ביאור שטיינזלץ על ראש השנה ז׳

1 ואילו הא זה שאמר אביי, מדובר בבעל מום, שמכיון שנולד במומו הרי הוא ראוי להישחט כבר מיום הוולדו, ולכן אם אינו נותנו לכהן תוך שנה מאותו יום הריהו עובר ב"בל תאחר".

2 ושואלים: בעל מום מעיקרו מי מצי אכיל ליה האם יכול הוא לאכול אותו מיד? והרי יש לחשוש שמא הוא נפל, ואין שחיטה מועילה לו עד שיחיה שמונה ימים שזהו זמן ההבחנה בבהמה שאינה נפל ראה שבת קלה, ב! ומשיבים: דקים ליה ביה שמוחזק לו בו שכבר כלו לו חדשיו, אחר שהוא יודע בבירור את זמן עיבורה המדוייק של הבהמה.

3 א תנו רבנן שנו חכמים: באחד בניסן ראש השנה למנין החדשים של השנה, ולעיבורין, ולתרומת שקלים, שאין קונים בהמות לקרבנות ציבור בכל שנה אלא מן השקלים שנתרמו באותה שנה, ומראש חודש ניסן הריהי נחשבת כשנה חדשה. ויש אומרים אף לשכירות בתים.

4 ומפרטים: לחדשים מנלן מניין לנו — דכתיב שנאמר: "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית. והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אתו וגו'" שמות יב, ב-ג. ושמות יב, ו וכתיב ונאמר: "שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך כי בחודש האביב הוציאך ה' ממצרים לילה" דברים טז, א, איזהו חדש שיש בו אביב והוא — השעורה הבשלה, הוי אומר — זה ניסן, וקרי ליה וקורא הוא אותו חודש ראשון, משמע שהוא ראשון לחודשי השנה.

5 ושואלים: ואימא ושמא חודש אייר הוא זה? ומשיבים: בעינא צריכים חודש שיהיה בו אביב, וליכא ואין כבר באייר, שכבר נקצרה השעורה. ומקשים: ואימא ואמור שהוא חודש אדר שחלק מן השעורה מתחיל להבשיל בו! ומשיבים: בעינא צריכים אנו שיהיה רוב אביב בחודש זה, וליכא ואין עדיין, כי רוב השעורה מתבשלת בחודש ניסן. ותוהים: מידי וכי "רוב אביב" כתיב נאמר: בפסוק? הלא "אביב" בלבד נאמר, וכיון שיש אביב גם באדר מדוע לא נאמר שהוא החודש הראשון?

6 אלא אמר רב חסדא: יש לדחות מה שאמרנו, ומהכא מכאן למדים אנו דבר זה, שנאמר: "אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ" ויקרא כג, לט, איזהו חדש שיש בו אסיפה של כל התבואות מן השדה, טרם בוא הגשם — הוי אומר זה תשרי, וקא קרי ליה והוא קורא אותו "שביעי", ומכאן שהראשון הוא ניסן.

7 ומקשים: ואימא ואמור שהוא חודש מרחשון ומאי "שביעי" שנאמר — שביעי לחודש אייר! ודוחים: בעינא צריכים אנו שיהא בו אסיף, וליכא ואין בו במרחשון אסיף, לפי שאז כבר נגמר האסיף ומתחילים בחרישת השדות טרם בוא הגשמים. ומקשים עוד: ואימא אמור שהוא חודש אלול שבו כבר מתחילים לאסוף את התבואה מן השדות, ומאי ומה פירוש "שביעי" — שביעי לחודש אדר! ומשיבים: בעינא צריכים אנו שיהא רוב אסיף בחודש זה, וליכא ואין. ומקשים: מידי וכי "רוב אסיף" כתיב נאמר בכתוב?

8 אלא אמר רבינא יש לדחות מה שאמרנו, ולומר כי דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו במפורש, אלא מדברי קבלה מדברי הנביאים למדנו אותו, שהרי נאמר: "ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חדש הוא חדש שבט" זכריה א, ז, ומתוך שחודש שבט הוא החודש האחד עשר, הרי שהראשון הוא ניסן. רבה בר עולא אמר מהכא מכאן, ממקרא זה, שנאמר: "ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת" אסתר ב, טז.

9 רב כהנא אמר מהכא מכאן, שנאמר: "בארבעה לחדש התשעי בכסלו" זכריה ז, א. רב אחא בר יעקב אמר מהכא מכאן, שנאמר: "ויקראו סופרי המלך בעת ההיא בחדש השלישי הוא חדש סיון" אסתר ח, ט. רב אשי אמר מהכא מכאן, שנאמר: "הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר" אסתר ג, ז. ואיבעית אימא מהכא ואם תרצה אמור כי הדבר נלמד מכאן: "בחדש הראשון הוא חדש ניסן" אסתר ג, ז.

10 ותוהים: וכולהו, מאי טעמא וכולם, מה טעם לא אמרי מהאי אמרו, למדו מזה מפסוק מפורש שנאמר בו איזה הוא החודש הראשון! ומשיבים: דלמא מאי שמא מה פירושו של "ראשון" — כגון ראשון למילתיה לעניינו, לענין חודשי הגזירה, ואין ללמוד מכאן למקומו בתוך מנין חדשי השנה.

11 ושואלים: והתנא דידן שלנו במשנתנו, מה טעם לא מנה אף את ראש חודש ניסן כראש לחודשים? ומשיבים: בראשי שנים קמיירי הוא עוסק אולם בענין החדשים לא קמיירי אינו עוסק.

12 ב שנינו באותה ברייתא שראש חודש ניסן הוא ראש השנה לעיבורין. ושואלים: וכי לעיבורין מניסן מנינן מונים אנו? והתניא והרי שנינו בברייתא: אין מעברין את השנה לפני ראש השנה, ואם עיברוה — אינה מעוברת. אבל מפני הדחק משום גזירות וסיבות אחרות — מעברין אותה אחר ראש השנה מיד שאז חכמים מחליטים על העיבור לפי החישובים שהם עושים. ואף על פי כן אין מעברין כלומר, אין מוסיפין את החודש היתר אלא חודש אדר. ואם כן, מה מקום לניסן כאן?

13 אמר רב נחמן בר יצחק: מאי מה פירוש עיבורין כאן — הפסקת עיבורין. כלומר שבחודש ניסן שוב אין מעברים. דתנן שכן שנינו במשנה: הן, ר' יהושע ור' פפייס, העידו שמעברין את השנה כל חודש אדר. שהיו חכמים אומרים שאין מעברים אלא עד הפורים. ואם לא החליטו חכמי הדור לעבר את השנה קודם פורים — שוב אין מעברים.

14 ומסבירים: מאי טעמא דמאן דאמר מה טעמו של מי שאומר שאין מעברים את השנה אלא עד הפורים? כיון שאמר מר החכם: שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, הרי שמפורים והלאה כבר התחילו ללמד את העם את דיני הפסח שהוא שלושים יום לאחר פורים, ואם יעברו את השנה לאחר הפורים יידחה חג הפסח בחודש, וכתוצאה מכך אתי לזלזולי יבואו לזלזל בחמץ, שכיון שכבר שמעו מן הדרשנים שהפסח אמור לחול חודש לאחר הפורים, שוב לא יתקבלו אצלם דברי שלוחי בית הדין הבאים לאחר מכן ולפיהם יש לדחות את הפסח בחודש נוסף.

15 ואידך והאחרים שאינם חוששים לכך — מידע ידיע דשתא מעברתא בחושבנא תליא מלתא ידוע כי שנה מעוברת בחשבון תלוי הדבר וסברי: חושבנא הוא דלא סליק להו לרבנן עד האידנא וסבורים שהחשבון הוא שלא עלה להם לחכמים עד עכשיו וסיימו את חישוביהם רק לאחר פורים. וכיון שהכל יודעים את הדבר אין לחשוש לזלזול בפסח.

16 ושואלים: והתנא דידן שלנו שלא מנה את אחד בניסן כראש השנה לענין עיבור השנה, מה טעמו? ומסבירים: הוא בדברים שראש חודש ניסן הוא התחלה להם קמיירי עוסק, ואולם בהפסקה הוא לא קמיירי עוסק, והרי לענין העיבור אין ראש חודש ניסן ראש שנה אלא מועד אחרון.

17 ג שנינו בברייתא שאחד בניסן הוא ראש השנה לתרומת שקלים. ושואלים: מנלן מניין לנו? אמר ר' יאשיה: אמר קרא הכתוב: "זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה" במדבר כח, יד, ופירוש ריבוי צורות המלה "חדש" שבפסוק — אמרה תורה: חדש והבא קרבן מתרומה חדשה בשנה החדשה. וגמרי ולומדים בגזירה שווה "שנה" "שנה" מניסן, שלענין זה מתחילה השנה בניסן. שבניסן נאמר: "ראשון הוא לכם לחדשי השנה" שמות יב, ב.

18 ומקשים: ולגמור ושילמד גזירה שווה "שנה" "שנה" מתשרי שנאמר בו "מראשית השנה" דברים יא, יב! ומשיבים: דנין שנה שיש עמה חדשים והיא "עולת חודש בחדשו" משנה שיש עמה חדשים כפי שנאמר ש"ראשון הוא לחדשי השנה", ואין דנין שנה שיש עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים "ראשית השנה" בלבד.

19 באותה הלכה אמר רב יהודה אמר שמואל: קרבנות צבור הבאין באחד בניסן — מצוה להביא מן החדש, כלומר, מתרומה שהביאו לצורך שנה זו. ואם הביא מן הישן — יצא ידי חובת הקרבנות, אלא שחיסר מצוה של חידוש מתרומה חדשה.

20 ומעירים, תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: קרבנות צבור הבאין באחד בניסן — מצוה להביא מן החדש, ואם הביא מן הישן — יצא, אלא שחיסר מצוה. ועוד שנינו שם: ויחיד שהתנדב להביא קרבנות ציבור משלו — כשרין, בלבד שימסרם לצבור ולא ישאיר את הקרבן ברשותו.

21 על כך תוהים: דבר זה הלא פשיטא פשוט, מובן מאליו, שיכול אדם להתנדב משלו לציבור, אם אמנם נתן לציבור כראוי. ומשיבים: מהו דתימא שתאמר: ליחוש שנחשוש לאותו אדם שמא

22 לא ימסרם לצבור יפה יפה ובלבו יתכוון שישארו ברשותו, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין לחשוש לכך.

23 ושואלים: ותנא דידן והתנא שלנו מדוע לא מנה תרומת שקלים בין ענייני ראש חודש ניסן? ומשיבים: התנא שלנו אינו מביא אלא דברים שהם מוחלטים, כיון דקתני ששנינו "ש אם הביא מן התרומה הישנה יצא בדיעבד" — אם כן לא פסיקא ליה אין הדבר פסוק, מוחלט, ולכך לא שנה זאת.

24 א שנינו בברייתא כי יש אומרים שאחד בניסן הוא ראש השנה אף לשכירות בתים. תנו רבנן שנו חכמים: המשכיר בית לחבירו לשנה — מונה שנים עשר חודש מיום ליום. ואם אמר שהוא משכיר "לשנה זו", אפילו לא עמד נעשה הסכם זה אלא באחד באדר, כיון שהגיע יום אחד בניסן — עלתה לו שנה, ונסתיים חוזה השכירות.

25 ומעירים: אפילו למאן דאמר לשיטת מי שאומר שיום אחד בשנה חשוב שנה, מכל מקום שאני הכא שונה כאן בדיני שכירות בתים דלא טרח איניש למיגר ביתא לבציר מתלתין יומין שאין אדם טורח לשכור בית לפחות משלושים יום ולכן אם שכר לאחר ראש חודש אדר אין מחשיבים זאת לשנה שלימה.

26 ושואלים: ואימא ואמור שתשרי הוא ראש השנה לענין שכירות בתים ואם שוכר אדם דירה בקיץ תסתיים השנה בחודש תשרי? ומשיבים: סתם, כי אגר איניש ביתא כאשר שוכר אדם בית — לכולהו לכל ימות הגשמים אגר הוא שוכר ולכן כל השוכר בסוף הקיץ דעתו לכל החורף עד ניסן כאשר מסתיימת תקופת הגשמים.

27 ושואלים: והתנא קמא הראשון של הברייתא והתנא דידן שלנו של המשנה, הסוברים שאין למנות ראש השנה לשכירות בתים באחד בניסן מה טעמם? ומסבירים: לדעתם בניסן נמי מישכח שכיח קיטרי גם כן שכיח, מצוי שיתקשרו עבים ויירד מטר ולכן אין לקבוע בהחלטיות שאדם שוכר דירה רק עד ניסן, אלא מן הסתם רצונו להמשיך את חוזה השכירות עד לאחר ניסן כדי שלא יהא מצב שלא יהא לו בית בזמן הגשמים.

28 ב עתה חוזרים לפירוש המשנה. נאמר בה כי באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. ומעירים: מני כשיטת מי היא משנתנו — כשיטת ר' מאיר היא. דתנן שכן שנינו במשנה: ר' מאיר אומר, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה.

29 ושואלים: הלא לפי האמור קודם שאחד בניסן הוא ראש השנה לרגלים, מני לשיטת מי היא המשנה — כשיטת ר' שמעון היא, שלשיטתו אין עובר על "בל תאחר" אלא אם כן עברו שלוש רגלים כסידרם וכפי שהעמידו את שיטת המשנה כדבריו לעיל ראש השנה ד, א. אימא סיפא אמור את סופה של משנתנו, ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: באחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה. ואם נצרף את הדברים נמצא כי רישא וסיפא ראשה וסופה כשיטת ר' שמעון, ומציעתא ואמצע המשנה ביחס למעשר בהמה הוא כשיטת ר' מאיר, ותמוה שתהא משנה כגון זו.

30 אמר רב יוסף: כל המשנה כולה שיטת רבי היא, ונסיב לה אליבא דתנאי ולוקח, מביא, אותה בצירוף שיטותיהם של תנאים שונים שדעתו לפסוק כמותם להלכה בנושאים שונים. ברגלים סבר לה סובר רבי כשיטת ר' שמעון ובמעשר בהמה סבר לה כשיטת ר' מאיר.

31 ומקשים: אי הכי אם כך, כיצד הם ארבעה ראשי שנה? שאם אנו אומרים שהתנא של משנתנו סבור שאחד באלול הוא ראש שנה, אם כן חמשה ראשי שנים הוו הם אחד בניסן, חמישה עשר בניסן, אחד באלול, אחד בתשרי וחמישה עשר בשבט! אמר רבא: ארבעה הם לדברי הכל; כי לשיטת ר' מאיר הם ארבעה, כי דל הוצא מכאן את ראש השנה לרגלים, שהרי לדעתו אין זמן קבוע למנין תחילת הרגלים. ואף לדעת ר' שמעון יש ארבעה ראשי שנים — דל הוצא מעשר בהמה, שלדעתו הוא באחד בתשרי.

32 רב נחמן בר יצחק אמר: כך יש להבין — ארבעה חדשים הם שיש בהן כמה ראשי שנים, שבניסן יש לדעת רבי מאיר ראש שנה הן למלכים והן לרגלים, אף שאינם חלים באותו יום.

33 מיתיבי מקשים מברייתא, שבה שנינו: ששה עשר בניסן הוא ראש השנה לענין העומר, שהרי מתאריך זה ואילך מותר לאכול מן התבואה החדשה. ששה בסיון — ראש השנה לשתי הלחם שמיום זה מביאים למקדש מנחות מן התבואה החדשה. ואם כן, לשיטת רבא ליתני שישנה במשנתנו: ששה ראשי שנה הם גם שישה עשר בניסן ושישה בסיון ולדעת רב נחמן בר יצחק ליתני שישנה לפחות חמשה, שהרי סיון אף הוא חודש שיש בו ראש השנה,

34 אמר רב פפא: כי קא חשיב כאשר מונה הוא במשנה הריהו מונה מידי דחייל מאורתא הדברים שמתחילים מן הערב מתחילתו של היום. אולם מידי דבר דלא חייל מאורתא לא קא חשיב דבר שאינו חל מן הערב אין הוא מונה וכיון שהתאריכים הנקבעים על ידי העומר ושתי הלחם אינם חלים מן הערב אלא משעת הקרבתם — אינו מונה אותם.

35 ומקשים: והרי רגלים, דלא חיילי מאורתא שאינם חלים מן הערב, שאין איסור "בל תאחר" חל עם התחלת הרגל בערב אלא בבוקר לאחר הקרבת התמיד בזמן הראוי להקרבת שאר הקרבנות ובכל זאת קחשיב מונה אותם! ומשיבים: כיון שצריך לאיתויי מעיקרא להביא מתחילה וחיוב הפרשת הקרבן חל מיד מן הערב אם כן הרי מיחייב וקאי הוא חייב ועומד כבר מתחילתו.

36 ומקשים: והרי יובלות, דלא חיילי מאורתא שאינם חלים מן הערב, אלא משעת תקיעת שופר ביום, ובכל זאת קחשיב מונה אותם! ומשיבים: משנתנו כשיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא, שאמר: מראש השנה מיד חייל חל היובל ואין תקיעת השופר אלא לגמר השחרור, ולכן ראוי למנותו.

37 רב שישא בריה דרב אידי אמר הסבר אחר מדוע לא נמנו במשנה עומר ושתי הלחם: כי קא חשיב כאשר מנה במשנתנו מנה מידי דלא תלי דבר שאינו תלוי במעשה, כגון הקרבת העומר, אולם מידי דתלי דבר התלוי במעשה לא קא חשיב מנה.

38 ומקשים: והרי רגלים, הם מידי דתלי דבר התלוי במעשה, בהקרבת התמיד וקא חשיב ובכל זאת מונה אותם! ומשיבים: אין כן הדבר, אלא "בל תאחר" ממילא חייל מעצמו הוא חל מתחילת היום אם לא הביא את הקרבן בזמנו ואין הדבר תלוי בשעת הקרבת הקרבנות.