ביאור שטיינזלץ על ראש השנה ל״ג

1 א שנינו במשנה: שאין חותכין אותו, את השופר, בראש השנה, בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא משום לא תעשה. ומסבירים: דבר שיש בו משום שבות — כגון שחותכים אותו במגלא במגל, שאין רגיל לחתוך בו ואין בכך איסור גמור מן התורה. וחיתוך שיש בו משום לא תעשה הוא בסכינא בסכין, שדרך לחתוך בו.

2 ושוב תוהים: השתא עכשיו הרי משום שבות אמרת שלא יעשה — דבר שיש בו משום לא תעשה מיבעיא הוצרכה לומר? ומשיבים: משנתנו בסגנון של זו ואין צריך לומר זו קתני שנה שמתחיל בדבר החידוש ומסיים בדבר פשוט.

3 ב שנינו במשנה: אבל אם רצה ליתן לתוכו, לתוך השופר, בראש השנה מים או יין כדי לשפר את קולו — יתן. ומדייקים: מים או יין — אין כן, מי רגלים שבגלל חמיצותם יפים הם לתיקון השופר עצמו — לא.

4 ומעירים: מתניתין מני משנתנו כשיטת מי היא — כשיטת אבא שאול היא, דתניא שכן שנינו בברייתא, אבא שאול אומר: מים או יין — מותר מותר להכניס לתוך השופר בראש השנה, כדי לצחצחו, מי רגלים — אסור, מפני הכבוד שאף שהם מועילים, אין זה כבוד לשופר, שהוא תשמיש מצוה, שיתקנו אותו באופן זה.

5 ג שנינו במשנה: אין מעכבין את התינוקות מלתקוע בראש השנה. ונדייק מכאן: הא הרי את הנשים, אם רצו לתקוע בשופר בעצמן — מעכבין, והתניא והרי שנינו בברייתא: אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע ביום טוב! אמר אביי: לא קשיא אין זה קשה: הא זו משנתנו היא כשיטת ר' יהודה, הא זו הברייתא כשיטת ר' יוסי ור' שמעון היא.

6 דתניא שכן שנויה ברייתא, נאמר: "דבר אל בני ישראל אדם כי יקריב מכם קרבן לה'... וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו" ויקרא א, ב-ד, לומר: בני ישראל סומכין על הקרבן, ואין בנות ישראל סומכות כלל, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי ור' שמעון אומרים: נשים סומכות רשות, שאף שאינן חייבות בדבר, אם רצו לסמוך — מותר להן. ומכאן ניתן להסיק ששיטת ר' יוסי ור' שמעון היא שמצוות שאין הנשים חייבות בהן מכל מקום אם רצו לעשותן — מותר להן.

7 ד שנינו במשנה: אבל מתעסקין בהם עם הקטנים עד שילמדו לתקוע בעצמן. אמר ר' אלעזר: אפילו בשבת שחל בה ראש השנה מותר להניח לתינוקות, ואפילו לסייע להם ללמוד לתקוע. תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: מתעסקין בהן עד שילמדו, ואפילו בשבת. ואין מעכבין התינוקות מלתקוע בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב.

8 על לשון הברייתא תוהים: הא גופא קשיא זו עצמה קשה מתוכה; אמרת תחילה מתעסקין בהן עד שילמדו ואפילו בשבת, אלמא מכאן כי לכתחלה אמרינן אומרים אנו להם תקעו, אף שהמבוגרים אינם תוקעים. והדר תנא וחזר ושנה לשון אין מעכבין, משמע: עכובא לעכב הוא שלא מעכבין, הא הרי לכתחלה לא אמרינן אין אומרים להם תקעו!

9 ומתרצים: לא קשיא אינו קשה; כאן

10 בקטן שהגיע לחינוך, מחנכים אותו לתקוע, שהרי יש צד מצוה בדבר לחנכו לקיום המצווה, כאן, שאין מעכבים אותו אבל מלכתחילה אין מחנכים אותו לכך, מדובר בקטן שלא הגיע לחינוך.

11 א ועוד שנינו במשנה: והמתעסק בשופר ועלתה בידו תקיעה לא יצא בה ידי חובתו. ונדייק: הא הרי אם היה זה תוקע לשיר שלא נתכוון למצוה אלא לשם זמר בלבד — יצא ידי חובתו, אף שלא התכוון לצאת ידי חובה, ומציעים: לימא מסייע ליה האם נאמר שדבר זה מסייע לו לשיטת רבא שאמר רבא: התוקע לשיר — יצא. ודוחים: מכאן אין ראיה ברורה; דלמא שמא תוקע לשיר — נמי גם כן מתעסק קרי ליה קורא לו התנא, שכל שלא נתכוון למצוה קרוי אצלו מתעסק.

12 ב ועוד שנינו במשנה: והשומע מן המתעסק — לא יצא. ומכאן נדייק: אבל השומע מן המשמיע לעצמו שלא התכוון להשמיע לאחרים, מאי מה יהיה דינו? לפי הדיוק יש לומר כי יצא. לימא תיהוי תיובתיה האם לומר שתהא זו קושיה חמורה על ר' זירא, שכן אמר ליה לו ר' זירא לשמעיה לשמשו: איכוון כוון בלבך להוציאני ותקע לי בשופר, משמע שצריך כוונת משמיע!

13 ודוחים: דלמא איידי דתנא רישא שמא מתוך ששנה בראש המשנה מתעסק, תנא סיפא נמי שנה בסופה גם כן מתעסק, אבל אין לדייק מכאן שרק המתעסק פסול ויתכן שגם מי שלא התכוון להוציא אחרים גם כן פסול.

14 ג משנה סדר התקיעות הוא: שלש תקיעות מורכבות של שלש שלש שהן: תקיעה ותרועה ותקיעה. שיעור זמן תקיעה הוא כשיעורן של שלש תרועות, ושיעור תרועה הוא כשלש יבבות, כלומר, קולות כלשהם. תקע בתקיעה הראשונה כרגיל ומשך בתקיעה השניה שלאחר התרועה כשתים כאורך שתי תקיעות — אין בידו אלא אחת,

15 ואין אנו אומרים שבגלל משך הזמן הכפול תחשב זו בין כתקיעה של סוף מחזור אחד ובין כתקיעה לתחילת מחזור שני. מי שבירך, כלומר, התפלל תפילת מוסף ואחר כך נתמנה לו הזדמן בידו שופר — אף הוא תוקע ומריע ותוקע, ועושה כן שלש פעמים.

16 כשם ששליח צבור חייב בתפילה כך כל יחיד ויחיד חייב בתפילת ראש השנה. רבן גמליאל אומר: אינו חייב, כי שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן.

17 ד גמרא על המשנה הקובעת את שיעור זמן התקיעה תוהים: והתניא והרי שנינו בברייתא כי שיעור תקיעה כתרועה, ואילו במשנתנו נאמר ששיעור תקיעה כשלוש תרועות! אמר אביי: תנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי ותרועות דכולהו בבי התנא שלנו במשנתנו מנה וחשב את התקיעות של כל השערים, המחזורים, וכל התרועות של כל השערים, המחזורים ושיעור התקיעה כלומר כל התקיעות הוא כשיעור התרועות. תנא ברא התנא של הברייתא קא חשיב חד בבא ותו לא החשיב שער מחזור אחד ולא יותר ושיעור אורך תקיעה אחת הרי הוא כשיעור אורכה של תרועה.

18 ה שנינו במשנה: כי שיעור תרועה כשלש יבבות. ומקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא אחרת: שיעור תרועה כשלשה שברים!

19 אמר אביי: בהא בזה ודאי פליגי חלוקים התנאים, שאף שבאנו ליישב את הברייתא הראשונה עם המשנה, הרי ברייתא זו מגלה לנו מחלוקת עקרונית, דכתיב שנאמר: "יום תרועה יהיה לכם" במדבר כט, א, ומתרגמינן ומתרגמים אנו פסוק זה: "יום יבבא יהא לכון". ומהו לשון "יבבא", דבר זה נלמד וכתיב באימיה ונאמר על אמו של סיסרא: "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא" שופטים ה, כח, והבעיה היא מה הוא אותו הקול הקרוי יבבה. מר חכם זה סבר שיבבה היא גנוחי גנח כקול גניחה שהוא קול אנחה שבור, ובשופר משמיעים קולות הקרויים שברים. ומר וחכם זה סבר שיבבה פירושו ילולי יליל כקול יללה ויללות הם קולות ילל קצרים מאד וקצובים, ובקול השופר הוא קרוי תרועה.

20 ו לגופם של הדברים תנו רבנן שנו חכמים: מנין שתקיעה של ראש השנה היא בשופר — תלמוד לומר: "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם" ויקרא כה, ט,

21 אין לי אלא שתוקעים שופר ביובל, בראש השנה מנין שתוקעים בשופר? תלמוד לומר: "בחדש השביעי" שאין תלמוד לומר בפסוק זה בחדש השביעי שהרי נאמר ביום הכיפורים, ומה תלמוד לומר המילים "בחודש השביעי" — ללמדנו: שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה — כזה.

22 בפסוק זה נאמר "שופר תרועה", משמע שמשמיעים קול תרועה, ומנין שפשוטה כלומר, קול תקיעה לפניה — תלמוד לומר: "והעברת שופר תרועה" והעברת שופר משמעה — תקיעה בשופר, בקול פשוט. ומנין שפשוטה לאחריה — תלמוד לומר "תעבירו שופר", הרי שוב הזכרת תקיעה לאחר תרועה.

23 ואין לי שתוקעים תקיעות בדרך זו אלא ביובל, בראש השנה מנין? תלמוד לומר: "בחדש השביעי",