ביאור שטיינזלץ על ראש השנה ד׳

1 "ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלון לאלה שמיא חנטין מלח חמר ומשח כמאמר כהניא די בירושלם להוא מתיהב להם יום ביום די לא שלו" ומה שהם צריכים, ובני בקר ואילים וטלאים לעלות לאלהי השמים, חיטים, מלח, יין ושמן, כמאמר הכהנים אשר בירושלים שינתן להם יום ביום בלי לשכוח עזרא ו, ט. הרי שגילה יראת שמים שנדב נדבה זו למקדש! אמר לו ר' יצחק לרב כהנא: רבי, מטונך ממשאך, מכתוב זה עצמו שהבאת יש תשובה לדבריך, שהרי מסיים שם: "די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי" כדי שיהיו מקריבים עולות לאלהי השמים ומתפללים לחיי המלך ובניו עזרא ו, י, הרי שהתכוון בכך אף לשם עצמו.

2 ותוהים: ומאן דעבד הכי ומי שעושה כך לאו מעליותא האם לא מעלה היא? והתניא והרי שנינו בברייתא: הנותן סלע לצדקה ואומר: "סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני", או שאומר שנותנה "בשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא" — הרי זה צדיק גמור. ואם כן, מה הפגם בכך שנדב המלך קרבנות לחייו ולחיי בניו?

3 ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה; כאן בישראל, אף שנותן בתנאי הרי זה צדיק גמור, כיון שהדבר ברור שאף אם בסופו של דבר לא יתקבל תנאו, לא יקרא תגר חס ושלום כלפי שמים. כאן שנחשב הדבר שקלקול, מדובר בגוים, והגוי אינו נחשב כצדיק אם מתכוון בנתינתו לשם מטרה כלשהי, שכן אם אין בקשתו מתמלאת הרי הוא מתחרט וקורא תגר.

4 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: מנלן דאחמיץ מניין לנו שהחמיץ, שהתקלקל — דכתיב שנאמר בבנין המקדש, שצוה לעשות "נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבך די אע חדת ונפקתא מן בית מלכא תתיהב" נדבכים של אבן שלושה, ונדבך של עץ חדש, וההוצאה מבית המלך תנתן עזרא ו, ד, ויש להבין למה ליה לו דעבד הכי שעשה כך עצים ואבנים יחד? אלא ודאי סבר חשב: אי מרדו בי יהודאי אם ימרדו בי היהודים — איקלייה בנורא אשרוף אותו, את בנין בית המקדש באש, שאם יהיו העצים חלק מן הבנין ייקל למוטטו בשריפה.

5 ותוהים: אטו האם שלמה המלך כשבנה את בית המקדש הראשון לא עבד הכי עשה כך? והכתיב והרי נאמר: "ויבן את החצר הפנימית שלשה טורי גזית וטור כרתת ארזים" מלכים א' ו, לו! ומשיבים: שלמה עבד עשה, בנה את העצים מלמעלה שאף בשריפתם עדיין ישאר מסד האבן, ואיהו עבד והוא, דריוש עשה אותם מלמטה, שבשריפתם יתמוטט כל הבנין. ועוד: שלמה שקעיה בבנינא שיקע אותם, את העצים, בתוך הבנין, ובכך מנע מגע אש אפשרית בעצים, ואילו איהו הוא דריוש, לא שקעיה בבנינא שיקע אותם בתוך הבנין. וכן: שלמה סדייה בסידא סייד אותם את העצים בסיד, דבר העשוי לעכב את הבעירה, ואילו איהו הוא, דריוש לא סדייה בסידא סד אותם בסיד.

6 אמר רב יוסף, ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת ר' יצחק: מנלן מנין לנו דאחמיץ שהחמיץ דריוש — מהכא מכאן, שנאמר: "ויאמר לי המלך והשגל יושבת אצלו עד מתי יהיה מהלכך ומתי תשוב ויטב לפני המלך וישלחני ואתנה לו זמן "נחמיה ב, ו. ומבארים: מאי מהו "שגל" זה האמור בכתוב? אמר רבה בר לימא משמיה משמו של רב: כלבתא כלבה היתה זו שישבה לידו, שהיה מייחד אותה לו למשכב.

7 ומקשים: אלא מעתה, הא דכתיב זה שנאמר: בבלשאצר: "ועל מרא שמיא התרוממת ולמאניא די ביתיה היתיו קדמך ואנת ורברבנך שגלתך ולחנתך חמרא שתין בהון" ועל אדון השמים התנשאת ואת כלי ביתו הביאו לפניך ואתה וגדוליך ושגלותיך ופילגשיך יין שותים בהם דניאל ה, כג, ואי ואם "שגל" זה האמור בכתוב כלבתא כלבה היא, וכי כלבתא כלבה בת משתיא חמרא שתיית יין היא? ומתרצים: הא לא קשיא דבר זה אינו קשה, שיתכן להעמיד את הדבר במקרה מסויים; דמלפא לה ושתייא שמלמדים אותה והיא שותה.

8 ומקשים: אלא מעתה מה דכתיב שנאמר: "בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר" תהלים מה, י ואי ואם שגל כלבתא כלבה היא, מאי קא מה אם כן מבשר להו להם הנביא לישראל שיהיו לימינם כלבות?! ומשיבים: הכי קאמר כך אמר, בשכר שחביבה תורה לישראל כשם שחביבה שגל לגוים — זכיתם לכתם אופיר.

9 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: לעולם פירוש "שגל" האמור בכל שאר הכתובים — מלכתא מלכה היא, ואולם רבה בר לימא, גמרא גמיר לה במסורת היה למוד דבר זה, ש"שגל" האמורה בכתוב זה היתה כלבה, ואמאי קרי ומדוע קרא לה "שגל" — שהיתה חביבה עליו כלבה זו כשגל כמלכה. אי נמי או גם כן יש לומר בביאור הענין שהושיבה לידו במקום שגל.

10 איבעית אימא ואם תרצה אמור: מנלן דאחמיץ מניין לנו שהתקלקל — מהכא מכאן שנאמר: "עד כסף ככרין מאה ועד חנטין כורין מאה ועד חמר בתין מאה ועד בתין משח מאה ומלח די לא כתב" עד כסף מאה ככרות ועד חיטים מאה כורים ויין מאה בת סאה, מאה בת שמן, ומלח שלא נכתב עזרא ז, כב, וממשמעות הפסוק למדים אנו כי מעיקרא מתחילה נתן בלא קיצותא קיצבה והשתא בקיצותא ועכשיו בקיצבה.

11 ודוחים: ודילמא מעיקרא ושמא מתחילה לא הוה קים ליה בקיצותא היה ברור לו בקיצבה שלא ידע מה צורך המקדש בכל יום, ואחר כך כשנודעו לו השיעורים המדוייקים, קבע בהתאם לכך כמות מסויימת. אלא, מחוורתא כדשניין מעיקרא מחוור, ברור כפי שתירצנו, הסברנו מתחילה.

12 א שנינו במשנה כי ראש השנה לרגלים הוא באחד בניסן. ושואלים: ראש השנה לרגלים, באחד בניסן הוא? והלא בחמשה עשר בניסן הוא, שהרי אז מתחיל הרגל, חג הפסח! אמר רב חסדא, הכוונה היא: רגל שבו, שבחודש זה, הוא ראש השנה לרגלים.

13 ולגוף הדבר, מה הוא עניינו של ראש השנה לרגלים — נפקא מינה יוצא מזה להלכה לענין נודר, למיקם עליה לעמוד לעבור עליו בעבירה של "בל תאחר" וכשיטת ר' שמעון היא. דתניא שכן שנינו בברייתא : אחד הנודר קרבן למקדש, ואחד המקדיש דבר למקדש. ואחד המעריך ערך לקודש, כיון שעברו עליו שלשה רגלים מאותו יום ולא שילם את נדרו — עובר ב"בל תאחר".

14 ר' שמעון אומר: לא שלושה רגלים סתם, אלא שלשה רגלים כסדרן וחג המצות תחילה, שלעולם יש להתחיל לענין זה מחג הפסח. וכן היה ר' שמעון בן יוחי אומר: רגלים שעדיין יכול לאחר מבלי שיעבור על "בל תאחר" ולהביא בהם את הקרבנות שנדר, פעמים שלשה הם, פעמים ארבעה, פעמים חמשה. כיצד? אם נדר נדר לפני הפסח — הרי שלשה רגלים הם שיכול לאחר עד חג הסוכות. נדר לפני עצרת — הרי הם חמישה רגלים, שאין מתחילים למנות לו אלא מפסח הבא. ואם נדר לפני החג סוכות — ארבעה רגלים.

15 תנו רבנן שנו חכמים: חייבי הדמין, כלומר, מי שנדר שדמיו מחירו, ערכו או דמי אחר יהיו הקדש, או ערכין, או חרמין סוג של הקדש שנדב למקדש, או ההקדשות, וכן קרבנות חטאות, או אשמות, או עולות, או שלמים, וכן נדרים של צדקות, או מעשרות דגן, וכן קרבנות בכור, או מעשר בהמה, או קרבן פסח,

16 או לקט שכחה ופאה שהופרשו ועדיין לא נטלום העניים, כיון שעברו עליהן שלשה רגלים ולא נתן — הרי זה עובר ב"בל תאחר". ר' שמעון אומר: שלשה רגלים אלו, צריכים שיהיו כסדרן, וחג המצות תחלה.

17 ר' מאיר אומר: כיון שעבר עליהן רגל אחד בלבד — הרי זה עובר ב"בל תאחר", ר' אליעזר בן יעקב אומר: כיון שעברו עליהן שני רגלים — עובר ב"בל תאחר". ר' אלעזר בר' שמעון אומר: כיון שעבר עליהן חג הסוכות — עובר עליהן ב"בל תאחר".

18 ומבארים את השיטות: מאי טעמא דתנא קמא מה הטעם של התנא הראשון — מכדי הרי מיניהו סליק מהם, מן הרגלים, הוא יוצא שהפרק כולו עוסק בענין שלושת הרגלים, ואם כן, למה לי למהדר ומיכתב לחזור ולכתוב בסיכומו: "בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות ולא יראה את פני ה' ריקם "דברים טז, טז? אלא ודאי שמע מינה למד מכאן כי דבר זה נכתב לענין "בל תאחר".

19 ור' שמעון האומר כי שלושה רגלים אלו צריכים להיות כסידרם, אומר בביאור שיטתו: אינו צריך לומר בפסוק זה "בחג הסוכות", שהרי בו דיבר הכתוב בפסוקים הקודמים לזה, אם כן למה בכל זאת נאמר — לומר שזה אחרון. כלומר, שהסדר המנוי בכתוב זה הוא הסדר המחייב.

20 ור' מאיר האומר כי די ברגל אחד כדי לעבור ב"בל תאחר", מאי טעמא מה טעם שיטתו? דכתיב שנאמר: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה. והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם" דברים יב, ה-ו ומי שלא הביא מיד ברגל הראשון כאשר חלה עליו החובה של "ובאת שמה" — הרי זה עובר.

21 ושואלים: ורבנן וחכמים, תנא קמא הסוברים כי אינו עובר ב"בל תאחר" אלא לאחר שעברו שלושה רגלים, כיצד מבינים הם כתוב זה? ומשיבים: לדעתם הכתוב ההוא מלמד שמצות עשה היא להביא את נדריו ברגל הראשון, ואולם אם לא הביא מיד, אף שעבר בעשה — אינו עובר במצות לא תעשה.

22 ושואלים: ור' מאיר מה משיב הוא לטענה זו? לדעתו כיון דאמר ליה רחמנא אייתי שאמרה לו התורה הבא את הקרבן במועד זה ולא אייתי הביא — ממילא קם ליה עומד הוא באיסור "בל תאחר", שהרי איחר מן המועד שקבעה התורה.

23 ושואלים: ור' אליעזר בן יעקב האומר כי עובר ב"בל תאחר" לאחר שני רגלים, מאי טעמא מה טעם שיטתו? ומסבירים: דכתיב שנאמר: "אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם" במדבר כט, לט וכיון שנקבעה הבאת הנדרים במועדים — מיעוט מועדים שנים.

24 ורבנן וחכמים, כיצד מפרשים הם פסוק זה — ההוא מתפרש לכ פי שאמר ר' יונה. שאמר ר' יונה: הוקשו הושוו כל המועדים כולם זה לזה, לומר, שכל שעירי החטאת שמביאים, כולם מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו כפי שמכפר שעיר ראש חודש.

25 ושואלים: ור' אלעזר בר' שמעון האומר כי שמשעבר חג הסוכות ולא הביא מיד הוא עובר ב"בל תאחר", מאי טעמא מה טעם שיטתו? דתניא שכן שנינו בברייתא ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לא יאמר בכתוב זה דברים טז, טז "חג הסכת", שהרי בו דיבר הכתוב קודם לכן, ואם כן למה בכל זאת נאמר — לומר שחג זה הוא הגורם שייחשב הנודר כמאחר להביא נדריו, שחייב להביא את כל נדריו עד סוף החג, בין שנדר סמוך לו בין הרבה לפניו.

26 ושואלים: ור' מאיר ור' אליעזר בן יעקב האי פסוק זה "בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות" מאי דרשו ביה מה דורשים הם בו ומה למדים הם ממנו? ומשיבים: מיבעי להו צריכים הם אותו לכפי שאמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא, שאמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא מניין לעצרת חג השבועות שיש לה תשלומין כל שבעה ימים אחרי יום טוב, שקרבנות שלא הביא בחג השבועות עצמו יכול להביאו עוד שישה ימים נוספים לאחר מכן? — תלמוד לומר: "בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות", מקיש משווה חג השבועות לחג המצות, מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה, שהרי לאחר יום החג הראשון יש עוד שישה ימים של חג — אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה.

27 ושואלים: אם כן, וליקש ושיקיש, ישווה אותו לחג הסוכות שאף הוא נזכר בסמוך לו, ויאמר: מה להלן בסוכות, מספר ימי החג שמונה ימים — אף כאן בעצרת, יהיו תשלומיו שמונה ימים! ודוחים: אי אפשר לומר כן, שאף בסוכות יש רק שבעה ימים. כי היום השמיני רגל בפני עצמו הוא.

28 ומקשים: אימור דאמרינן אמור שאנו אומרים כי היום השמיני רגל בפני עצמו הוא דווקא לענין פז"ר קש"ב שישה דברים שיש בו: פ ייס בין משמרות הכהנים מי מקריב קרבנותיו, שנעשה כחג בפני עצמו ולא כהמשך לפייסות של סוכות. וכן לענין ברכת ז מן "שהחיינו" שיש לאומרה בשמיני בפני עצמה. ושהוא נחשב ר גל בפני עצמו לענין חובת עלייה לרגל. וכן, שהוא ק רבן חג בפני עצמו, שאינו המשך סדר מוספי חג הסוכות. ושיש בו שיר חג מיוחד בפני עצמו. וכן שיש בו ברכה בפני עצמה שמזכירים חג זה בתפילות ובברכות כחג בפני עצמו, אבל לעניין תשלומין של חובות החג — דברי הכל כל שיהיה מוקרב בו תשלומין של ראשון הוא, שאף הוא נחשב כהמשך ליום החג הראשון!

29 דתנן שכן שנינו במשנה: מי שלא חג הביא קרבן חגיגה ביום טוב הראשון של חג הסוכות — חוגג מקריב את כל הרגל, ואף ביום טוב האחרון של חג. משמע שאף יום השמיני בכלל החג הוא! ואם כן מדוע שלא נקיש את חג השבועות דווקא לחג הסוכות שבו שמונה ימים?

30 ומסבירים: עדיף להשוות את חג השבועות לפסח ולא לסוכות בשל הכלל: תפשת מרובה — לא תפשת, תפשת מועט — תפשת, ולכן כפי שעושים אנו בכל מקום, יש ללמוד דווקא מן המספר הקטן ולא מן הגדול.

31 ושואלים: ואלא אם כן למאי הלכתא כתביה רחמנא למה, לאיזו הלכה כתבה התורה בפסוק זה את חג הסוכות שאין למדים ממנו לכאורה דבר? ומשיבים: לאקושיה להשוותו לחג המצות לענין אחר.