ביאור שטיינזלץ על עירובין י׳

1 רבי היא שאמר: בעינן: צריכים אנו כדי להתיר בטלטול את החצר שנפרצה שני פסין משני צידי הפירצה. דתניא שכן שנינו בברייתא: חצר שנפרצה לרשות הרבים, ואין ברוחב הפירצה עשר אמות, ניתרת אם נשאר פס אחד מאורך הכותל, רבי אומר: בשני פסין.

2 את כל ההסבר הזה דוחים: האי מאי תירוץ זה מהו? אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר: נראה מבחוץ ושוה מבפנים — אינו נידון משום לחי, ותאמר כי רבי סבר לה אותה שיטה כר' יוסי שהשיעור המינימלי של לחי או של פס בחצר צריך להיות לפחות שלושה טפחים, ודר' זירא ודרבינא ליתא אינם כלומר, אין אנו מקבלים את הסבריהם בפירוש המשנה — משום הכי כך: יש טעם לחדש ולומר כי החצר הקטנה בעשר אמות, גדולה באחת עשרה, משום דרבי סבר לה כר' יוסי ולדעת ר' יוסי אין לחי מתירה בפחות משלושה טפחים, ולכן צריכים שני הפסים יחד להיות בני ששה טפחים, שהם אמה אחת, והיא ההפרש המינימלי בין החצרות.

3 אלא אי אמרת אם אתה אומר: שנראה מבחוץ ושוה מבפנים — נידון משום לחי, ושיטת ר' זירא ורבינא איתא ישנה, קיימת בהלכה ורבי לא סבר לה אותה שיטה כר' יוסי, אם כן גדולה באחת עשרה למה לי להשמיענו שהיה זה שיעורה?

4 הלא ממה נפשך איך שתרצה לומר: אי למשרייה לגדולה קאתי אם לחדש ולהתיר את החצר הגדולה בא הלא בעשר ושני טפחים סגיא מספיק. שאם החצר הגדולה בת עשר אמות ושני טפחים, די בטפחים אלה להחשב כפסים המתירים את החצר. ואי למיסרה לקטנה קאתי ואם לחדש לגבי רבי ולאסור את החצר הקטנה בא לאשמועינן דמפלגי טובא שישמיע לנו אפילו כשהם מופלגים הרבה ולאו דווקא הפרש של אמה אחת. ובוודאי אין מקום לפירוש זה.

5 אלא לאו שמע מינה האם לא נלמד מכאן כי נראה מבחוץ ושוה מבפנים — אינו נידון משום לחי? ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן.

6 אמר רב יוסף: לא שמיע לי הא שמעתתא לא שמעתי הלכה זו. רב יוסף חלה ונשכח ממנו תלמודו ולא זכר הלכה זו שלחי הנראה מבחוץ נחשב כלחי.

7 אמר ליה לו אביי תלמידו: אף את אמרת ניהלן, ואהא אמרת ניהלן אתה אמרת לנו הלכה זו, ועל דבר זה אמרת לנו שאמר רמי בר אבא אמר רב הונא: לחי המושך עם דפנו של מבוי, שהלחי ממשיך באורך את כותל המבוי הלאה, ושוה מבפנים ונראה מבחוץ, שאין עוביו כעובי כותל המבוי, אם היה אותו לחי פחות מארבע אמות — נידון משום לחי, ומשתמש במבוי עם חודו הפנימי, של הלחי. היה הלחי עצמו מושך ארבע אמות — נידון משום מבוי, ואסור להשתמש בכולו בכל המבוי, שהרי אין לו לחי.

8 ואת אמרת לן עלה ואתה אמרת לנו על כך: שמע מינה תלת למד ממנה מאימרה זו שלש הלכות בדיני עירובין שמע מינה למד מכאן בין לחיין אסור להשתמש, שכן משתמש רק עד חודו הפנימי. ושמע מינה ולמד מכאן כי משך אורכו של מבוי בארבע אמות, ושמע מינה: נראה מבחוץ ושוה מבפנים — נידון משום לחי.

9 ומסכמים: והלכתא הלכה למעשה: נראה מבחוץ ושוה מבפנים — נידון משום לחי. ותוהים: תיובתא והלכתא קושיה וגם הלכה שהרי קודם דחינו סברה זו בקושיה, וכיצד אפשר לפסוק הלכה כשיטה זו?

10 ומשיבים: אין כן, משום דתני ששנה ר' חייא כוותיה כמותו. ואף שדייקנו מדברי תנאים שונים והגענו למסקנות אחרות, מכל מקום סומכים אנו על דבריו המפורשים של ר' חייא.

11 א במשנה למדנו כי פתח הרחב מעשר אמות ימעט. אמר אביי: תנא שנה החכם בתוספתא: הרחב מעשר ימעט, ר' יהודה אומר: אינו צריך למעט. ונתעוררה השאלה: ועד כמה התיר ר' יהודה ברוחב פתח המבוי?

12 סבר רב אחי קמיה לפני רב יוסף למימר לומר: עד שלש עשרה אמה ושליש. וכיצד למד שיעור זה? מקל וחומר מפסי ביראות, שמבואר להלן שלשיטת ר' יהודה אפשר לעשות מסביב לבארות ביראות פסים רחוקים זה מזה שלש עשרה אמה ושליש ועל ידי הפסים מחשיבים את השטח שמסביב לבאר כרשות היחיד.

13 וכך הוא דן: ומה פסי ביראות שהתרתה בהן את הטלטול אף שהם יוצרים מחיצה שבה הפרוץ מרובה על העומד ובכל זאת — לא התרתה בהן יותר משלש עשרה אמה ושליש, מבוי שלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד — אינו דין שלא תתיר בו יותר משלש עשרה אמה ושליש?

14 ואולם אפשר לדחות, והיא הנותנת, מאותו טעם עצמו אפשר להסיק מסקנה הפוכה: — פסי ביראות שהתרתה בהן פרוץ מרובה על העומד — לא תוסיף ותתיר בהן יותר משלש עשרה אמה ושליש, ואילו מבוי שלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד — והחמרת עליו מצד זה, אם כן כשרובו עומד תתיר בו אף יותר משלש עשרה אמות ושליש!

15 אי נמי לאידך גיסא או גם כן לצד אחר אפשר לטעון, שיש להחמיר במבוי, שכן פסי ביראות דאקילת בהו חד קולא שהקלת בהם הקלה אחת — אקיל בהו קולא אחרינא הקל בהם הקלה אחרת שעד שלש עשרה אמה ושליש נחשב עדיין כפתח, מבוי — כלל כלל לא תקל, ואין איפוא לדעת עד כמה מתיר ר' יהודה ברוחב פתח מבוי.

16 ב תני שנה לוי בדיני מיעוט מבוי כדי להכשירו: מבוי שהוא רחב עשרים אמה, נועץ קנה באמצעיתו. ועל ידי כך מחלקו לשני מבואות שיש ברוחב כל אחד מהם רק עשר אמות, ודיו בתיקון זה. הוא תני לה שנה אותה, את הברייתא הזאת והוא אמר לה: שאין הלכה כאותה משנה, ואין די בכך. איכא דאמרי יש שאומרים, אמר שמואל משמיה משמו של לוי: אין הלכה כאותה משנה.

17 ושואלים: אלא היכי עביד כיצד עושה כדי להכשירו? אמר שמואל בשם לוי:

18 עושה פס גבוה עשרה טפחים באמצעיתו במשך באורך ארבע אמות, ומעמידו לארכו של מבוי. ועל ידי כך נוצרים בראש המבוי כעין שני מבואות קטנים שאין רוחב של אחד מהם יותר מעשר אמות.

19 ואי נמי או גם כן יעשה כדברי ר' יהודה שאמר רב יהודה: מבוי שהוא רחב חמש עשרה אמה כיצד ממעטו? — מרחיק שתי אמות מהכותל ועושה פס שרוחבו שלש אמות. ונמצא שהמקום שנותר הוא עשר אמות בלבד.

20 ושואלים: ואמאי ומדוע צריך לתיקון זה דווקא? יעשה פס אמה ומחצה, וירחיק שתי אמות, ויעשה פס נוסף של אמה ומחצה ואף אז ישאר רוחב המבוי עשר אמות. שמע מינה האם לא נלמד מכאן ממה שלא אמר רב יהודה לעשות בדרך זו כי עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות — לא הוי עומד! כלומר אף על פי שהעומד שהוא יחד שלש אמות של פסים מרובה כאן על הפרוץ שתי אמות באמצע כיון שהוא מצטרף משני לוחות, ובכל צד שיעורו של העומד פחות משיעורו של המקום הפרוץ ואין זה מועיל להחשב כעומד מרובה.

21 ודוחים: לעולם אימא לעולם ברגיל כעין זה אומר לך הוי הריהו חשוב כעומד מרובה, ושאני הכא, דאתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא, ומבטל ליה ושונה כאן, שבא אויר, החלל שמצד זה והאויר של הפתח הגדול שמצד זה, ומבטל אותו שהפס הבודד שלאחר החלל אינו מועיל משום שיש משני צידיו חלל פנוי.

22 ושואלים: ויעשה פס אמה וירחיק אמה, ויעשה פס אמה וירחיק אמה, ויעשה שוב פס אמה, ואז אין החלל מרובה על העומד מכל צד של הפס. וכיון שלא נתן עצה זו, שמע מינה האם לא נלמד מכאן כי אם היה העומד כפרוץ ולא יתר מכן — אסור!

23 ודוחים: לעולם אימא אומר לך — מותר, ושאני הכא דאתא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ושונה כאן שבא האויר שמצד זה ומצד זה ומבטל ליה אותו.

24 ומציעים: וירחיק אמה מן הכותל ויעשה פס אמה ומחצה, וירחיק עוד אמה ויעשה עוד פס אמה ומחצה, ועל ידי כך ימעט את רוחב המבוי עד לעשר אמות.

25 ועונים: אין הכי נמי, וכולי האי לא אטרחוה רבנן כן, כך הוא גם כן, וכל כך לא הטריחוהו חכמים לעשות שני פסים כאשר יכול הוא לעשות פס אחד בלבד.

26 ושואלים: וליחוש דלמא שביק פיתחא רבה, ועייל בפתחא זוטא ויחשוש שמא יניח את הפתח הגדול שרוחבו עשר אמות ויכנס בפתח הקטן שרוחבו שתי אמות! אמר רב אדא בר מתנה: חזקה היא אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן.

27 ומקשים: ומאי שנא במה שונה הדבר מהלכה זו דר' אמי ודר' אסי בענין מבוי שנפרץ מראשו, שאם הפירצה גדולה כדי שאפשר יהיה להיכנס בה — פוסלת היא את המבוי, הרי גם שם אפשר לומר שפירצה זו לא תיחשב, כיון שאין אנשים מניחים פתח גדול ונכנסים בפתח קטן!

28 ועונים: התם קא ממעט בהילוכא שם הוא ממעט בהילוך. שאם בא מצידו של המבוי ולא מראשו, יקצר את דרכו, ולשם כך נכנס אף בפתח קטן. אבל הכא — לא קא ממעט בהילוכא כאן הוא אינו ממעט בהילוך לפי ששני הפתחים מצויים באותו צד.

29 א תנן התם שנינו שם: עור העסלא וחלל הנקב שלו — מצטרפין יחד לכדי שיעור טפח לענין אוהל המת. שאם האהילה העסלא עם החלל שבה על כזית מן המת, כל מה שמצוי מתחת לה נטמא.

30 בתחילה שואלים: מאי מהו "עור העסלא"? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: עור כיסוי של בית הכסא.

31 ועתה שואלים: וכמה, מהו השיעור של החלל הסגור שבשלו יחשב כל העור על החלל שבו כסתום? כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר שהשיעור הוא אצבעיים מכאן ואצבעיים מכאן, ואצבעיים ריוח של החלל באמצע. ואילו כי אתא כאשר בא רבין אמר: אצבע ומחצה מכאן, ואצבע ומחצה מכאן, ואצבע ריוח באמצע.

32 אמר ליה לו: אביי לרב דימי: מי פליגיתו? האם חלוקים אתם אתה ורבין בעקרון? אמר ליה לו: לא, אלא הא זה שאמר הוא — ברברבתא באצבעות גדולות, הא זה שאמרתי — בזוטרתא באצבעות קטנות, ולא פליגין ואיננו חולקים. ושנינו מתכוונים לעסלא שרוחבה טפח, ואין בינינו אלא הבדל קביעת השיעור באצבעות אם קטנות או גדולות.

33 אמר ליה לו אביי: לאיי לא כן, אלא פליגיתו חלוקים אתם, ובדין עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות פליגיתו חלוקים אתם; לדידך לשיטתך הוי הריהו נחשב עומד אף אם הוא מצטרף משתי רוחות, ולרבין אם העומד מרובה מרוח אחת — הוי הריהו נחשב עומד, משתי רוחות — לא הוי אינו נחשב עומד.

34 דאי סלקא דעתך לא פליגיתו שאם עולה על דעתך לומר שאין אתם חלוקים אלא רק קוראים לאותו שיעור שמות שונים, לרבין הכי איבעי ליה למימר: כך היה הוא צריך לומר: אצבע ושליש מכאן, ואצבע ושליש מכאן ואצבע ושליש ריוח באמצע ואם הקטין את שיעור החלל מן היחס הקבוע הזה משמע שהוא חולק על דברי רב דימי חילוק יסודי.

35 אמר לו רב דימי: ואלא מאי מה רוצה אתה לומר— פליגינן חולקים אנו אם כן, לדידי לי לשיטתי שאתה מייחס לי הכי איבעי לי למימר כך הייתי צריך לומר: אצבע ושני שלישים מכאן, ואצבע ושני שלישים מכאן, ואצבעיים ושני שלישים ריוח באמצע כדי להביא דוגמה מודגשת יותר שאף על פי שהפרוץ מרובה בהרבה על העומד שמצד אחד, אולם כיון שמצטרפים שני הצדדים יחד הרי נעשה העומד מרובה על הפרוץ ונחשב כסתום.

36 אלא אי איכא למימר דפלגינן אם יש מקום לומר שאנו חולקים — הרי אנו חולקים בפרט אחר, בפרוץ כעומד פלגינן חולקים אנו, שהיה הפרוץ בדיוק כשיעור העומד, ובזה נחלקו שרבין אומר שדינו כפרוץ, ורב דימי אומר שדינו כעומד.

37 ב במשנה שנינו שאם יש לו צורת הפתח, אף על פי שרחב מעשר אמות אינו צריך למעט. ומעירים: אשכחן מוצאים אנו בצורת הפתח דמהניא שהיא מועילה להיתרו של המבוי ברחבו, ואמלתרא דמהניא שהיא מועילה בגבהו. שעל ידי תיקונים אלה נעשה המבוי ראוי לטלטל בו, אף שהוא גדול מן השיעור שקבעו לו חכמים.