ביאור שטיינזלץ על ראש השנה כ׳

1 אלא אי אמרת אם אומר אתה שחודש אדר לעולם חסר, אמאי מחללינן מדוע מחללים אנו את השבת? הרי יודעים מראש מתי בדיוק יחול ראש חודש ניסן! ומשיבים: משום שמצוה לקדש את החודש על פי הראייה ולא לסמוך רק על החשבון והתקנות.

2 איכא דאמרי יש שאומרים לא בנוסח זה, אלא אמר רב נחמן: אף אנן נמי תנינא אנחנו גם כן שנינו סיוע לדברים ששלחו למר עוקבא, שכן שנינו: על שני חדשים מחללין את השבת — על ניסן ועל תשרי. אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה שלעולם עושים את אדר הסמוך לניסן חסר — משום הכי כך מחללינן מחללים אנו את השבת משום שמצוה לקדש על הראייה.

3 אלא אי אמרת זמנין אם אומר אתה שלפעמים הוא מלא זמנין ולפעמים הוא חסר ואין קביעות בדבר — אמאי מחללינן מדוע מחללים אנו? נעבריה האידנא נעבר אותו היום, כלומר, לא יקבעו ראש חודש וישאר אדר מעובר בן שלושים יום ונקדשיה ויקדשוהו למחר, וכיון שאין עושים כן, אלא מחללים את השבת כדי לקבוע את החודש על פי הראייה, הרי זו הוכחה שמצוה לקדש על פי הראייה דווקא.

4 ודוחים: אי דאקלע אם היה מקרה שהזדמן יום שלשים עצמו בשבת הכי נמי כך גם כן עושים, שאם נראה הירח בשבת ביום שלושים — אין מחללים את השבת להעיד ומעברים את חודש אדר, הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים במקרה דאקלע שהזדמן שיום השלשים ואחד הוא בשבת וראו אז את הירח, שהכרח הוא לקדש את ראש החודש ביום שבת, שהרי אין חודש יותר משלושים יום ואי אפשר לדחות את קידושו, וזאת משום שמצוה לקדש על הראייה ולעשות זאת על פי העדים.

5 מתיב מקשה על כך רב כהנא, שנינו: כשהמקדש קיים מחללין את השבת לצורך קידוש החודש, אף על כולן על כל החודשים, מפני תקנת הקרבן שיקריבו את קרבן ראש החודש בזמנו.

6 מדכולהו לאו מכיון שבכולם מחללים את השבת לא משום שמצוה לקדש על הראייה, אלא מפני טעם אחר — משמע שניסן ותשרי נמי גם כן לאו משום שמצוה לקדש על הראייה.

7 ולכן, אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה זמנין פעמים שחודש אדר מלא וזמנין ופעמים שהוא חסר, משום הכי כך מחללינן מחללים אנו, אלא אי אמרת אם אומר אתה כי חודש אדר לעולם חסר, אם כן אמאי מחללינן מדוע מחללים אנו? ומסכמים: אכן, תיובתא קושיה חמורה היא, ונדחו דברי רב נחמן.

8 א ומוסרים שפעם אחת כי אתא כאשר בא עולא, אמר: בשנה זו עברוה עיברו את חודש אלול והיה בן שלושים יום. אמר עולא: ידעי חברין בבלאי מאי טיבותא עבדינן בהדיהו האם יודעים חברינו הבבליים מה טובה עשינו איתם על ידי כך, שדחו את ראש השנה ביום אחד ואין יום הכיפורים חל סמוך לשבת.

9 ושואלים: מאי טיבותא מה הטובה שיש בדבר? עולא אמר: משום ירקיא הירקות שלא יתייבשו במהלך שני ימי השבתון. ר' אחא בר חנינא אמר: משום מתיא המתים, שאם מת אדם ביום שבתון חמור אחד כשבת יצטרכו לדחות את קבורתו עד מוצאי יום הכיפורים, ויש חשש שמא יסריח.

10 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם הלכה למעשה, אם זה או זה הוא הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל הלכה למעשה בדבר זה: יום הכפורים שחל להיות אחר השבת ולא ביום שישי. מאן דאמר לשיטת מי שאומר שהטעם הוא משום מתיא המתים מעברינן מעברים אנו, שלענין זה אין הבדל אם יום הכיפורים הוא לפני השבת או אחרי השבת. אולם ומאן דאמר ומי שאומר שהטעם הוא משום ירקיא הירקות, שלא יכמשו — אין צריך לעבר, כי לאימת קא בעי להו למתי הוא צריך אותם את הירקות — לאורתא לערב שלאחר יום הכיפורים, ואם חל ביום ראשון, הרי לאורתא טרח ומייתי לערב הוא יכול לטרוח ולהביא מן השדה ירקות טריים.

11 ואומרים: ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר שהטעם הוא משום ירקיא הירקות, לעבריה שיעברו אותו משום מתיא המתים, שהרי גם זה הוא שיקול חשוב! אלא, לכל הדעות שני הטעמים תופסים, ויש להסביר באופן אחר: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל למעשה לא לגבי יום הכיפורים אלא לגבי יום טוב של ראש השנה הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה. כיצד? מאן דאמר לדעת מי שאומר שהטעם הוא משום ירקיא הירקות מעברינן מעברים אנו ומאן דאמר ולדעת מי שאומר שהטעם הוא משום מתיא המתים, הרי אפשר בעממי אפשר בבני העמים, בגויים שהרי מותר לקבור את המת ביום טוב על ידי גויים.

12 ושואלים: ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר שהטעם הוא משום מתיא המתים, לעבריה שיעברו אותו גם משום ירקיא הירקות! ומשיבים: לדעתו אין הדבר חשוב כל כך, כי אפשר להשרותם בחמימי בחמים ואז יהיו ראויים לאכילה.

13 ושואלים: אי הכי אם זה הטעם, יכולים לשאול בני בבל: מאי שנא לדידן מה שונה לנו שעשו בכך טובה לנו, הלא אפילו לדידהו נמי להם גם כן הרי זאת טובה! ומשיבים: לדידן חביל לן עלמא לנו בבבל חם לנו העולם, וכיון שהחום מרובה יותר הכל מתקלקל מהר יותר, לדידהו לא חביל להו עלמא להם, לבני ארץ ישראל אין העולם חם להם, כלומר, אין מזג האויר חם כל כך, ובשל שני הטעמים אינם מוכרחים לעבר.

14 ב בדברים שנאמרו עד כה הוזכר שמטעמים שונים מעברים את החודש, ושואלים: איני וכן הוא?! והתני והרי שנה רבה בר שמואל: יכול כשם שמעברין את השנה לצורך, שהרי בעיבור השנה מביאים בחשבון שיקולים שונים, וביניהם צרכי החג וצרכי הציבור, כך מעברין את החדש לצורך? תלמוד לומר: "החדש הזה לכם ראש חדשים" שמות יב, ב, לומר: כזה ראה וקדש. לומר לנו, שכאשר רואים את הירח במולדו "כזה" — מקדשים!

15 אמר רבא: לא קשיא אינו קשה: כאן — לעברו ולדחות את ראש החודש הבא — מותר, כאן — לקדשו. והכי קאמר וכך אמר: יכול כשם שמעברין את השנה ואת החדש לצורך כך מקדשין את החדש לצורך ומכריזים ומקדשים את החודש ביום שלושים עוד לפני ראיית הירח החדש? תלמוד לומר "החדש הזה לכם" — כזה ראה ורק אחר כך קדש.

16 וכי הא וכמו זו שאמר ר' יהושע בן לוי: מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו, שחוקרים אותם חקירה קשה עד שהם מתבלבלים ואין עדותם מתקבלת כדי לעברו את החודש הזה מפני הצורך. ואין מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו כדי שיוכלו בסופו של דבר לקדשו בזמנו, אלא אין מקדשים אלא על פי הראייה.

17 ותוהים: איני וכי כך הוא?! והא שלח ליה והרי שלח לו ר' יהודה נשיאה נשיא הסנהדרין לר' אמי: הוו יודעין שכל ימיו של ר' יוחנן היה מלמדנו: מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו לקדשו, אף על פי שלא ראוהו — יאמרו "ראינו"!

18 אמר אביי: לא קשיא אינו קשה; הא זה בניסן ותשרי כיון שהמועדים תלויים בהם ויש להתחשב גם בימים בהם נקבעים המועדים — מקדשים אותם לצורך, הא זה — בשאר ירחי חודשים, אין מקדשים אפילו לצורך.

19 רבא אמר: הא דתני זו ששנה רבה בר שמואל שאין מעברים ומקדשים חודש לצורך — הוא לדעת אחרים היא. דתניא שכן שנינו בברייתא, אחרים אומרים: אין בין עצרת לעצרת, בין חג שבועות שבשנה אחת לחג שבועות שבשנה שנייה, ואין בין ראש השנה לראש השנה אלא ארבעה ימים בלבד, שאת החודשים קובעים חודש מלא וחודש חסר כסדרם תמיד, ולכן סך כל העודף של ימות השבוע משנה לשנה מצטבר כדי ארבעה ימים בלבד. ואם היתה שנה מעוברת שנתווסף עוד יום אחד בגלל חודש אדר הנוסף הרי הם חמשה ימים של הבדל.

20 רב דימי מנהרדעא מתני איפכא היה שונה להיפך: מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו כדי לקדשו, ואין מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו כדי שלא יעידו, ואפשר יהיה לעברו.

21 ושואלים: מאי טעמא מה הטעם של רב דימי — שלכאורה קשה וחמור יותר לאיים על העדים להעיד על דבר שלא ראו, מאשר לגרום להם להעיד על דבר שראו,

22 האי מיחזי כשקרא זה, כשמאחרים ומעכבים נראה כשקר שאם לא קידשו את החודש בזמנו, הרי רבים רואים את הירח ותוהים מדוע לא קידשו קודם. האי לא מיחזי כשקרא וזה כשמקדימים אינו נראה כשקר שהרי תולים הם את אי ראייתם בכך שאף שהם עצמם לא ראו, מכל מקום אנשים אחרים ראו את מולד הירח החודש והשאר לא ראוהו.

23 א אמר שמואל: יכילנא לתקוני לכולה יכול אני לתקן לוח שנה לכל הגולה כי בקי היה היטב במהלך הכוכבים ובעקרונות החישוב והעיבור, והיה יכול לחשב הכל.

24 אמר ליה לו אבא אבוה אביו של ר' שמלאי לשמואל: ידע מר האי מילתא דתניא האם יודע אדוני מה פירוש הדבר הזה ששנינו בברייתא של סוד העיבור, העוסקת בעקרונות חישובי המועדות: נולד קודם חצות או נולד אחר חצות? אמר ליה לו : לא, אין אני יודע. אמר ליה לו: מדהא לא ידע מר מכיון שאת זה אין אדוני יודע — איכא מילי אחרנייתא דלא ידע מר יש עוד דברים אחרים שאין אדוני יודע, וכיון שכך — אין לסמוך על החשבונות הנעשים בלי שכל הנושא כולו ידוע וברור לעורך החשבון בכל פרטיו.

25 לגופה של אותה ברייתא סתומה, כי סליק כאשר עלה ר' זירא לארץ ישראל מבבל, שלח להו להם במכתב לחביריו בבבל: צריך שיהא לילה ויום מן החדש, כלומר, כדי שאפשר יהיה לקדש את החודש צריך שיהא מולדו ביום הקודם, כך שיהיה לילה ויום של החודש הבא לאחר שכבר נראה מולד הירח החדש,

26 וזו שאמר אבא אבוה אביו של ר' שמלאי לפני שמואל ולא ידע שמואל לפרש את החילוק בין נולד לפני חצות לנולד אחר חצות — אני אפרשה, וכך יש להבין: כלל הוא שאין הירח מתכסה לאחר מולדו בארץ ישראל אלא למשך שש שעות, ולפי חשבון זה מחשבין את תולדתו מולדו של הירח, אם נולד זמן המולד היה קודם חצות היום ועדיין יש יותר משש שעות ביום — בידוע שנראה הירח החדש עוד ביום סמוך לשקיעת החמה. לא נולד קודם חצות אלא לאחריו ואין עוד שש שעות ביום עד לשקיעה — בידוע שלא נראה סמוך לשקיעת החמה.

27 ושואלים: מאי נפקא מינה מה יוצא מזה אם אנו יודעים את הדבר, שהרי ממילא אנו תלויים בהעדאת עדים? אמר רב אשי: לאכחושי סהדי כדי להכחיש את העדים, שכיון שיודעים אנו עובדה זו, הרי אם העידו העדים שראו את הירח החדש בזמן שלפי החשבון אי אפשר לראותו — ברור שהם עדי שקר.

28 אמר ר' זירא אמר רב נחמן: עשרים וארבעה שעי שעות מכסי סיהרא מכוסה הירח בין הירח הישן והחדש. וחלוקת זמן הכיסוי בין הירח הישן והחדש — לדידן שית מעתיקא ותמני סרי מחדתא לנו, לבני בבל, מכוסה שש שעות מן הירח הישן ושמונה עשרה שעות מן החדש, לדידהו שית מחדתא ותמני סרי מעתיקא להם, לבני ארץ ישראל, שישה מן החדש ושמונה עשרה מן הישן.

29 ושואלים: למאי נפקא מינה מה יוצא מזה? אמר רב אשי: לאכחושי סהדי כדי להכחיש את העדים, שאם העידו שראו את שני הירחים, הישן והחדש, בתוך עשרים וארבע שעות — ודאי שקר העידו.

30 אמר מר החכם צריך שיהא לילה ויום מן החדש, ושואלים: מנלן מניין לנו הדבר? ר' יוחנן אמר: נאמר: "מערב עד ערב תשבתו שבתכם "ויקרא כג, לב, ואם כן היום בא אחר הלילה לענין חשבון החגים.

31 ריש לקיש אמר: דבר זה נלמד ממה שנאמר: "עד יום האחד ועשרים לחדש בערב" שמות יב, יח, לומר, שהחג מסתיים בסוף היום, ובערב מתחיל יום אחר, הרי שהיום הולך אחר הלילה.

32 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם? אביי אמר: משמעות דורשין איכא בינייהו הבדל בדרשה יש ביניהם.

33 רבא אמר: ענין זה, למה חושבים את חצות לילה איכא בינייהו יש הבדל ביניהם, שאם למדים מן הפסוק המדבר ביום הכיפורים "מערב עד ערב", הרי יש ללכת אחר תחילת הלילה, ואם נראה עדיין הירח הישן בתחילת ליל השלושים, שוב אין מקדשים את היום השלושים. ואם למדים מן הפסוק העוסק בפסח ובמצות "עד יום האחד ועשרים לחודש בערב", הרי כשם שלענין הזמן שבו אכילת מצה היא רשות, יש לחשב זאת מחצות ליל ראשון של הפסח, כך גם לענין ראיית הירח לענין קידוש החודש, שאף אם נראה בתחילת הלילה, כל שהוא לפני חצות הלילה, עדיין הוא נחשב כסופו של היום הקודם, ומונים לילה ויום מחצות הלילה ואילך.

34 ב ועוד בענין המועדות, אמר ר' זירא אמר רב נחמן: כל ספיקא ספק שיש בקביעת זמנים לקמיה שדינן לפניו, כלומר: הלאה, אנחנו משליכים אותו, שמחמת הספק לעולם אנו מאחרים ביום אחד. למימרא דחמיסר ושיתסר עבדינן, ארביסר לא עבדינן לומר, שחמישה עשר ושישה עשר עושים אנו בגלויות מחמת הספק, ארבעה עשר אין אנו עושים ואין אנו חוששים שמא יש להקדים ביום אחד.

35 ושואלים: וליעבד נמי ארביסר ושיעשו גם כן ארבעה עשר מפני הספק, כיצד? דלמא חסרוה לאב וחסרוה לאלול שמא נמצא חודש אב חסר, וגם חודש אלול חסר ואם כן, חל חג הסוכות בארבעה עשר בתשרי אם נחשב את החודשים כסדרם הרגיל; אחד מלא ואחד חסר!