1בעביטין כרי הגמל בשליפין עומרי חיטה, בקנים, בקולחות קלחי ירקות — מטלטלין בתוכה, ובלבד שלא יהא בין גמל לגמל רווח כמלא גמל, ובין אוכף לאוכף כמלא אוכף, ובין עביט לעביט כמלא עביט. נמצא שפרוץ כעומד אינו מחיצה!2ודוחים: הכא נמי כאן גם כן כשנכנס ויוצא, שהרווח מרובה קצת מן העומד.3א ומנסים להביא ראיה אחרת. תא שמע בא ושמע מה ששנינו בתוספתא במסכת כלאים: נמצאת אתה אומר, שלש מדות במחיצות החוצצות בכלאים: כל שהוא פחות משלשה שהמחיצה עצמה עשויה קנים שרוחב כל אחד מהם פחות משלושה טפחים, כדי להתיר צריך שלא יהא בין זה לזה — בין קנה לקנה, שלשה טפחים כדי שלא יזדקר יקפוץ הגדי בבת ראש בבת אחת שביותר משלושה טפחים יכול הגדי לעבור, ושוב אין זה לבוד, ואינה נחשבת מחיצה.4כל שהוא שלשה, שהמחיצה מורכבת מקנים שרוחב כל אחד מהם שלשה טפחים. ואם היה רוחב הקנים משלשה עד ארבעה טפחים, אף על פי שהרווח בין הקנים הוא למעלה משלשה טפחים, בכל אופן כדי להתיר צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו כגודל רוחבו של החלק העומד, כדי שלא יהא הפרוץ כעומד וכשר. ואם היה פרוץ מרובה על העומד — אף כנגד העומד אסור לזרוע ממין אחר, שפירצות אלה מבטלות את המחיצה כולה.5כל שרוחב הקנים הוא ארבעה טפחים, ומארבעה טפחים עד עשר אמות — צריך שלא יהא בין זה לזה בין חלק אחד של המחיצה לחברו כמלואו, שלא יהא פרוץ כעומד. ואם היה פרוץ כעומד הרי כנגד העומד — מותר לזרוע, שבמקום זה יש מחיצה, כנגד הפרוץ — אסור. ואם היה בכל המקרים הללו עומד מרובה על הפרוץ, אף כנגד הפרוץ — מותר.6ואם נפרצה הגדר ביותר מעשר אמות — אסור, ששוב בטלה כל אותה מחיצה, היו שם קנים הדוקרנים יתידות הנעוצות בקרקע ועושה להן פיאה מקלעת קש מלמעלה כצורת הפתח, אפילו ביותר מעשר — מותר שצורת הפתח מתירה אף ביותר מעשר אמות.7קתני מיהת רישא למדנו מכל מקום בתחילה משלשה עד ארבעה, ובלבד שלא יהא בין זה לזה כמלואו, והרי זו תיובתא קושיה חמורה לרב פפא המתיר בפרוץ כעומד!8אמר לך רב פפא: מאי מה משמע מלואו — לא מלואו ממש, אלא בנכנס ויוצא שהוא מעט יותר מכן.9ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר מדקתני ממה ששנינו: אם היה פרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד — אסור. ודייק מלשון זה: הא הרי אם היה בדיוק כעומד — מותר. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד ממנה.10ושואלים: לימא תיהוי תיובתיה האם נאמר שתהא זו, דיוק זה, קושיה חמורה על שיטת רב הונא בריה בנו של רב יהושע? ודוחים: אמר לך: וליטעמיך, אימא סיפא יאמר לך: לשיטתך, אמור את הסוף: אם היה עומד מרובה על הפרוץ, אף כנגד הפרוץ מותר, ונדייק: הא הרי כפרוץ — אסור,11ואם כן סיפא קשיא הדיוק מן הסוף קשה לשיטת רב פפא, רישא קשיא הדיוק מן ההתחלה קשה לשיטת רב הונא בריה בנו של רב יהושע.12ומתרצים: סיפא הסוף לרב פפא לא קשיא, איידי דתנא רישא לא קשה, אגב ששנה בראש לשון זו של "פרוץ מרובה על העומד", תנא סיפא שנה בסוף "עומד מרובה על הפרוץ", אבל אין זו לשון מדויקת.13וכן אפשר לתרץ כי רישא התחלה לרב הונא בריה בנו של רב יהושע לא קשיא, איידי דבעי למיתני סיפא אינו קשה, אגב מתוך שרצה לשנות בסוף "עומד מרובה על הפרוץ" תנא רישא שנה בראש "פרוץ מרובה על העומד" בלא לדייק בלשון.14ומוסיפים לשאול: בשלמא נניח לשיטת רב פפא המתיר בפרוץ כעומד משום הכי כך לא עריב להו ותני להו עירב אותם ושנה אותם כאחת בין פחות משלשה ובין שלשה טפחים שאסור שיהיה ביניהם חלל שלושה טפחים, כי לשיטתו שפרוץ כעומד דינו כעומד נמצא שבקנים של שלשה טפחים אין המחיצה נפסלת אלא בחלל יותר משלשה.15ואינו דומה לקנים של פחות משלושה שאיסורם הוא רק בחלל שלושה טפחים אבל בפחות מכך, אף אם הוא יותר מהעומד, כשר אלא לשיטת רב הונא בריה בנו של רב יהושע האוסר בפרוץ כעומד ליערבינהו וליתננהו שיערבם וישנם יחד, וכך ישנה: כל שהוא פחות משלשה, וכן גם שלשה — צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה, שהרי לשיטתו אף בקנה שלשה אסור שיהא חלל שלשה טפחים אלא פחות מעט!16ומשיבים: משום דלא דמי פסולא דרישא לפסולא דסיפא שאינו דומה הפסול שבהתחלה לפסול שבסוף פסולא דרישא הפסול שבהתחלה טעמו — כדי שלא יזדקר הגדי בבת אחת, פסולא דסיפא הפסול שבסוף — כדי שלא יהא פרוץ כעומד. ולכן אף שלמעשה גם בקנה של שלשה צריך החלל להיות פחות משלשה, בדומה לחלק הראשון של התוספתא, הרי מבחינת הנימוק והטעם יש לצרף מקרה זה רק לחלקה השני. ואם כן אין להוכיח מכאן אף לאחד מן החולקים.17וכיון שהובאה תוספתא זו דנים בה מעט לגופה כיון שנקבע שם השיעור של חלל הפחות משלשה אם כן תוספתא זו מני של מי היא — כשיטת רבנן חכמים, דאמרי שהם אומרים: פחות משלשה אמרינן אומרים אנו: הרי זה לבוד, אבל שלשה לא אמרינן אין אנו אומרים דין לבוד.18אולם אימא סיפא אמור את הסוף: כל שהוא שלשה ומשלשה ועד ארבעה19אתאן הגענו לשיטת רבן שמעון בן גמליאל שאמר: כל רווח שהוא פחות מארבעה טפחים יש בו דין לבוד. דאי רבנן שאם תאמר כשיטת חכמים: משלשה ועד ארבעה — מה משמעו של חילוק זה? שלשה וארבעה חד אחד הוא, שהרי החל משלושה אין בו דין לבוד.20אמר אביי: מדרישא רבנן, סיפא נמי רבנן, ומודו רבנן דכל למישרא כנגדו, אי איכא מכיון שהראשית כשיטת חכמים, הסוף גם כן כשיטת חכמים, ומודים חכמים שהכל כדי להתיר כנגדו, אם יש מקום ארבעה — חשיב חשוב הוא, ואי ואם לא — לא חשיב אינו חשוב. ולכן יש הבדל בין גדר שלושה ובין גדר ארבעה, שאף חכמים מודים שגדר ארבעה טפחים חשובה יותר,21ואילו רבא אמר מדסיפא מכיון שהסוף כשיטת רבן שמעון בן גמליאל רישא נמי הראשית גם כן כשיטת רבן שמעון בן גמליאל. וכי ואולם כאשר אמר רבן שמעון בן גמליאל שאומרים אנו לבוד בכגון זה — הני מילי דברים אלו אמורים למעלה — בגובה, ולענין הכשר קורה הרחוקה מהמחיצה. אבל למטה — בסמוך לקרקע — הוה ליה הרי היא כמחיצה שהגדיים בוקעין בה ואף הוא מודה שלא אמרינן אין אנו אומרים: לבוד בתיקון זה.22א ומעתה חוזרים לבעית פרוץ כעומד ומנסים להביא ראיה, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו: דפנות הללו שרובן פתחים וחלונות — מותר, ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ.23ומתחילה מבררים את לשון הברייתא: "שרובן", סלקא דעתך עולה על דעתך?! והרי אם רובן פתחים וחלונות, ודאי שאין העומד מרובה על הפרוץ. אלא יש לתקן את הלשון: שריבה בהן פתחים וחלונות — מותר, ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ.24ונדייק: הא הרי אם היה כפרוץ — אסור, והרי זו תיובתא קושיה חמורה לרב פפא. ומסכמים: תיובתא אכן קושיה חמורה היא, ואולם בכל זאת מסכמים: והילכתא כוותיה והלכה כמותו כשיטתו של רב פפא.25על כך תוהים: תיובתא והילכתא גם קושיה חמורה וגם הלכה כמותו?! ועונים: אין כן, משום דדייקא מתניתין כוותיה שמדוייקת משנתנו כמותו דתנן שכן שנינו במשנה: לא יהיו פרצות יתירות על הבנין והמשמעות הברורה שאפשר להוציא מכאן היא: שאם היו כבנין — מותר, וכדברי רב פפא.26ב משנה שיירה החונה בבקעה, ורוצים לבנות מחיצה לענין שבת, מקיפין סביב למקום השיירה שלשה חבלים זה למעלה מזה, וזה למעלה מזה, ובלבד שלא יהו בין חבל לחבירו שלשה טפחים,27שיעור החבלים ועוביין יתר על טפח, כדי שיהא הכל — החלל הפנוי והחבלים עשרה טפחים, ועל ידי כך נעשית איפוא מחיצה שגובהה עשרה טפחים.28וכן מקיפין את השיירה בקנים הנעוצים בקרקע זקופים. ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו — שלשה טפחים.29בשיירא דברו דברי ר' יהודה שלדעתו לא הותרה מחיצה כזו שכולה רק שתי או רק ערב אלא בשיירה, שיש בכך שעת הדחק אבל כרגיל אין די בהיתר זה. וחכמים אומרים: לא דברו בשיירא דוקא, אלא בהווה, כלומר — כרגיל במקום קבע עושים מחיצות טובות יותר, ולא הוזכרה שיירה אלא משום שמן הסתם אינם יכולים בנקל לעשות מחיצות גמורות ושלמות אבל מעיקר הדין מועילות מחיצות כגון אלה בכל מקום.30ויתר על כן נחלקו: כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב יחד — אינה מחיצה, דברי ר' יוסי בר' יהודה שלשיטתו אף בשיירה לא התירו. וחכמים אומרים: אחד משני דברים — או שתי או ערב.31ג גמרא אמר רב המנונא אמר רב, הרי אמרו חכמים כפי המסקנה מן המשנה הקודמת: עומד מרובה על הפרוץ בשתי — הוי הריהו כעומד, שכן כלי בהמה מונחים על הקרקע בעמידה כדרך השתי. ואולם בעי שאל רב המנונא: בערב מאי מהו? האם גם שם מועיל בעומד מרובה על הפרוץ, או לא?32אמר אביי: תא שמע בוא ושמע פתרון ממשנתנו: שיעור חבלים ועוביין יתר על טפח, שיהו הכל עשרה טפחים. ואי איתא ואם יש — שאנו מקבלים שעומד מרובה על הפרוץ דינו כעומד, למה לי יתר על טפח?33הרי אפשר לעשות בדרך אחרת — ליעביד שיעשה פחות מחלל שלשה, וחבל משהו, ושוב פחות מחלל שלשה וחבל משהו, וחלל פחות מארבעה, וחבל משהו, ומשום דין לבוד שיש בין שני החבלים פחות משלושה טפחים יהא עומד מרובה על הפרוץ הפחות מארבעה ויהא מותר אף בצורה זו.34ומקשים: ותיסברא וכי יכול אתה להיות סבור כן? האי אותו חלל פחות מארבעה טפחים היכא מוקים ליה היכן יעמיד אותו? אי מוקים ליה תתאי אם יעמיד אותו בחלק התחתון הוה ליה הרי הוא כמחיצה שהגדיים בוקעין בה, ובטלה משום כך.35אי מוקים ליה עילאי, אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל לה אם ישים אותו למעלה, יבוא האויר, החלל, מצד זה ומצד זה ויבטל אותו, שהרי החבל אינו כלבוד לחבל מתחתיו, וחלל ארבעה מצד זה וחלל האויר מלמעלה מבטלים כוחו של החבל העליון, וכאילו אינו קיים.36ואי מוקים ליה במיצעי אם יעמיד אותו באמצע הוה ליה הרי זה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות בצרופן יחד, אבל אם נתייחס לכל צד בפני עצמו הרי הפרוץ מרובה על העומד. ואם נאמר שדבר זה מועיל, שמעת מינה ממנה כי עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד, אולם דבר זה כבר נדון ונשאר בגדר ספק בלבד!37אלא רב המנונא הכי קא מיבעיא ליה כך נשאלה לו השאלה כגון דאייתי שהביא מחצלת דהוי שהיא שבעה טפחים ומשהו, וחקק בה חור שרוחבו שלשה טפחים, ושבק והניח בה ארבעה ומשהו, ואוקמיה והעמידה בפחות משלשה טפחים מהקרקע.38רב אשי אמר: מחיצה תלויה בת עשרה טפחים איבעיא ליה נשאלה לו מה הדין במחיצה תלויה, כלומר: מחיצה שיש בה כשיעור אך אינה מגיעה עד לקרקע, האם נאמר שכוח חציצתה נמשך עד למטה ומכשירה, או לא כדבעא מיניה כמו ששאל ממנו ר' טבלא מרב: מחיצה תלויה מהו שתתיר בחורבה כמחיצה ממש? אמר ליה לו: אין מחיצה תלויה מתרת אלא על גבי מים — קל הוא שהקלו חכמים במים.39ד שנינו במשנה: מקיפין את השיירה בקנים ור' יהודה אמר שהיתר זה במחיצה שכולה רק שתי או רק ערב נאמר בשיירה בלבד. ושואלים: בשיירא אין כן, ביחיד לא? והתניא והרי שנינו בברייתא, ר' יהודה אומר: כל מחיצות הרעועות, וכגון שעשויות משתי או מערב לבד, שבשבת לא התירו ליחיד לטלטל בחללן אם הוא יותר מבית סאתים משמע בית סאתים מתיר ר' יהודה אפילו ליחיד.40ומשיבים שיש להבין את דברי ר' יהודה במשנה כפי שאמר רב נחמן ואיתימא ויש אומרים רב ביבי בר אביי: לא נצרכא הלכה זו אלא ליתן להן כל צרכן, הכא נמי כאן גם כן ליתן להן כל צרכן. כלומר, לא חלק ר' יהודה על עצם ההתרה של מחיצה כזו אף ליחיד, ולא אמר אלא שרק לאנשי שיירה התירו לסמוך על מחיצות כגון אלה בכל שטח שיצטרכו לו, מה שאין כן ביחיד שהתירו לו רק כבית סאתים.41ומעירים: היכא איתמר והיכן נאמר דבר זה של רב נחמן ואיתימא ויש אומרים של רב ביבי בר אביי — אהא על זה ששנינו בסוף המשנה: כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה, לדברי ר' יוסי בר' יהודה.42ושאלו ומי והאם אמר ר' יוסי בר' יהודה הכי כך? והתניא והרי שנינו בברייתא: אחד יחיד ואחד שיירא שוים לענין היתרם במחיצת חבלים. ומה בין יחיד לשיירא? יחיד נותנין לו במחיצה כזו בית סאתים בלבד לשימושו, שנים אף הם אין נותנין להם אלא בית סאתים בלבד, שלשה נעשו שיירא; ונותנין להן לכל אחד ואחד בית סאתים כלומר בית שש סאים. אלו דברי ר' יוסי בר' יהודה.43וחכמים אומרים: אחד יחיד ואחד שיירא נותנין להן כל צרכן וכללו של דבר ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי שלא יעשו היקף הגדול מצרכם יותר משטח בית סאתים. הרי שר' יוסי בר' יהודה סומך על היתר החבלים ואפילו ליחיד!44אמר רב נחמן ואיתימא ויש אומרים רב ביבי בר אביי: לא נצרכא מחלוקתו של ר' יוסי בר' יהודה, אלא לומר שבמחיצה כתיקונה נותנים להן כל צרכם, ואילו מחיצה כגון זו מתירים בה לשיירה רק כבית שש סאים.45ה דרש רב נחמן משום רבינו שמואל: יחיד — נותנין לו בית סאתים, שנים — נותנין להם בית סאתים, שלשה — נעשו שיירא, ונותנין להן בית שש סאים.46ותמהו עליו: שבקת רבנן ועבדת עזבת שיטת חכמים ועשית כר' יוסי בר' יהודה, כיחיד נגד רבים!?47הדר אוקים חזר והעמיד רב נחמן אמורא עליה עליו, לפניו ודרש: דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי. ברם באמת כך אמרו: יחיד — נותנין לו בית סאתים, שנים — נותנין להן בית סאתים, שלשה — נעשו שיירא ונותנין להן כל צרכן.
