בן יהוידע על ראש השנה ט״ז

« בן יהוידע על ראש השנה י״א ע״ב בן יהוידע על ראש השנה י״ז ע״א »

1 מַתְנִי׳ בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים הָעוֹלָם נִידּוֹן: בַּפֶּסַח — עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת — עַל פֵּירוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה — כׇּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם״, וּבֶחָג נִידּוֹנִין עַל הַמַּיִם.

2 גְּמָ׳ הֵי תְּבוּאָה? אִילֵּימָא הָא תְּבוּאָה דְּקָיְימָא, כׇּל הָנֵי הַרְפַּתְקֵי דַּעֲדוֹ עֲלַהּ אֵימַת אִיתְּדוּן? אֶלָּא תְּבוּאָה דְּמִזְדַּרְעָא.

3 לְמֵימְרָא דְּחַד דִּינָא מִתַּדְנָא? וְהָתַנְיָא: תְּבוּאָה שֶׁאֵירַע בָּהּ קֶרִי אוֹ אוֹנֶס, קוֹדֶם הַפֶּסַח — נִידּוֹנֶית לְשֶׁעָבַר, לְאַחַר הַפֶּסַח — נִידּוֹנֶית לְהַבָּא. אָדָם שֶׁאֵירַע בּוֹ קֶרִי אוֹ אוֹנֶס, קוֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים — נִידּוֹן לְשֶׁעָבַר, לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים — נִידּוֹן לְהַבָּא.

4 אָמַר רָבָא: שְׁמַע מִינַּהּ תְּרֵי דִינֵי מִתַּדְנָא. אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ, כִּי חָזֵי אִינָשׁ דְּמַצְלַח זַרְעָא אַפְלָא — לִיקַדֵּים וְלִיזְרַע חָרְפָא. דְּעַד דְּמָטֵי לְמֵדַיְינֵיהּ — קָדֵים סָלֵיק.

5 מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי מֵאִיר, וְלָא רַבִּי יְהוּדָה, וְלָא רַבִּי יוֹסֵי, וְלָא רַבִּי נָתָן.

6 דְּתַנְיָא: הַכֹּל נִידּוֹנִים בָּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּגְזַר דִּין שֶׁלָּהֶם נֶחְתָּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַכֹּל נִידּוֹנִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּגְזַר דִּין שֶׁלָּהֶם נֶחְתָּם כׇּל אֶחָד וְאֶחָד בִּזְמַנּוֹ: בַּפֶּסַח — עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת — עַל פֵּירוֹת הָאִילָן, בֶּחָג נִידּוֹנִין עַל הַמַּיִם. וְאָדָם נִידּוֹן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּגְזַר דִּין שֶׁלּוֹ נֶחְתָּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

7 רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אָדָם נִידּוֹן בְּכׇל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים״. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אָדָם נִידּוֹן בְּכׇל שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ״.

8 וְכִי תֵּימָא: לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וְכִי קָתָנֵי מַתְנִיתִין — אַגְּזַר דִּין, אִי הָכִי — קַשְׁיָא אָדָם!

9 אָמַר רָבָא: הַאי תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים הָעוֹלָם נִידּוֹן: בַּפֶּסַח — עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת — עַל פֵּירוֹת הָאִילָן, בְּחָג נִידּוֹנִין עַל הַמַּיִם. וְאָדָם נִידּוֹן בָּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּגְזַר דִּין שֶׁלּוֹ נֶחְתָּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכִי קָתָנֵי מַתְנִיתִין — אַתְּחִלַּת דִּין.

10 אָמַר רַב חִסְדָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי? כִּדְקָאָמַר טַעְמֵיהּ: ״וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים״! אֲנַן הָכִי קָאָמְרִינַן: מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבִּי נָתָן? בְּחִינָה — עַיּוֹנֵי בְּעָלְמָא הִיא. פְּקִידָה נָמֵי עַיּוֹנֵי בְּעָלְמָא הִיא?!

11 אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי מֵהָכָא: ״לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ״.

12 וְאָמַר רַב חִסְדָּא: מֶלֶךְ וְצִבּוּר — מֶלֶךְ נִכְנָס תְּחִלָּה לַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל״. מַאי טַעְמָא? אִיבָּעֵית אֵימָא: לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֵיתַב מַלְכָּא אַבָּרַאי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִקַּמֵּי דְּלִיפּוֹשׁ חֲרוֹן אַף.

13 אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּמַאן מְצַלִּינַן הָאִידָּנָא אַקְּצִירֵי וְאַמְּרִיעֵי, כְּמַאן — כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם כְּרַבָּנַן, וְכִדְרַבִּי יִצְחָק. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: יָפָה צְעָקָה לָאָדָם בֵּין קוֹדֶם גְּזַר דִּין בֵּין לְאַחַר גְּזַר דִּין.

14 תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה הָבִיאוּ עוֹמֶר בַּפֶּסַח — מִפְּנֵי שֶׁהַפֶּסַח זְמַן תְּבוּאָה הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הָבִיאוּ לְפָנַי עוֹמֶר בַּפֶּסַח, כְּדֵי שֶׁתִּתְבָּרֵךְ לָכֶם תְּבוּאָה שֶׁבַּשָּׂדוֹת. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה הָבִיאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בָּעֲצֶרֶת — מִפְּנֵי שֶׁעֲצֶרֶת זְמַן פֵּירוֹת הָאִילָן הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הָבִיאוּ לְפָנַי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּעֲצֶרֶת, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם פֵּירוֹת הָאִילָן.

15 וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נַסְּכוּ מַיִם בֶּחָג — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נַסְּכוּ לְפָנַי מַיִם בֶּחָג, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם גִּשְׁמֵי שָׁנָה. וְאִמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכִיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת. מַלְכִיּוֹת — כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, זִכְרוֹנוֹת — כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרוֹנְיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה, וּבַמֶּה — בְּשׁוֹפָר.

16 אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמָה תּוֹקְעִין בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תִּקְעוּ לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, כְּדֵי שֶׁאֶזְכּוֹר לָכֶם עֲקֵידַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, וּמַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִילּוּ עֲקַדְתֶּם עַצְמְכֶם לְפָנַי.

17 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: לָמָּה תּוֹקְעִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה? לָמָּה תּוֹקְעִין?! רַחֲמָנָא אָמַר תִּקְעוּ! אֶלָּא: לָמָּה מְרִיעִין? מְרִיעִין?! רַחֲמָנָא אָמַר ״זִכְרוֹן תְּרוּעָה״! אֶלָּא: לָמָּה תּוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין,

18 וְתוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין — כְּדֵי לְעַרְבֵּב הַשָּׂטָן.

19 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל שָׁנָה שֶׁאֵין תּוֹקְעִין לָהּ בִּתְחִלָּתָהּ — מְרִיעִין לָהּ בְּסוֹפָהּ. מַאי טַעְמָא — דְּלָא אִיעַרְבַּב שָׂטָן.

20 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל שָׁנָה שֶׁרָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ — מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה״ — ״מֵרֵשִׁית״ כְּתִיב. ״וְעַד אַחֲרִית״ — סוֹפָהּ שֶׁיֵּשׁ לָהּ אַחֲרִית.

21 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין דָּנִין אֶת הָאָדָם אֶלָּא לְפִי מַעֲשָׂיו שֶׁל אוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם״.

22 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַזְכִּירִין עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵן: קִיר נָטוּי, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וּמוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵירוֹ. דְּאָמַר רַבִּי אָבִין: כָּל הַמּוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵירוֹ — הוּא נֶעֱנָשׁ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ״, וּכְתִיב: ״וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפּוֹד לְשָׂרָה וְלִבְכּוֹתָהּ״.

23 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אַרְבָּעָה דְּבָרִים מְקָרְעִין גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵן: צְדָקָה, צְעָקָה, שִׁינּוּי הַשֵּׁם, וְשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה. צְדָקָה, דִּכְתִיב: ״וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת״. צְעָקָה, דִּכְתִיב: ״וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם״. שִׁינּוּי הַשֵּׁם, דִּכְתִיב: ״שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ״, וּכְתִיב: ״וּבֵרַכְתִּי אוֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן״. שִׁינּוּי מַעֲשֶׂה, דִּכְתִיב: ״וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם״, וּכְתִיב: ״וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה״.

24 וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף שִׁינּוּי מָקוֹם, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ״, וַהֲדַר: ״וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל״. וְאִידַּךְ: הָהוּא זְכוּתָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא דְּאַהַנְיָא לֵיהּ.

25 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: חַיָּיב אָדָם לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מַדּוּעַ אַתְּ הוֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת״, מִכְּלָל דִּבְחֹדֶשׁ וְשַׁבָּת אִיבְּעִי לַהּ לְמֵיזַל.

26 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: חַיָּיב אָדָם לְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ״.

27 תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״וּבִנְבָלָתָם לֹא תִגָּעוּ״, יָכוֹל יְהוּ יִשְׂרָאֵל מוּזְהָרִין עַל מַגַּע נְבֵילָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֱמוֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן״, בְּנֵי אַהֲרֹן מוּזְהָרִין, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מוּזְהָרִין.

28 וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה טוּמְאָה חֲמוּרָה — כֹּהֲנִים מוּזְהָרִין, יִשְׂרְאֵלִים אֵינָן מוּזְהָרִין. טוּמְאָה קַלָּה — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ״ — בָּרֶגֶל.

29 אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפָּדַאי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה סְפָרִים נִפְתָּחִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֶחָד שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִין, וְאֶחָד שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִין, וְאֶחָד שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים. צַדִּיקִים גְּמוּרִין — נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְחַיִּים, רְשָׁעִים גְּמוּרִין — נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְמִיתָה, בֵּינוֹנִיִּים — תְּלוּיִין וְעוֹמְדִין מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, זָכוּ — נִכְתָּבִין לְחַיִּים, לֹא זָכוּ — נִכְתָּבִין לְמִיתָה.

30 אָמַר רַבִּי אָבִין, מַאי קְרָא: ״יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ״. ״יִמָּחוּ מִסֵּפֶר״ — זֶה סִפְרָן שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִין, ״חַיִּים״ — זֶה סִפְרָן שֶׁל צַדִּיקִים, ״וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ״ — זֶה סִפְרָן שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים.

31 רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, מֵהָכָא: ״וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ״, ״מְחֵנִי נָא״ — זֶה סִפְרָן שֶׁל רְשָׁעִים, ״מִסִּפְרְךָ״ — זֶה סִפְרָן שֶׁל צַדִּיקִים, ״אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ״ — זֶה סִפְרָן שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים.

32 תַּנְיָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת הֵן לְיוֹם הַדִּין: אַחַת שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִין, וְאַחַת שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִין, וְאַחַת שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים. צַדִּיקִים גְּמוּרִין — נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְחַיֵּי עוֹלָם, רְשָׁעִים גְּמוּרִין — נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְגֵיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם״, בֵּינוֹנִיִּים — יוֹרְדִין לְגֵיהִנָּם,

פירוש בן יהוידע על ראש השנה ט״ז

1 בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן. נראה לי בס"ד אמר בָּאֵי עוֹלָם כי אותיות 'עוֹלָם' במילואם כזה עי"ן וא"ו למ"ד מ"ם יש באותיות המלוי אותיות 'אדמונים' רמז על בני אדם שנבראו 'מִן הָאֲדָמָה' בראשית ב, ז וכמו שנאמר על דוד המלך ע"ה דכתיב ביה שמואל א' טז, יב 'וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם' קראו אַדְמוֹנִי על שהיה גלגול אדם הראשון שנוצר מן האדמה ואם כן בני אדם שהם רבים נקראים אַדְמוֹנִים לשון רבים גם רמזם בשם 'אדמונים' על שם העונות שהם אֲדוּמִים כַּשָּׁנִים כמו שנאמר ישעיהו א, יח 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ' שהם מתלבנים על ידי התשובה שעושים בימים אלו דנתנו לקבלת התשובה. ולזה אמר 'כָּל בָּאֵי עוֹלָם' הם האדמונים הבאים בתוך אותיות הפשוט של עוֹלָם.

2 וּבֶחָג, נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם. מקשים למה נקיט כאן 'נִדּוֹנִין' להדיא והוה ליה למימר 'וּבֶחָג עַל הַמַּיִם' בדרך דנקיט בפסח ובעצרת? ונראה לי בס"ד נקיט 'נִדּוֹנִין' רוצה לומר כל אותם הנזכרים למעלה שהם התבואה ופירות האילן ובאי עולם, כי המים הכל צריכין להם וגם כי בהם תלוי חיי נפש שיש מקומות שאין להם לשתות אלא מי גשמים.

3 רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אָדָם נִדּוֹן בְּכָל יוֹם. מקשים פסוק תהלים פא, ה 'כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב' רבי יוסי מאי עביד ליה? ונראה לי בס"ד דודאי רבי יוסי מודה שהאדם נידון בראש השנה עם כל העולם על כל המעשים שעשה בכל השנה ועל פי מעשיו נגזר עליו על כל השנה הבאה מתחילתה ועד סופה הן לטוב הן להפך, אך סבירא ליה דאדם דוקא נידון לבדו בכל יום על מה שנגזר עליו בראש השנה בשביל אותו היום שאם נגזר עליו טובה והוא עשה מעשים רעים שאינו ראוי לאותה טובה תשתנה אותה הפסיקה של הטובה שפסקו לו בראש השנה בעבור אותו היום וכן להפך אם נגזר עליו רע בראש השנה באותו היום והוא עשה מעשים טובים בו ביום נדחה ממנו גזרת הרע ותשתנה ועל דרך זה נידון האדם בכל יום ויום דהיינו על פסיקה שפסקו לו בראש השנה על כל יום ויום של השנה כולה הן לטוב הן להפך, אך על גוף המעשים שיעשה בכל יום ויום הן לטוב הן להפך נידון הוא בראש השנה הבאה אחר אותה השנה.

4 אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי מֵהָכָא: מלכים א' ח, נט "לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ, וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ". הקשה מהרש"א ז"ל והלא בברייתא לא מייתי לה מהאי קרא אלא מקרא איוב ז ,יח 'וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ' ואינו נראה שמחקו מברייתא? ונראה לי בס"ד דפסוק ותפקדנו בדברי רבי יוסי ופסוק 'לִרְגָעִים' בדברי רבי נתן לאו רבי יוסי ורבי נתן אמרי ליה אלא מסדר הברייתא מייתי הני קראי אבל רבי יוסי לא אמר אלא 'אָדָם נִדּוֹן בְּכָל יוֹם' כמו דנקטו רבי מאיר ורבי יהודה דלא מייתו קראי הוכחה לדבריהם ורב חסדא בא לפרש טעמו דרבי יוסי מהאי קרא, אבל מסדר הברייתא סבירא ליה טעמו דרבי יוסי מקרא ד'וַתִּפְקְדֶנּוּ' ולא חש להאי קושיא דהש"ס דסבירא ליה דהבחנה יש לפרשה עיוני טפי מלשון פקידה דמצינו מקראות לשון פקידה על גזרת הדין כמו תהלים יט, ט 'פִּקּוּדֵי הֳ' יְשָׁרִים' וכמה מקראות יש עוד דקורא למצות שהם גזירות בלשון פקודים אך רב חסדא אשכח קרא מרווח טפי לדברי רבי יוסי.

5 מֶלֶךְ וְצִבּוּר, מֶלֶךְ נִכְנָס תְּחִלָּה לַדִּין. היינו טעמא משום 'דְּלָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֵיתַב מַלְכָּא מֵאִבְּרָאִי' או 'מִקַּמֵּי דְּלֵיפּוּשׁ חֲרוֹן־אַף'. מקשים והלא אמרינן שהכל נסקרין בסקירה אחת? ונראה לי בס"ד דמה שאמר בסקירה אחת קאי על גמר הדין ומה שאמר 'מֶלֶךְ נִכְנָס תְּחִלָּה' קאי על עיון הדין, ומה שאין עושה גם זה בסקירה אחת הוא לטובתם כדי שבין הביניים יעשו תשובה ונכתבים לטובה, ועוד כדי שהמימינים והמשמאילים כל אחד יעסוק במלאכתו. ומה שאמר 'מִקַּמֵּי דְּלֵיפּוּשׁ חֲרוֹן־אַף' אף הכוונה שאם יצאו הציבור חייבים גם הוא ילקה בחובם דכתיב ויקרא ד, ג 'אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם' לכן נגמר דינו קודם. וכמדומה לי שראיתי טעם זה בספרים של דרושים.

6 כְּמַאן מַצְלִינָן הָאִידְנָא אַקְצִירֵי וְאַמְרִיעֵי? כְּמַאן? כְּרַבִּי יוֹסֵי. הקשו התוס' ז"ל ולרבנן מי לא מצלינן רְפָאֵנוּ וּבִרְכַּת הַשָּׁנִים? עיין שם. ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל הרי שהיו בראש השנה רשעים ופסקו עליהם גשמים מועטים ואחר כך חזרו בהם להוסיף אי אפשר אלא שמורידן בזמנם על הארץ הצריכה וכן הוא להפך, ולכן גם לרבנן מברכין בִּרְכַּת הַשָּׁנִים לומר אם נגזר טל ומטר מועט יורידם באופן שתתברך בהם הארץ שיועילו כמרובה. וכן בִּרְפָאֵינוּ אם נגזר עליהם חולי יקדים הקב"ה רפואה למכה שיתן כח ובריאות בגוף שאז החולי הנגזר לבא עליו אינו עושה בו רושם של נזק כמי שזורק אבן על ברזל ולא כזורק אבן על זכוכית או חרס ועל זה מתפללין רְפָאֵנוּ לרבנן.

7 אִמְרוּ לְפָנַי: מַלְכֻיּוֹת, זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. 'מַלְכֻיּוֹת', כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם. נראה לי בס"ד קישור הדברים דידוע מה שכתבו המפרשים ז"ל הטעם דלא מהני התשובה אלא לישראל ולא לעכו"ם כי העכו"ם הם תחת ממשלת השרים והמה חלקם ונחלתם לכן נוהג בהם דין תורה ד'נֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת' יחזקאל יח, ד ולא מהני להו תשובה שהיא לפנים משורת הדין, אך ישראל הם חלקו יתברך ואינם תחת ממשלת השרים אלא רק תחת ממשלתו יתברך דלכן הקב"ה נקרא 'מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל' ולא נקרא 'מֶלֶךְ הַגּוֹיִם' וכמו שאמר הסבא ע"ה בפרשת משפטים, על כן מן הראוי כמו שהקב"ה קיים לעד כן ישראל יהיו קיימים ולא יכלו ואם לא יתנהג עמהם בחסד התשובה צריך לכלותם בעבור עונותיהם לכן נוהג עמהם לפנים משורת הדין לקבלם בתשובה וימחול להם. וזהו שאמר 'מַלְכֻיּוֹת' כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי 'עֲלֵיכֶם' ובזה יתברר שאתם חלקי ואז ממילא יבא זכרוניכם לפני לטובה שאמחול לכם ולא אתנהג עמכם בדין תורה לומר 'נֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת' וּבַמֶּה תהיה זאת המחילה לכם לפנים משורת הדין לא שתהיו נשארים מלוכלכים בעונות אלא תהיה 'בְּשׁוֹפָר' היא התשובה הרמוזה בשופר שהוא משמעותו שַׁפְּרוּ מַעֲשֵׂיכֶם ובזה יָבֹא זִכְרוֹנֵיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה. ועוד נראה לי בס"ד דידוע ששם אהו"י שהוא ראשי תיבות דברים יא, יז 'אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה' הוא בחינת דעת דמלכות המקבלת גבורותיה מדעת דתפארת והוא מספר טוֹבָה 22 כמו שכתב הרמ"ז הרב משה זכות ז"ל. וידוע כי המלכות היא שתי בחינות סוד לאה וסוד רחל אם כן גם שם אהו"י הוא כפול לשניהם. ונראה לי בס"ד שזה רמוז במלוי אותיות שׁוֹפָר כזה שי"ן וא"ו פ"ה רי"ש אותיות המלוי לבדם הם אותיות 'שני אהו"י'. וזהו שאמר 'מַלְכֻיּוֹת' שֶׁתַּמְלִיכוּנִי שבזה אתם עושים עילוי במלכות העליונה ו'זִכְרוֹנוֹת' כְּדֵי שֶׁיָּבֹא זִכְרוֹנֵיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה שעל ידי מלוי שתעשו במלכות תזכו לטובה וּבַמֶּה תזכו לטובה מצד המלכות? אמר 'בְּשׁוֹפָר' כלומר על ידי 'שני אהו"י' הרמוזים בתוך אותיות 'שׁוֹפָר' שכל שם מספרו טוֹבָה ושני שמות אלו הם במלכות שהם אחד מצד לאה ואחד מצד רחל.

8 כָּל שָׁנָה שֶׁרָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ. נראה לי בס"ד רמז לדבר קודם 'שָׁנָה' יש אותיות רמד 244 ואחר אותיות שנה יש תסו 466 נמצא יש יתרון בסוף על הקודם מספר רכ"ב 222 שהוא מספר ג' שמות 'אכדטם' 74×3=22 שהם האותיות לפני אֱלֹקִים שהם אורות הגדלות בסוד 'וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים' שהוא ג' פעמים ע"ד כנזכר בשער הכונות דרוש הפסח דף פ"א יעוין שם. ובזה פרשתי בס"ד 'רֶכֶב' אֱלֹקִים רִבֹּתַיִם תהלים סח, יח כי ג' שמות הנזכר הם חילוף שם אֱלֹקִים וקאמר רִבֹּתַיִם לשון רבנות וגדלות ואמר אַלְפֵי שִׁנְאָן שהם עולים מספר ב' פעמים אל"ף אל"ף 111×2=222. ובזה יובן בס"ד וַהֲדָרְךָ צְלַח 'רְכַב' תהלים מה, ה שיבא לך הצלחה משלשה שמות הנזכר שהם רכ"ב אותיות 'ברך' ולזה אמר תהלים קמז, יג 'כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ'. והנה מספר אותיות דקודם שָׁנָה שהם 'רמד' 244 עולה מספר 'הברזל' 244 רמז שהיא קשה כברזל דְ'רָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ' הנה היא 'מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ' שיש בסופה יתרון על מספר ההתחלה מספר 'רכב' הרומז לשלשה שמות הנזכר שבהם תתברך ותתעשר, ועל זה מביא הכתוב דברים יא, יב 'מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה' שרשה בתחלתה אך 'וְעַד' פירוש שם אכדט"ם שהוא מספר ע"ד שהוא מעשיר הוא רמוז בְּ'אַחֲרִית שָׁנָה' כי היתרון של אותיות שנה הוא ג' פעמים על דרך הנזכר. או יובן בס"ד קודם שָׁנָה יש 'מרד' שהם העבירות ואחר שָׁנָה 'תסו' כמנין כְּלָיוֹת 466 שהם מיעצים לטובה ומהפכים המרד לזכות על ידי התשובה דכתיב תהלים טז, ז 'אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי'. או יובן ראש שם שָׁנָה הוא אות ש' ואם תצרפנה עם אות הסמוך לה באלפ"א בית"א שהוא אות ר' יהיה צירוף 'רש' וזהו אומרם 'רָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ' אך סוף שם שָׁנָה במבטא הוא אות נו"ן יען דאות ה"א אינה יוצאה במבטא וקמ"ץ שתחת הנו"ן ישמש במקומה ואם תצרף אות נו"ן שהוא סוף שָׁנָה עם אות הסמוך לו באלפ"א בית"א שהוא אות ס' יהיה צירוף 'נס' שהוא לשון התרוממות וגדולה המורה על עושר כמו שנאמר תהלים ס, ו 'נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס' וזהו שאמר 'מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ'. והנה רש"י ז"ל פירש שֶׁרָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ שישראל עושין עצמן רשים לדבר תחנונים כענין שנאמר משלי יח, כג 'תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ' עיין שם. ופירש בני ידידי כה"ר יעקב נר"ו 'רָשׁ' בהיפוך אתוון 'שַׂר' רמז אם רָשׁ בִּתְחִלָּתָהּ יהיה שר בסופה לעלות בסולם ההצלחה, ועל זה אומר אם 'הָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד' איוב ח, ז עד כאן דבריו נר"ו.

9 אַרְבָּעָה דְּבָרִים מְקָרְעִין גְּזַר־דִּינוֹ שֶׁל אָדָם. קשה בשלמא בשלשה מהם איכא טעמא שיועילו לקריעת גזר דין אך בְּ'שִׁנּוּי הַשֵּׁם' מה טעם יש בו שיועיל לבטל הגזרה שנגזרה? ונראה לי בס"ד דידוע אם אמר קונם שאיני נכנס לבית ראובן אם ראובן מכר הבית לשמעון הרי זה מותר ליכנס בו כי הוא נדר על בית ראובן וזה ביתו של שמעון הוא נדרים מז. וכן כאן הגזרה לעולם תתבטל בשביל תשובה או צדקה, אך המקטרג יקטרג שכבר נגזרה גזרה על אותו השם וזה הוא שם אחר וניצול בזה מקטרוג המקטרג. ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ערבי נחל ז"ל דאותיות הַשֵּׁם הם צינורות השפע של חיותו כמו שנאמר בראשית ב, יט 'נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ' עיין שם. והשתא כאשר משנים השם של אותו אדם עושים בזה ביטול לאותם האותיות של שם הקודם וזהו נעשה מעין מיתה ומעין הגזרה שנגזרה עליו, ונמצא בזה נתקיים הגזר דין במקצת ויתבטל הדין, ויהיה מעתה נשפע מאותיות החדשים אשר לו בשם החדש והרי הוא כקטן שנולד דמי.

10 אֵין דָּנִין אֶת הָאָדָם אֶלָּא לְפִי מַעֲשָׂיו שֶׁל אוֹתָה שָׁעָה. הקשה מהרש"א ז"ל מן בן סורר ומורה, עיין שם. ונראה לי בן סורר ומורה בא מן יפת תואר ולכן עושים לו מדה כנגד מדה הוא בא מזווג משונה שהוא מין עם אינו מינו לכך שינו דינו להיות נידון על שם סופו.

11 שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַזְכִּירִין עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵן: קִיר נָטוּי, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וּמוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵרוֹ. הנה כאן קאמר 'עִיּוּן תְּפִלָּה' לגריעותא דמזכיר עונותיו ובברכות ברכות נה. אמר 'בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב' ובשבת שבת קכז. אמר שִׁשָּׁה דְבָרִים אָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא וחד מנייהו עִיּוּן תְּפִלָּה, אך בתוספות בברכות כתבו תרי עִיּוּן תְּפִלָּה יש וצריך להבין זה. ונראה לי בס"ד ד'עִיּוּן תְּפִלָּה' דנקטי ליה בכלל דברים טובים הכוונה הוא דמכוין בתפילתו ומה שאמר בברכות על עִיּוּן תְּפִלָּה 'סוֹף בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב' היינו שבוטח בדעתו דתפלתו שהתפלל בכוונה תעשה פירות בודאי והוא מצפה מתי תגיע לידו בקשתו וזה נקרא 'עִיּוּן תְּפִלָּה' שנותן עיניו בתפילתו לבטוח בה' ולסמוך עליה בלי שום ספק וזה 'אֵין מַזְכִּירִין עֲוֹנוֹתָיו' כיון שלא אמר בפיו בפירוש שתפילתו תעשה פירות בודאי אלא רק בלבו סומך בכך והמקטרגים אינם יודעים מה שבלבבו ורק הקב"ה יודע המחשבה שבלב והוא יתברך חנון ורחום אין דן אותו על פי מחשבת לבו, ולזה אמר בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב מצד עצמו שיהיה יושב ומצפה, וסופו לבא לִידֵי כְּאֵב כשאין רואה שנעשית בקשתו, אך רבי יצחק דאמר 'מַזְכִּירִין עֲוֹנוֹתָיו' של אדם איירי באומר בפירוש בפיו שהוא בטוח שתפילתו עושה פירות בשביל שהתפלל בכוונה, ולכן המקטרגים שומעים דברים אלו ומזכירין עונותיו.

12 כָּל הַמּוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵרוֹ, הוּא נֶעֱנָשׁ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: בראשית טז ה "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: חֲמָסִי עָלֶיךָ" וְגוֹ' וּכְתִיב: בראשית כג, ב "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפּוֹד לְשָׂרָה". נראה לי בס"ד דדייק מיתורא דקרא דהוה ליה למימר 'לספדה ולבכותה' על כן מפרש שבא לעשות הספד לעצמו על אשר היה סיבה הוא לפטירת שרה כי מה שנפטרה בשביל מסירת דין עליו נחשב הוא המסבב כמו שאמר הקב"ה לדוד המלך ע"ה סנהדרין צה. 'על ידך מת שאול ועל ידך נטרד דואג' ולכך לא אמר 'לספדה' אלא 'לִסְפּוֹד' רוצה לומר לִסְפּוֹד על עצמו ואות למ"ד של 'לְשָׂרָה' משמש במקום תיבת על כמו שמות יד, ג 'וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ' שהוא רוצה לומר על בני ישראל וכן כאן לִסְפּוֹד לעצמו על שרה דהיינו על מה שקרה לְשָׂרָה מסיבתו.

13 'שִׁנּוּי הַשֵּׁם' דִּכְתִיב: בראשית יז, טו "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ, לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ 'שָׂרָי' כִּי 'שָׂרָה' שְׁמָהּ". מקשים למה לא יליף דבר זה מאברהם עצמו שלא הוליד את יצחק שהוא בן הראוי לו אלא עד אחר שנקרא אַבְרָהָם? ועיין מה שכתב מהרש"א ז"ל בנדרים נדרים לב: יעוין שם. ונראה לי בס"ד דגבי אברהם לא הוה שינוי השם אלא רק תוספת אות א' בשמו ולא יקרא שינוי אלא אם כן משנה השם כולו שמביא שם אחר במקומו או ישנה ממנו אות אחת שיסיר אות אחד ויניח אות אחר במקומו כדהוה בשרה שנטל אות יו"ד והניח אות ה"א.

14 זְכוּתָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא דְּאַהַנְיָא לֵיהּ. קשה אם כן הוה ליה לרבי יצחק לחשוב ישיבת ארץ ישראל עם ד' דברים? ונראה לי בס"ד דרבי יצחק לא פסיקא ליה דאפשר זכותא דארץ ישראל גרים ואפשר משום שינוי מקום בלחודיה ולכן לא מנה עם ד' דברים לא זה ולא זה.

15 חַיָּב אָדָם לְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ בָּרֶגֶל. נראה לי בס"ד הטעם כי יצר הרע יתגרה באדם ברגל יותר משאר ימים מפני שהם ימי בטלה, אך היצר הרע נמשל לזבוב ששוכן על מקום מאוס וסרוח ואם הגוף טמא ברגל שורין עליו כוחות יצר הרע שהם קהלת י, א 'זְבוּבֵי מָוֶת' בר מינן ואם יהיה טהור נפרדים מעליו הזבובים וכל יום מימי הרגל נקרא יוֹם טוֹב ואם נטהר בו יתרחק ממנו ה'זְבוּב' 17 שהוא מספר י"ז ויתהפך למספר טוֹב 17 דהמספר שוה. ונראה לי שרמז דרבי יצחק לפי דרכו באומרו בָּרֶגֶל על עונות שאדם דש בעקביו שנמצאים ביותר בימי הבטלה. או רמז בָּרֶגֶל על התשובה אשר פתח שלה רמוז ברגל אות ה'.

16 שְׁלֹשָׁה סְפָרִים נִפְתָּחִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל בשער הכונות דף צ"ח ע"ג כשבאין אורות המוחין בבחינת וא"ו דשם הוי"ה ברוך הוא מתעלים חג"ת חסד, גבורה, תפארת שבו ונעשין חב"ד חכמה, בינה, דעת שבו כדי שבתוכם יתלבשו נה"י נצח, הוד, יסוד דבינה עלאה ובתוכם מתלבשין המוחין ולאלו השלשה שהם חב"ד הנזכרים מזכירם במאמר הזוהר בשם אברהם יצחק יעקב דאף על פי שעתה הם חב"ד שורשם היו חג"ת שהם ג' אבות אברהם יצחק יעקב, עד כאן דבריו ז"ל, יעוין שם. ובזה יובן מה שאמר שלשה ספרים נפתחים ספרים לשון ספירות שהם שלשה ספירות שנפתחין מאליהם כדי לקבל אורות המוחין וכנגד ג' ספירות אלו יש ג' ספרים פתוחים בראש השנה שהם אחד של צדיקים ואחד לצורך רשעים גמורים ואחד לצורך בינונים, והא דתלו שלשה ספרים בשלשה ספירות הנזכרים ודאי יש בזה טעם על דרך הסוד אך ודאי אין הכוונה שיש ספרים למעלה כמו ספרים שבעולם הזה התחתון אלא כל זה הוא למעלה ענין רוחני בין גוף הספר ובין הכתיבה ו'במכוסה ממך אל תחקור' חגיגה יג..

17 תהלים סט, כט 'יִמָּחוּ מִסֵּפֶר', זֶה סִפְרָן שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִים. הנה כאן יש מילי דתמיהי, חדא איך מבקש על אויביו שהם רשעים גמורים שימחו מספר רשעים גמורים והלא זה מקומן והיכן יכתבו דלא יש ספר רביעי גרוע מזה? ועוד מה צורך לשאול שימחו מספר צדיקים גמורים דודאי הוא שלא יבואו שם מעיקרא? ועוד בקשתו שלא יכתבו עם בינונים נמי ללא צורך כי בינונים הם מחצה עונות ומחצה זכיות ואלו אינם מסוג זה אלא הם רובם עונות? ונראה לי בס"ד דאף על גב דאויביו הם רשעים גמורים עם כל זה ימצא בעולם רשעים גמורים שהם רעים יותר מהם, וידוע אם יעמדו שני רשעים זה אצל זה ואחד מהם רע ביותר יחלש ויתמעט הרע של האחד בערך עוצם וקושי הרע של חבירו ולכן לא רצה שיהיו נכתבים בספר זה עם רשעים גמורים אלא יכתבו בפני עצמו כדי שלא תחלש דעתם בדין בערך דעת אחרים, על דרך מה שכתב הרב אה"י אהל יעקב ז"ל בפסוק הושע ז, א 'כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲו‍ֹן אֶפְרַיִם' יעוין שם. ועוד בקש שימחו מספר צדיקים גמורים כי אלו האויבים שלו רובם היו בעלי תורה שהם דואג ואחיתופל וסיעתם אשר לימדו תורה לתלמידים הרבה, ואלו התלמידים שלמדו מהם המה צדיקים גמורים, והדרך כשכותבין זכות האדם בספר הזכרון למעלה כותבים לו כל לימוד שלמד בפני עצמו ומוכרח לפרש זה למד יום פלוני תורה מרב פלוני ולמד מסכתא פלוני מרב פלוני וכיוצא בזה, ואם כן יכתב בספריהם של תלמידים שמות דואג ואחיתופל וסיעתם אשר למדו מהם ביום פלוני ומסכתא פלוני ונמצא נזכרים דואג ואחתופל בספר צדיקים גמורים בדרך אגב והוא אינו רוצה בכך, ולזה בקש שלא יהיה נכתב שמם דרך אגב בספר זה של צדיקים גמורים שלמדו תורה מהם, וכן בכל כתיבה של אגב במעשה המצות שתהיה בספר צדיקים גמורים, על דרך זה שאמרנו בענין לימוד התורה, ועוד בקש שגם עם בינונים אַל יִכָּתֵבוּ וגם כן הכוונה בזה על כתיבה דרך אגב הן בלימוד תורה הן בקיום המצות על דרך שפרשנו בספרים של צדיקים גמורים. ברם במאמר זה יש פליאה גדולה שנתחבטו בה המפרשים ז"ל איך קאמר רְשָׁעִים גְּמוּרִים נִכְתָּבִים לְאַלְתַּר לְמִיתָה והלא אנו רואין שנשארים בחיים ויהיה להפך כצדיקים גמורים? אמנם עשה אזנך כאפרכסת ושמע דברים המוצדקים אשר המה בנויים על פי דברי רבינו האר"י ז"ל שקבל מאליהו זכור לטוב ולא שזפתם עיני צדיקים הם המפרשים אשר נתחבטו בדבר זה שכל אחד לדרכו פנה והוא מ"ש רבותינו ז"ל בשער מאמרי רשב"י בפרשת נח דף י"ט ע"ג וז"ל ענין תרין רוחין אילין שיש לכל צדיק יובן כמו שאמר הכתוב ויקרא כב, ג 'וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא' ויובן במה שאמרו חז"ל ברכות יח: 'הרשעים בחייהם קרויין מתים' ויובן במה שאמרו רבותינו ז"ל דְנִשְׁמַת הָרָשָׁע יוֹרֶדֶת אֶל רַגְלָיו בְּסוֹד רות ג, ז 'וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכַּב כנזכר בספר הזוהר ובספר התיקונין שער הגלגולים הקדמה לט והענין הוא כי הרשע כאשר הוא חוטא מוריד נשמתו בגיהנם בהיותו בחיים כי בעת יצירתו נופחה נשמתו בקרבו ובהיותו חוטא מוריד נשמתו דרך מרגלותיו ונשקעת בגיהנם וכפי בחינת עונותיו יורדת נשמתו כך מדרגות, ולכן בחייו קרוי מת וכאשר היה רשע גמור גמר להפיל נשמתו בגיהנם. ואם תאמר והרי אנחנו רואין אותו שהוא בחיים ואיך הוא נקרא מת כמו שהקשו על מה שאמר בגמרא דהרשע נכתב ונחתם למיתה בראש השנה והרי אנחנו רואין אותו שהוא חי? אבל התשובה היא עם הנזכר כי שתי בחינות נשמה יש באדם התחתונה נכנסת בפנימיותו והעליונה נשארת בבחינת צלם מקיף על ראשו כמו שאמר הכתוב תהלים לט, ז 'אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ' כנודע, ובעת שהוא חוטא ויורדת נשמתו מדרגה התחתונה ממנה אל תוך גיהנם כך נכנסת בפנימיותו המדריגה התחתונה של נשמתו העליונה הנקראת צֶלֶם וכפי הבחינות שיורדת נשמתו התחתונה בגיהנם כך בחינות מדרגות יורדות מנשמתו העליונה אל תוך גופו להחיותו וכאשר גמרה התחתונה לצאת מתוכו ולרדת בגיהנם נגמרה גם נשמתו העליונה ליכנס בגופו ממש, ונשאר בלתי צלם על ראשו, ואם עוד יוסיף לחטוא עוד גם הצלם ההוא יורד מטה מטה לגיהנם מדרגה אחר מדרגה כפי גדר החטא שחוטא ואז גם הצלם נגמר לרדת ולצאת דרך מרגלותיו אל גיהנם ואז עליו אמר הכתוב ישעיהו נט, ב 'כִּי אִם עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ' ועליו נאמר 'וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא' כי כל בחינת נשמתו תמו נכרתו שירדו לגיהנם ונפסקה אחיזתם מלמעלה ולא נשאר להם שורש למעלה. ואמנם הצדיקים נשמתם התחתונה שוכנת תוך גופם ונשמתם העליונה עומדת צל על ראשו בסוד 'אור מקיף' ומשם שואבת לו חיים מלמעלה תמיד ומריקה אל נשמתו אשר בתוכו ויש לו תמיד תרין רוחין חד בעלמא דאתי היא העליונה שהיא בסיתום למעלה מן החזה וחד בעלמא דין מן החזה ולמטה במקום הנגלה אשר שם בנין הנקבה מלכות הנקראת עולם הזה, זהו סוד משה משה שמואל שמואל וכו', עד כאן לשונו ז"ל, יעוין שם. ולפי זה נמצא יש גיהנם בחיים ונראה דעל זה מתפללין בכל יום בברכות השחר שיצילינו מדינה של גיהנם. והשתא לפי דברי רבינו האר"י ז"ל מה שאמר כאן בספרים של ראש השנה של צדיקים גמורים לחיים ושל רשעים גמורים למיתה לאו בחיים ומות של הגופים איירי הכא אלא איירי בחיים ומות של הנשמה שיש לאדם גיהנם בחיים שהיא מיתת חלקי נשמתו שירידתם לגיהנם זו היא מיתתם ואף על פי שגופו עודנו בחיים בעולם הזה והשארת חלקי נשמתו בשלימותם בקרבו זו היא חיים שלהם. וביום ראש השנה נגזר על הרשע כפי שיעור עונותיו כל כך חלקים יורדים מחלקי נשמתו לגיהנם, וצדיקים גמורים נכתב עליהם שישארו כל חלקי נשמתם אצלם ולא ירד מהם כלום אפילו ממדרגה עליונה למדרגה שתחתיה והשארה זו שתהיה בשלימותה אצלם זו היא החיים שלהם דעל זה אמרו נכתבים לחיים לאלתר והבינונים תלויים בדבר זה עד יום הכיפורים. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, מֵהָכָא: שמות לב, לב "וְאִם אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" וְכוּ' רבים נתקשו במאמר זה מה שייכות יש למשה רבינו ע"ה בספרים אלו? ונראה לי בס"ד כי משה רבינו ע"ה הכל תלמידיו וכל אדם כותבים לו בספרו זכיות שלו יום זה למד תורה מרב פלוני ויום זה עשה מצוה פלוני ואם כן כל ישראל שלמדו תורה ממנו כותבים על כל אחד ואחד כך וכך תורה למד ממשה רבו ועשה מצוה פלוני כאשר צוהו משה כי כל המצות שהיו עושים ממנו שמעו ועשו הכל כאשר צום, ולכן מוכרח שנכתב שמו בכל הספרים שלהם הן הצדיקים גמורים הן אותם שרובם עונות הן אותם שהם מחצה על מחצה ולכן פרט שלשה ספרים וממילא שמעינן מהכא דאיכא שלשה ספרים למעלה.

« בן יהוידע על ראש השנה י״א ע״ב בן יהוידע על ראש השנה י״ז ע״א »