ביאור שטיינזלץ על עירובין י״ג

1 שר' עקיבא אומר: על זה ועל זה נחלקו כו'.

2 ומתחילה שואלים לעיקרה של השיטה: הלא ר' עקיבא היינו זהו תנא קמא שהרי אף הוא מסכים שאין הבדל במחלוקת בית שמאי ובית הלל מה רוחב המבוי. ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל למעשה הקשור בהלכה שאמר רב אחלי, ואיתימא ואם תאמר שאמר זאת רב יחיאל, במבוי הצר מארבעה טפחים, שאחד מהם אומר שאינו צריך תיקון כלשהו. ולא מסיימי ואינם מוגדרים כלומר, לא ברור לנו מי הוא החכם המקבל שיטת רב אחלי ומי הוא הדוחה אותה אבל זו היא הנקודה שבה נבדלת שיטת ר' עקיבא מדברי התנא קמא.

3 תניא שנינו בברייתא, אמר ר' עקיבא: לא אמר ר' ישמעאל דבר זה, שאין נראה שחכם כר' ישמעאל יטעה בכך, אלא אותו תלמיד אמר דבר זה מדעתו, והלכה כאותו תלמיד.

4 על כך מקשים: הא גופה קשיא זו עצמה קשה: אמרת "לא אמר ר' ישמעאל דבר זה" — אלמא לית הלכתא כוותיה מכאן שאין הלכה כמותו והדר אמרת וחזרת ואמרת: "הלכה כאותו תלמיד"!

5 אמר רב יהודה אמר שמואל: לא אמרה ר' עקיבא אלא לחדד בה התלמידים שרצה לעודד את תלמידיו שאף הם יחדשו דברי הלכה. ולכן שבח אותו תלמיד בפניהם, ולא נתכוון לפסוק כמותו.

6 ורב נחמן בר יצחק אמר הסבר אחר לסתירה זו: נראין איתמר נאמר, שאמנם לא אמר ר' ישמעאל כך, אבל נראים דברי התלמיד.

7 אמר ר' יהושע בן לוי: כל מקום שאתה מוצא "משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר' עקיבא" — אינו אלא ר' מאיר שהוא התלמיד ששימש את ר' ישמעאל ואת ר' עקיבא.

8 דתניא שכן שנינו בברייתא, אמר ר' מאיר: כשהייתי אצל ר' ישמעאל הייתי מטיל קנקנתום גפרת נחושת לתוך הדיו שבה כתבתי ספרי קודש, ולא אמר לי דבר, כשבאתי אצל לפני ר' עקיבא אסרה עלי.

9 ומקשים: איני וכי כן הוא?! והרי אמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' מאיר: כשהייתי לומד אצל ר' עקיבא הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו ולא אמר לי דבר. וכשבאתי אצל ר' ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני הכותב ספרי קודש. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים היא וזהירות נחוצה בה שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת שלא במקום — נמצאת מחריב את כל העולם כולו שייתור או חיסור אות עלול לעתים לשנות או להפוך את משמעות הענין לדברים שמשמעותם חורבן.

10 אמרתי לו: דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו, שאני מטיל לתוך הדיו ואיני חושש. אמר לי: וכי מטילים קנקנתום לתוך דיו? והלא אמרה תורה בדין הסוטה: "וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים" במדבר ה, כג, ומשמעו "כתב" שיכול להמחות.

11 ומתחילה שואלים: מאי קאמר ליה ומאי קא מהדר ליה מה אמר לו ומה השיב לו, שהרי לכאורה נראה שתשובת ר' מאיר בענין קנקנתום אינה עונה להערתו של ר' ישמעאל בענין חסירות ויתירות.

12 ומסבירים: הכי קאמר ליה כך אמר לו, לא מבעיא איני צריך לאמר בחסירות וביתרות דלא טעינא, דבקי אנא שאיני טועה, שבקי אני, אלא אפילו מיחש לחשוש לזבוב נמי, דילמא אתי ויתיב אתגיה דדל"ת, ומחיק ליה, ומשוי ליה גם כן, שמא יבוא וישב על תגו של דל"ת וימחוק אותו ויעשה אותו רי"ש, ותשתנה המשמעות — איני חושש לכך. כי דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו שאני מטיל לתוך הדיו ומשום כך אין הדיו נמחקת.

13 ומכל מקום קשיא קשה שימוש על שימוש, קשיא קשה אסרה על אסרה. שבמקור אחד נאמר ששימש תחילה את ר' עקיבא, ובמקור אחר נאמר ששימש תחילה את ר' ישמעאל. וכן שממקור אחד נראה שר' עקיבא הוא שאסר עליו שימוש בקנקנתום, ובמקור אחר נראה שר' ישמעאל הוא שאסר.

14 ומעירים: בשלמא נניח משימוש על שימוש לא קשיא לא קשה, שאפשר להסביר זאת כך: מעיקרא אתא לקמיה מתחילה בא ר' מאיר לפני ר' עקיבא, ומדלא מצי למיקם אליביה ומכיון שלא היה יכול לעמוד על שיטתו — אתא לקמיה בא לפני ר' ישמעאל, וגמר גמרא, והדר אתא לקמיה ולמד מסורת, וחזר ובא לפני ר' עקיבא, וסבר סברא וסבר סברות. שלאחר שלמד עיקרי שיטת הלימוד אצל ר' ישמעאל יכול היה כבר להבין את דבריו.

15 אלא אסרה על אסרה ממה שנאמר במקור אחד שאסר ר' עקיבא ובמקום אחר שר' ישמעאל הוא שאסר קשיא קשה! ומעירים: אכן, קשיא קשה, ולא נמצאה תשובה.

16 ב תניא שנויה בברייתא ר' יהודה אומר, ר' מאיר היה אומר: לכל לצורך כתיבת כל ספרי קודש מטילין קנקנתום לתוך הדיו, חוץ מלכתיבת פרשת סוטה, כי פרשת סוטה צריכה להיות ראויה להימחק לצורך הסוטה. ור' יעקב אומר משמו: חוץ מלכתיבת פרשת סוטה שבמקדש העשויה לצורך הסוטה להימחק.

17 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם, לאמר: מה שורש המחלוקת ביניהם? ומשיבים: אמר רב ירמיה: למחוק לה מן התורה איכא בינייהו יש ביניהם כלומר, שנחלקו אם אפשר למחוק לצורך הסוטה מפרשתה הכתובה בתורה. או שיש לכתוב פרשה זו במיוחד לצורך הסוטה.

18 והני תנאי כי הני תנאי ותנאים אלה נחלקו כתנאים אחרים דתניא שכן שנינו בברייתא: אין מגילתה של סוטה זו שנכתבה עבורה ולא נמחקה כשירה להשקות בה סוטה אחרת. ואילו ר' אחי בר יאשיה אמר: מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת. וכמו כן בספר תורה שהרי אינו נכתב לשם סוטה.

19 אמר רב פפא: דילמא שמא לא היא, ואין הדברים זהים. כי עד כאן לא קאמר תנא קמא התם לא אמר התנא הראשון שם שאין מגילתה כשירה — אלא כיון דאינתיק לשום שנותקה ויועדה לשמה של רחל, תו לא הדרא מינתקא לשום שוב אינה חוזרת ומנותקת, ומיועדת לשמה של אחרת לאה, אבל גבי אצל תורה דסתמא מיכתבא, הכי נמי דמחקינן שכתובה סתם, כך גם כן שאנו מוחקים ואין אנו אומרים שאין מוחקים כיון שנכתבה שלא לשמה.

20 ועוד אמר רב נחמן בר יצחק ליישב את הדברים בדרך אחרת: דילמא שמא לא היא, שיש הבדל אחר בין המקרים, והוא: עד כאן לא קאמר אמר ר' אחי בר יאשיה שם שאפשר להשתמש במגילתה של סוטה אחרת — אלא דאיכתיב מיהת שנכתב בכל אופן לשום סוטה בעולם, שהרי נועדה המגילה עבור סוטה כלשהי, אבל גבי אצל תורה, שלהתלמד כתיבא כתובה — הכי נמי דלא מחקינן כך גם כן נאמר שאיננו מוחקים

21 ושואלים: ולית ליה וכי אין לו, אין הוא סבור לר' אחי בר יאשיה הא דתנן זו ששנינו במשנה: כתב גט לגרש את אשתו

22 ונמלך והתחרט ולא גרש ומצאו בן עירו ואמר: שמך כשמי ושם אשתך כשם אשתי וכיון שאנו אף מאותה עיר תן לי את הגט ואגרש אני בו את אשתי — פסול גט זה לגרש בו! נמצא שאין אדם יכול לגרש אשה בגט שנכתב לאחרת, ואף לגבי סוטה כן.

23 ודוחים: הכי השתא כיצד אתה משווה? התם שם, בגט "וכתב לה" נאמר דברים כד, א, ולכן בעינן צריכים אנו כתיבה לשמה של אותה אשה, הכא כאן בסוטה "ועשה לה נאמר ולכן בעינן צריכים אנו עשיה לשמה, ועשייה דידה שלה, של הסוטה מחיקה היא, אבל הכתיבה אינה צריכה שתהא לשמה.

24 א כיון שדובר קודם על ר' מאיר ולימודו מביאים מאמר אחר בנושא זה. אמר ר' אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של ר' מאיר חכם גדול כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו — משום שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו, שכן היה חריף עד כדי כך שהיה יכול לתת טעמים טובים לכל דבר, אף שאינו כהלכה. שהוא היה אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, כלומר צדדים — להוכיח שכן הוא. וכן על טהור טמא ומראה לו פנים. ולא ידעו חכמים באלו דברים יש לסמוך על נימוקיו, ובאלו יש לדחותם.

25 תנא שנוי: לא ר' מאיר שמו האמיתי אלא ר' נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו ר' מאיר? כינוי הוא זה, ללמד שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה, ולא נהוראי שמו של התנא ר' נהוראי אלא ר' נחמיה שמו האמיתי. ואמרי לה ויש אומרים ר' אלעזר בן ערך שמו, ולמה נקרא שמו נהוראי — שמנהיר מאיר עיני חכמים בהלכה.

26 ועוד בשבחו של ר' מאיר אמר רבי: האי דמחדדנא מחבראי — דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה, זה שמחודד אני וחריף יותר מחברי — משום שראיתי את ר' מאיר מאחוריו כלומר ישבתי מאחוריו בזמן שהיינו לומדים. ואילו חזיתיה מקמיה — הוה מחדדנא טפי הייתי רואה אותו מלפניו — הייתי מחודד יותר, דכתיב שכן נאמר "והיו עיניך ראות את מוריך" ישעיה ל, כ, וראיית פני רב מועילה להבנה ולחידוד.

27 ועוד אמרו, אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: תלמיד היה לו לר' מאיר וסומכוס שמו, שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי טומאה, ועל כל דבר ודבר של טהרה ארבעים ושמונה טעמי טהרה.

28 ובדומה לזה תנא שנינו: תלמיד ותיק היה ביבנה שבכוח חריפותו היה מטהר את השרץ — שכתוב בתורה במפורש שהוא טמא — במאה וחמשים טעמים.

29 אמר רבינא: אני אדון ואטהרנו על ידי שאמצא טעם לטהרו. ובאופן זה: ומה נחש שממית אדם ובהמה ומרבה טומאה, שהרי מת מטמא אחרים במגע ובמשא ובאוהל — טהור מלטמא, שהרי אינו ממנין שמונה שרצים המטמאים הכתובים בתורה. שרץ שאין ממית וכן אינו מרבה טומאה — לא כל שכן שהוא טהור!

30 ודוחים: ולא היא — אין זה קל וחומר של ממש, כי אפשר לפרוך אותו בטענה שהנחש מעשה קוץ בעלמא קעביד בלבד הוא שעושה. וקוץ, אם כי נזוקים בו, ואף אפשר למות על ידו, בכל זאת אינו טמא. ואף הנחש כן. ולכן נדחה קל וחומר זה.

31 ב אמר ר' אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: הלכה כמותנו והללו אומרים: הלכה כמותנו. לבסוף יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל.

32 ושואלים: וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים הם מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן — מפני שנוחין לבריות, ועלובין מניחים עצמם להיפגע, וסובלים עלבונם היו, וכשהיו שונין במשנה היו שונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין בניסוח הדברים בדרך כבוד את דברי בית שמאי לדבריהן.

33 כאותה משנה ששנינו: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית, נחלקו בכך חכמים: בית שמאי פוסלין סוכה זו ובית הלל מכשירין. אמרו בית הלל לבית שמאי: לא כך היה מעשה, שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את ר' יוחנן בן החורנית ומצאוהו יושב ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית. אמרו להן בית שמאי: משם ראיה? אף הן אותם המבקרים אמרו לו: אם כך היית נוהג, לא קיימת מצות סוכה מימיך. ומכל מקום, מכלל סגנון המשנה למדים אנו שחכמי בית הלל ספרו שהלכו "זקני בית שמאי ובית הלל" והקדימו בסיפור את זקני בית שמאי לזקניהם.

34 ללמדך שכל המשפיל עצמו — הקדוש ברוך הוא מגביהו, וכל המגביה עצמו — הקדוש ברוך הוא משפילו. כל המחזר על הגדולה — גדולה בורחת ממנו, ולהיפך: כל הבורח מן הגדולה — גדולה מחזרת אחריו. וכל הדוחק את השעה, שמתייגע לעשות דבר ולהצליח בו בדיוק בזמן שהוא חפץ בכך — שעה דוחקתו, ואינו מצליח. ולהיפך, כל הנדחה מפני שעה ואינו נדחק — סופו ששעה עומדת לו ומצליח לבסוף.

35 ועוד הביאו בענין זה תנו רבנן שנו חכמים: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל: הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. ואולם לבסוף נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שכבר נברא — יפשפש במעשיו וישתדל לתקנם. ואמרי לה ויש אומרים: ימשמש במעשיו כלומר, יבדוק במעשים הבאים לידו אם ואיך לעשותם, כדי שלא יכשל בהם.

36 ג משנה הקורה שאמרו חכמים בתיקון מבוי צריך שתהא רחבה כדי לקבל אריח מין לבנה לבנין. ואריח זה שאמרו, שיעורו חצי לבנה של שלשה טפחים כלומר טפח ומחצה. ודייה לקורה שתהא רחבה טפח ולא טפח ומחצה כדי לקבל אריח לרחבו.

37 וצריכה הקורה להיות רחבה כדי לקבל אריח וגם בריאה חזקה כדי לקבל אריח שאפשר יהא להניחו עליה ולא תתמוטט. ר' יהודה אומר: רחבה אף על פי שאין בריאה כדי לקבל עליה אריח ממש, ולכן גם אם היתה של קש ושל קנים — רואין אותה כאילו היא של מתכת.

38 היתה הקורה עקומה ואין אריח יכול להיות מונח עליה — רואין אותה כאילו היא פשוטה ישרה, היתה עגולה — רואין אותה כאילו היא מרובעת וכלל אמרו לגבי רוחבה של קורה עגולה: כל שיש בהיקפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח.