ביאור שטיינזלץ על עירובין י״ד

1 א גמרא על מה שאמרו חכמים במשנה שרוחב הקורה די שיהא טפח, תוהים: הלא טפח ומחצה בעי צריך! שהרי האריח, שהוא חצי לבנה בת שלשה טפחים רחב טפח ומחצה!

2 ועונים: כיון שרחב לקבל טפח, אידך חצי טפח מלבין ליה בטינא, משהו מהאי גיסא ומשהו מהאי גיסא, וקיימא את חצי הטפח האחר מדביק אותו בטיט, משהו מצד זה ומשהו מצד זה, ועומד האריח במקומו.

3 אמר רבה בר רב הונא: קורה שאמרו — צריכה שתהא בריאה כדי לקבל אריח, אולם מעמידי קורה שהקורה נשענת עליהם, הם עצמם אינן צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה ואריח שעל גביה, שלא נתנו כל שיעור במעמידי הקורה אלא בה עצמה, שרק היא עצמה עשויה להכשיר מבוי. ורב חסדא אמר אחד זה ואחד זה צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה ואריח.

4 אמר רב ששת: הניח קורה על גבי מבוי, ופרס עליה מחצלת המשתלשלת למטה והגביה שולי המחצלת מן הקרקע במבוי שלשה טפחים, הרי קורה אין כאן מחיצה אין כאן. קורה אין כאן שאינה ראויה להכשיר דהא מיכסיא כיון שהיא מכוסה ואינה ניכרת, ואף מחיצה אין כאן: דהויא לה שהרי היא מחיצה שהגדיים בוקעין יכולים לעבור בה, שהרי היא גבוהה מהקרקע שלשה טפחים ולכן אין בה דין מחיצה.

5 ב תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: קורה היוצאה מכותל זה ואינה נוגעת בכותל זה שכנגדו, וכן שתי קורות אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה ואינן נוגעות זו בזו, אם היו פחות משלשה טפחים זו לזו או לכותל — אין צריך להביא קורה אחרת להתיר את המבוי, שמשום דין "לבוד" הרי הן כצמודות. אבל אם היו שלשה טפחים — צריך להביא קורה אחרת.

6 רבן שמעון בן גמליאל אומר: פחות מארבעה טפחים אין צריך להביא קורה אחרת, ארבעה — צריך להביא קורה אחרת שלדעתו דין לבוד עד ארבעה טפחים.

7 וכן שתי קורות המתאימות שהיו מקבילות זו לזו אולם היו דקות ביותר, לא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח, אם מקבלת יחידה זו המאוחדת משתי קורות יחד אריח לרחבו שהוא טפח — אין צריך להביא קורה אחרת להתיר, ואם לאו — צריך להביא קורה אחרת.

8 רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם מקבלות שתיהן אריח לארכו שהוא שלשה טפחים — אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו — צריך להביא קורה אחרת.

9 היו שתי קורות דקות אלה אחת למעלה ואחת למטה, ר' יוסי בר' יהודה אומר: רואין את העליונה כאילו היא למטה, ואת התחתונה כאילו היא למעלה והן קרובות זו לזו, ואם היו שתיהן יחד ראויות לקבל אריח הרי הן מתירות, אף שבפועל אינן סמוכות, ובלבד שלא תהא עליונה שבהן למעלה מעשרים אמה ותחתונה למטה מעשרה טפחים, שמתחילה אינן מצויות בתוך תחום היתר מבוי.

10 אמר אביי: ר' יוסי בר' יהודה סבר לה כאבוה בחדא, ופליג עליה בחדא סבר כאביו בדבר אחד וחלק עליו באחד ומבאר: סבר לה כאבוה בחדא סבר כאביו בדבר אחד — דאית ליה שיש לו רואין, שמחזיק בעקרון כשם שר' יהודה אביו סבר במשנה שרואים את הקורה כאילו היא בריאה, אף על פי שאינה כזו, כך גם אמר הבן, ר' יוסי, שרואים את שתי הקורות כאילו היו צמודות זו לזו.

11 ואולם ר' יוסי גם פליג עליה בחדא חלק עליו בדבר אחד שאילו ר' יהודה סבר שהקורה שבדיוננו מתירה את המבוי אף כשהיא למעלה מעשרים אמה, ור' יוסי בר' יהודה סבר: בתוך עשרים — אין כן, מתירה. למעלה מעשרים — לא.

12 ג במשנה נאמר: "ר' יהודה אומר: רחבה אף על פי שאינה בריאה". מתני ליה היה מלמדו משנה רב יהודה לחייא בר רב קמיה לפני רב בנוסח זה: קורה שאמרו — רחבה אף על פי שאינה בריאה. אמר ליה לו: אתנייה השנה לו, למדהו רחבה ובריאה.

13 ומקשים: והאמר והרי אמר ר' אילעאי בשם רב: קורה רחבה ארבעה טפחים, אף על פי שאינה בריאה מכשירה את המבוי! ועונים: רחבה ארבעה שאני שונה שכן ברוחב ארבעה נחשבת הקורה כמקום חשוב ומחיצותיה נחשבות כסותמות, כמחיצה ממש, ולא משום היכר בלבד.

14 ד נאמר עוד במשנה: "היתה של קש ושל קנים — מותרת". ושואלים: מאי קא משמע לן מה משמיע לנו בזה דאמרינן שאומרים אנו רואין את הקורה כאילו היא ראויה לשאת עליה אריח — הלא היינו הך זהו זה! כלומר, הרי אותם הדברים כבר נאמרו קודם לכן במשנה "רחבה אף על פי שאינה בריאה"!

15 ומשיבים שיש בכך מקצת חידוש — מהו דתימא שתאמר במינה באותו מין שקורה העשויה ממנו ראויה בדרך כלל לקבל אריח אמרינן אומרים אנו אפילו בקורה דקה ביותר, אולם שלא במינה כגון בקש, שאינו ראוי כלל להחזקת אריח — לא אמרינן אין אנו אומרים רואים כאילו זה קורה ראויה לשאת אריח, לכן השמיע לנו שאין הבדל.

16 ה נאמר במשנתנו שקורה "עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה" ומקשים: פשיטא פשוט, ברור! ומשיבים קא משמע לן שהשמיע לנו בכך כדבריו של ר' זירא שאמר ר' זירא: היתה היא הקורה בתוך המבוי ועקמומיתה חוץ למבוי, היא הקורה בתוך עשרים אמה ועקמומיתה למעלה מעשרים אמה, או היא למעלה מעשרה ועקמומיתה למטה מעשרה, שהחלק העקום מצוי במקום שאין קורה מתירה בו כלל, רואין, כל שאילו ינטל חלק עקמומיתה המצוי מחוץ לתחום היתר הקורה ועדיין אין בין זה לזה, בין חלקיה הראויים של הקורה, שלשה טפחים — אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו, שיש מרחק גדול מזה — צריך להביא קורה אחרת.

17 ושואלים: הא נמי פשיטא זו גם כן פשוטה שהרי חלק הקורה העקום עלינו לראותו כאילו הוא ישר! ומשיבים: היא בתוך מבוי, ועקמומיתה חוץ למבוי איצטריכא ליה נצרכה לו לומר מהו דתימא: ליחוש דילמא אתי לאמשוכי בתרה שתאמר לחשוש שמא יבוא להימשך אחריה שאם בולטת הקורה מחוץ למבוי, שמא יבואו בני אדם להשתמש מחוץ למבוי תחת בליטת הקורה, על כן השמיע לנו שאין לחשוש לדבר זה.

18 ו אמרנו במשנה שקורה "עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת". ושואלים: הא תו זו עוד למה לי, הרי לכאורה כבר שנינו כיוצא בזה ומה צורך להוסיף כאן? ומשיבים: סיפא איצטריכא ליה סופו של הדבר אני צריך לו: אותו כלל שכל שיש בהיקפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח.

19 ושואלים: מנא הני מילי מנין דברים אלה שכך הוא השיעור? אמר ר' יוחנן, אמר קרא אמר המקרא שנאמר בשלמה "ויעש את הים מוצק עשר באמה משפתו עד שפתו עגל סביב וחמש באמה קומתו וקו שלשים באמה יסב אתו סביב" מלכים א, ז, כג

20 ומקשים: והא איכא שפתו והרי יש שפתו?! כלומר הלא נמדד הים מבפנים, ואם מודדים את היקפו מבחוץ שוב אין יחס זה מדויק.

21 אמר רב פפא: שפתו שפת פרח שושן כתיב ביה נאמר בו, כלומר שהיתה שפתו דקה מאד, שכן נאמר: "ועביו טפח ושפתו כמעשה שפת כוס פרח שושן אלפים בת יכיל" מלכים א, ז, כו.

22 ושואלים: והאיכא משהו והרי בכל זאת יש משהו של עובי השפה! ועונים: כי קא חשיב כאשר הוא חושב — גם את ההיקף מגואי, קא חשיב מבפנים, הוא חושב.

23 תניא שנינו בברייתא, ר' חייא אומר: ים שעשה שלמה היה מחזיק בנפחו מאה וחמשים מקוה טהרה. ומקשים: מכדי, מקוה כמה הוי הינו מה שיעורו — ארבעים סאה כמו ששנינו "ורחץ את בשרו

24 במים" משמעו במים המחוברים יחדיו, ואלו הם במי מקוה בלבד. "כל בשרו" משמע מים שכל גופו עולה בהן. וכמה הן — אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים, שהנפח של מי מקוה ארבעים סאה.

25 ואם כן כמה הוו להו הריהם שיעורי מקוה? נפח הים חמש מאה גרמידי אמות מעוקבות, שחושבים אורכו עשר אמות, רוחבו עשר אמות וגובהו חמש אמות; ואם נערוך חשבון, הרי לתלת מאה לשלוש מאות אמות מעוקבות — מאה שיעורי מקוה, למאה וחמשין וחמישים אמות — חמשין חמישים שיעורי מקוה, ואם כן לחשבון זה, הרי למאה וחמישים שעורי מקוה טהרה בארבע מאה וחמשין סגיא וחמישים אמות מעוקבות מספיק, והיה הים גדול יותר בנפחו!

26 ועונים, כי היתה טעות בחישוב: הני מילי דברים אלה בחישוב נפחו של הים אמורים בריבועא בריבוע — אילו היו כל השיעורים בקוביה, ואולם ים שעשה שלמה עגול היה ונפחו קטן יותר.

27 ועדיין שואלים: מכדי הרי כמה מרובע יתר על העגול — רביע, ואם כן אין בנפח הים אלא ארבע מאות אמה. ואם כן, לחשבון זה הרי לארבע מאה אמות הרי הן מאה מקוואות לשלש מאות אמות מתוכם, ולמאה הנותרים הרי הם — עשרים וחמשה. ונמצא כי הני הרי אלו מאה ועשרים וחמשה שיעורי מקוה בלבד הוו להו הריהם, ולא מאה וחמישים כפי שאמרנו.

28 תני שנה לתרץ רמי בר יחזקאל: ים שעשה שלמה שלש אמות תחתונות מרובעות ושתים עליונות עגולות, ולפיכך אין לחשב את שיעורו בדיוק כעיגול אלא חלקו כקוביה.

29 ומעירים: נהי דאיפכא לא מצית אמרת אמנם ההיפך אינך יכול לומר שחלקו העגול היה למטה שכן שפתו עגול כתיב אלא אימא חדא אמור רק אמה אחת היתה עגולה!

30 ודוחים: לא סלקא דעתך לא יעלה על דעתך דכתיב שכן נאמר בים זה "ועביו טפח ושפתו כמעשה שפת כוס פרח שושן אלפים בת יכיל" מלכים א' ז, כו בת כמה הויא מדת "בת" כמה היא שלש סאין שכן נאמר "וחק השמן הבת השמן מעשר הבת מן הכר עשרת הבתים חמר כי עשרת הבתים חמר" יחזקאל מה, יד, הרי שהבת היא עשירית הכור המכיל שלושים סאים, נמצא דהוה להו שיתא אלפי גריוי שהיו בים ששת אלפי סאה שהם בדיוק מאה וחמשים שיעורי מקוה שהוא ארבעים סאה.

31 ומקשים: והא כתיב והרי נאמר על הים: "מחזיק בתים שלשת אלפים יכיל" דברי הימים ב, ד, ה ומשיבים: ההוא לגודשא זה הוא לגודש שאם היו שמים לתוכו דברים יבשים יכולים אנו לגדוש ולהוסיף עד שלשת אלפים בתים.

32 אמר אביי, שמע מינה: האי גודשא, תלתא הוי שמע ממנה, למד מכאן כי גודש זה — שליש הוא מן השיעור שמחזיק כלי. ותנן נמי וכן שנינו במשנה: שידה מרכבה תיבה ומגדל ארון, כוורת הדבורים העשויה קש, וכוורת העשויה קנים וכלי המשמש לבור מי שתיה בתוך ספינה אלכסנדרית המפליגה למרחוק, אף על פי שיש להן שולים בסיס והן מחזיקות ארבעים סאה בלח, שהן כוריים ביבש — טהורין שכלי הגדול כשיעור זה אינו נחשב כלי, וכיון שאינו מיטלטל אינו מקבל טומאה. ולפי דרכנו למדנו שהכלי המחזיק ארבעים סאה בלח מחזיק כוריים ששים סאה ביבש, כלומר שאפשר לגדוש על הכלי עוד שליש.

33 א משנה לחיין שאמרו בתיקון המבוי — גובהן עשרה טפחים לפחות, ורחבן ועוביין כל שהוא. ר' יוסי אומר: רחבן שלשה טפחים.

34 ב גמרא במשנה נאמר "לחיין שאמרו כו'" שואלים: לימא תנן סתמא האם לומר ששנינו סתם משנה כשיטת ר' אליעזר שאמר שלהתיר מבוי שני לחיין בעינן צריכים אנו?

35 ודוחים: לא, מאי מה הוא הריבוי לחיין — לחיין דעלמא בכלל לאו דוקא במבוי אחד. ומקשים: אי הכי אם כך, במקום קורה נמי גם כן, ניתני שישנה קורות, ונאמר: מאי מהן קורות — קורות דעלמא בכלל!

36 הכי קאמר כך אמר, התכוון: אותן לחיין שנחלקו בהן ר' אליעזר וחכמים — גובהן עשרה טפחים, ורוחבן ועוביין כל שהוא. וכמה כל שהוא, תני שנה ר' חייא: אפילו כחוט שקושרים בו הסרבל מעיל.

37 ג תנא בתוספתא שנינו: עשה לחי והעמידו בעומק כדי חצי מבוי — אין לו היתר לטלטל אלא לאורך חצי מבוי בלבד. ומקשים: פשיטא פשוט, ברור! אלא אימא אמור: יש לו חצי מבוי, אף על פי שאין לחי קבועה בפתחו, ובכך החידוש. ומקשים: הא נמי פשיטא זה גם כן פשוט! ומסבירים: כי בכל זאת יש בכך חידוש מהו דתימא שתאמר: ליחוש דילמא אתי לאשתמושי בכוליה, קא משמע לן שיחשוש שמא יבוא להשתמש בכל המבוי כולו, על כן משמיע לנו שבחציו מותר להשתמש.

38 אמר רבא: עשה לחי למבוי והגביהו מן הקרקע שלשה טפחים, או שהפליגו הרחיקו מן הכותל שלשה — לא עשה ולא כלום שאין זה לחי ראוי. ואפילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל שאמר: אמרינן אומרים אנו לבוד עד ארבעה טפחים — הני מילי דברים אלה אמורים למעלה, וכגון בקורה הרחוקה מכותל המבוי; אבל למטה, כיון דהויא שהיא מחיצה שהגדיין בוקעין בה שיכול הגדי לעבור בפתח שגובהו שלשה טפחים אף הוא לא קאמר אמר שיחול כאן דין לבוד.

39 ד שנינו במשנה שר' יוסי אומר שרוחב הלחיין צריך להיות שלשה טפחים. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי בעשיית ציר מלח בשבת ולא בלחיין.

40 אמר ליה לו רב הונא בר חיננא: בהילמי אמרת לן לנו, בלחיין לא אמרת לן לנו, ושמא נשתכח מלבך? ומעירים: מאי שנא במה שונה בענין הילמי — דפליגי רבנן עליה שחלוקים חכמים עליו בלחיין נמי פליגי רבנן עליה גם כן חלוקים חכמים עליו, ואם כן מסתבר לומר שאין הלכה כמותו בשני המקרים. אמר ליה לו, יש מקום לחלק: שאני שונים לחיין, משום דקאי שעומד רבי כוותיה בשיטתו, ושמא נפסוק הלכה כשיטתם המשותפת.

41 דיון זה כולו היה לפי גרסה אחת ואילו רב רחומי מתני הכי היה שונה כך, בגרסה שונה: אמר רב יהודה בריה בנו של רב שמואל בר שילת משמיה משמו של רב: אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיין. אמרו ליה לו: אמרת? כלומר לאחר זמן שאלו אותו אם אמנם מסר הלכה זו, אמר להו להם: לא אמרתי. אמר רבא וחיזק דבריו בשבועה: האלהים! אמרה, וגמירנא לה מיניה אמר אותה, את ההלכה הזאת, ואני למדתיה ממנו, ואולם חזר בו אחר כך מפסק זה. ומאי טעמא קא הדר ביה ומה טעם חזר בו? משום הכלל הידוע שר' יוסי נימוקו עמו, ויש לפסוק הלכה כמותו אפילו כנגד רבים.

42 אמר ליה לו שאל רבא בר רב חנן את אביי: הילכתא מאי מה ההלכה בענין רוחב הלחיים? אמר ליה לו: פוק חזי מאי עמא דבר צא וראה מה נוהג העם וכבר נהג העם בלחי משהו.

43 איכא דמתני לה אהא יש ששונה תשובה זו על נושא זה: השותה מים לצמאו, אומר לפני השתיה ברכה: "שהכל נהיה בדברו". ר' טרפון אומר לפני השתיה מברך: "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת". אמר ליה לו רב חנן לאביי: הלכתא מאי מה ההלכה? אמר ליה לו: פוק חזי מאי עמא דבר צא וראה מה נוהג העם. ונהגו לברך "שהכל נהיה בדברו".