — שפיר קא מותיב יפה הוא מקשה. וכך יש להבין: מכדי תנא אלאוי קא מהדר הרי התנא בתוספתא זו על הוספת לאוים הוא מחזר, כלומר, בא להראות תוספת איסור, אפילו בשנה בלא רגלים או רגלים בלא שנה, ואם דברי רבא נכונים להלכה, אם כן ליתני שישנה: בכל יום ויום עובר ב"בל תאחר".

24 ואידך והאחר רבא מה הוא אומר — תנא זה למיקבעיה בלאו קא מהדר לקבוע את הדבר באיסור הוא מחזר, כלומר, אינו בא אלא להגדיר את תחומי איסור זה, אולם בלאוי יתירי לא קא מהדר להוסיף לאוים יתרים אין הוא מחזר.

25 ב כיון שהזכרנו ברייתא זו, באים לבררה לגופא, שנינו: אחד בכור ואחד כל הקדשים, כיון שעברו עליהם שנה בלא רגלים או רגלים בלא שנה — עובר ב"בל תאחר". ושואלים: בשלמא נניח רגלים בלא שנה משכחת לה מוצא אתה אותה שיתכן שיעברו שלוש רגלים מפסח עד סוכות שהם רק כמחצית השנה, אלא שנה בלא רגלים היכי משכחת לה האיך אתה מוצא אותה אפשרות שתעבור שנה שלימה ועדיין לא עברו שלוש רגלים?

26 ומוסיפים: הניחא למאן דאית ליה זה נוח למי שיש לו, שסבור, שעובר על שלוש רגלים דווקא כסדרן, הרי משכחת לה מוצא אתה אותה, שאם נדר סמוך לחג השבועות לא יעבור אלא לאחר חג הסוכות בשנה השלישית ויתכן איפוא שתעבור שנה שלימה בלא שיעברו שלוש רגלים כסידרן. אלא למאן דלית ליה למי שאין לו שאינו מקבל את ההלכה שחובה שיהיו כסדרן, היכי משכחת לה היאך מוצא אתה אותה?

27 ומעירים עוד: בשלמא נניח לפי שיטת רבי משכחת לה מוצא אתה אפשרות כזו בשנה מעוברת, שלדעתו חודש העיבור אינו נחשב חלק מן השנה, חוץ מאחד עשר יום ששנת החמה ארוכה מזו של הלבנה. דתניא שכן שנינו בברייתא,נאמר בענין מוכר בית בעיר חומה שהמוכר יכול לגאלו בחזרה עד "עד תום שנת ממכרו" ויקרא כה, כט, "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל" ויקרא כה, ל, ונחלקו בפירוש המושג "שנה תמימה"; רבי אומר, מונה שלש מאות וששים וחמשה יום כמנין ימות החמה, ולא שנת לבנה כרגיל, ולכן קורא לה "שנה תמימה",

28 וחכמים אומרים: מונה שנים עשר חודש מיום ליום, כלומר, מיום מסויים בחודש עד לאותו יום כעבור שנים עשר חודש, ואם נתעברה שנה — נתעברה לו למוכר, והדבר הוא עדיין בתוך גדר "שנה תמימה". ומעתה משכחת לה מוצא אתה אותה אפשרות לשיטת רבי, כיצד: דאקדשה בתר שהקדיש אותה, את הבהמה אחר חג המצות, דכי מטא שילהי ולכאשר מגיע סוף אדר בתראה האחרון, אדר שני שנה מליא מלאה, אולם רגלים לא מלו נתמלאו, שהרי עדיין לא הגיע הרגל השלישי. אלא לרבנן, היכי משכחת לה לחכמים, כיצד מוצא אתה אותה?

29 ומשיבים: כדתני כפי ששנה רב שמעיה: עצרת חג השבועות פעמים הוא חל בחמשה בסיון, פעמים בששה בסיון, ופעמים בשבעה. הא כיצד? אם שניהן, גם ניסן וגם אייר, היו מלאין בני שלושים יום נמצא שיום החמישים לפסח, שבו נקבע חג השבועות הוא חמשה בסיון, אם היו שניהן חסרין — הריהו בשבעה בסיון, אחד מלא ואחד חסר — הרי זה בששה. ואם כן לשיטה זו, אם היו שניהם מלאים וחל חג השבועות בחמישה בסיון, ונדר הוא בשישה בסיון שהיה יום אחר חג השבועות באותה שנה, ובשנה שלאחריה היו שניהם חסרים וחל החג בשבעה בסיון הרי שעברה שנה ולא עברו שלושה רגלים.

30 ומעירים: ומאן ומי הוא תנא זה דפליג עליה החולק עליו על רב שמעיה וסבור שלשנה יש מנין ימים קבוע — אחרים היא. דתניא שכן שנינו בברייתא, אחרים אומרים: אין בין עצרת לעצרת בשנה הבאה וכן אין בין ראש השנה לראש השנה שלאחריו אלא ארבעה ימים בלבד, לפי שמנין ימות השנה קבוע הוא 354 יום והחודשים באים כסדרם אחד מלא ואחד חסר, ואם היתה שנה מעוברת — והם איפוא חמישים ושנים שבועות שלמים וארבעה ימים נוספים הרי בשל חודש אדר הנוסף נוסף יום אחד על ארבעה שבועות שלמים, ולכך הרי הם חמשה.

31 ג בעי שאל ר' זירא: יורש מהו ב"בל תאחר"? כלומר, האם יורש עובר משום "בל תאחר" על נדר שנדר אביו? וצדדי השאלה: "כי תדר נדר לה' אלוקיך לא תאחר לשלמו "דברים כג, כב אמר רחמנא אמרה התורה, והא והרי יורש זה עצמו לא נדר דבר, או דלמא שמא עיקרה של המצוה היא כפי שנאמר: "ובאת שמה והבאתם שמה" דברים יב, ה-ו ובהבאת הקרבן בזמנו הא מיחייב הרי הוא מחוייב.

32 ומציעים: תא שמע בוא ושמע תשובה לדבר, דתני ששנה ר' חייא: נאמר "כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך" דברים כג, כב ומ"עמך" כוונתו פרט ליורש. ומכאן נלמד שאין היורש עובר ב"בל תאחר".

33 ותוהים: והאי וזה "מעמך" הלא מיבעי ליה צריך אותו לענין אחר, כי דבר זה מלמדנו לענין לקט שכחה ופאה שאף עליהם עובר ב"בל תאחר"! ומשיבים: קרי ביה קרא בו, כלומר, למד ממנו שני לימודים, מ"עמך" ומ"מעמך"; ממה שנאמר "עמך" נלמד לענין לקט שכחה ופאה, וה־'מ' הנוספת "מעמך" באה למעט יורש.

34 בעי שאל ר' זירא שאלה אחרת בנושא זה: אשה שנדרה נדר מה היא, מה דינה, בענין דין "בל תאחר"? וצדדי השאלה: מי אמרינן האם אומרים אנו הא הרי לא מיחייבא אינה מחוייבת בראיה של המקדש ברגל שהרי היא מצוות עשה שהזמן גרמא, שנשים פטורות ממנה, ולכן אינה עוברת אם אינה מביאה את הקרבן בזמנו. או דלמא שמא יש לומר הא איתה הרי היא ישנה ומחוייבת במצות השמחה בחג, וכיון שכך מסתבר לומר שהיא מחוייבת גם בשאר מצוות הקשורות בחג?

35 אמר ליה לו אביי: ותיפוק ליה ושיצא לו הדבר בפשטות דהא איתה שהרי היא ישנה ומחוייבת גם כן בשמחת החג, ותוהים: ומי והאם אמר אביי הכי כך שמצות עשה לאשה לשמוח ברגל? והאמר והרי אמר אביי: אשה — בעלה משמחה. כלומר, אין מצוה על האשה עצמה לשמוח, אלא המצוה חלה על הבעל — לגרום לכך שתהא אשתו שמחה בחג. ומשיבים: לפי דבריו של ר' זירא קאמר אמר ועל פי שיטתו, שכיון שר' זירא סבור שיש מצות עשה על האשה בשמחה — הרי נפתרת שאלתו על פי שיטתו.

36 ד איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: בכור מאימתי מונין לו שנה לענין "בל תאחר"? אביי אמר: משעה שנולד, רב אחא בר יעקב אמר: משעה שנראה להרצאה. כלומר, משעה שהיה ראוי לקרבן והוא מיום השמיני והלאה, כמפורש בתורה ויקרא כב, כז.

37 ומעירים, ולא פליגי ובאמת אינם חלוקים בהלכה, כי הא זה שאמר רב אחא בר יעקב שמונין לו משעה שנרצה, מדובר בבכור תם, שאין בו מום, וחובה היא להביאו ולהקריבו במקדש.