ביאור שטיינזלץ על עירובין ק״ב

1 בשאינו ניטל באגדו, שהחוט דק מכדי שיטלטל בו את הנגר, דמר שחכם זה, ר' יוסי סבר: כיון שיש בראשו גלוסטרא — תורת כלי עליו ומותר לנעול בו. ומר וחכם זה, ר' אליעזר סבר: כיון שאינו ניטל באיגדו, שהחוט שאיננו חזק כדי להחזיק בו את הנגר — לא נקרא כלי גמור רק משום הגלוסטרא ואסור להשתמש בו.

2 א משנה נגר הנגרר בריח הקשור בדלת אבל מתוך שהחוט ארוך איננו תלוי בה אלא נגרר על הארץ — נועלין בו בשבת במקדש, שאין האיסור בדבר זה אלא משום שבות, ולא גזרו שבות במקדש, אבל לא במדינה כלומר מחוץ למקדש.

3 והמונח שאינו קשור כלל כאן וכאן — אסור שהוא כבונה. ר' יהודה אומר: המונח — מותר במקדש, והנגרר במדינה.

4 ב גמרא תנו רבנן שנו חכמים: איזהו נגר הנגרר שנועלין בשבת במקדש אבל לא במדינה — כל שקשור ותלוי, וראשו אחד מגיע לארץ, זהו נגר הנגרר. ר' יהודה אומר: נגר כזה — אף במדינה מותר, אלא איזהו נגר שנועלין במקדש אבל לא במדינה — כל שאינו קשור בדלת ולא תלוי, ושומטו לאחר שימוש בו ומניחו בקרן זוית.

5 אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יהודה בנגרר שמותר אף במדינה אבל לא במונח, שאף במקדש אסור,

6 אמר רבא: והוא שקשור בדלת עצמה. ותוהים: איני וכי כן הוא?! והא והרי ר' טבלא איקלע הזדמן למחוזא, וחזא לההוא דהוה תלי בעיברא דדשא וראה נגר אחד שהיה תלוי בבריח הדלת ולא אמר להו להם ולא מידי דבר לאסור? ודוחים: ההוא אותו נגר ניטל באיגדו הוה היה, והקשור בחבל כזה מודים שמותר לטלטלו אפילו אינו קשור בדלת עצמה.

7 מסופר: רב אויא איקלע הזדמן לנהרדעא, חזייה לההוא גברא דהוה קא קטיר בגמי ראה אדם אחד שהיה קושר בחוט של עשב את הנגר. אמר: דין לא נטרוק דלת זו לא יסגור בשבת, שקשר כזה איננו נחשב.

8 בעי שאל ר' זירא: נקמז כלומר נגר היורד בתוך הנקב שבאסקופה עד לאדמה, מהו? אמר רב יוסף: מאי תיבעי ליה מה מסופק בעיניו וכי לא שמיע ליה הא דתניא ידוע לו זו ששנינו בתוספתא: נשמט מהחבל בו היה קשור — אסור, נקמז — מותר. ור' יהודה אמר: נקמז, אף על פי שאינו נשמט לגמרי — אסור.

9 ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יהודה בנקמז. ושואלים: וטעמא מאי ומה הטעם שאסרו בנקמז? אמר אביי: משום דמיחזי שנראה כבונה שהרי הוא נכנס בתוך האדמה.

10 בעא מיניה שאל ממנו רב נחומי בר זכריה מאביי: עשה לו לאותו נגר בית יד להחזיקו ואינו קשור, מהו? אמר ליה לו: בוכנא קאמרת מקבת אומר אתה לי שכיון שעשה לו בית יד הריהו ככלי גמור ובכלי הכל מודים שמותר להשתמש. וכן איתמר נאמר הדבר בדרך אחרת, שאמר רב נחומי בר אדא: עשה לו בית יד מותר.

11 מסופר: ההוא שריתא דהוה בי קורה אחת שהיתה בבית רבי פדת, דהוה מדלו ליה בי והיו מרימים אותה עשרה אנשים מרוב כובדה ושדו לה אדשא והיו מניחים אותה על הדלת כדי לנעלה, ולא אמר להו להם ולא מידי דבר לאסור אמר: מדוע מתיר אני — כי תורת כלי עליה, שכיון שהיא נראית ככלי ועשויה לצורך מסוים מותר להשתמש בה בשבת.

12 מסופר עוד: ההיא אסיתא דהות בי אותה מכתשת שהיתה בביתו של מר שמואל, דהוה מחזקת אדריבא שהיתה מחזיקה חצי כור שרא התיר מר שמואל למישדייה אדשא להניח אותה ליד הדלת כדי לסוגרה. אמר: תורת כלי עליה, ומותר לסגור בה והעושה כן אינו כבונה.

13 ג שלח ליה לו רמי בר יחזקאל לרב עמרם: נימא לן מר מהלין מילי מעלייתא דאמרת לן משמיה יאמר לנו אדוני מאותם דברים מעולים שאמרת לנו משמו של רב אסי בדבר כיפי דארבא המוטות הכפופים שבספינה, שלח ליה לו, הכי כך אמר רב אסי: הני כיפי דארבא אותם המוטות הכפופים שבספינה בזמן שיש בהן טפח, אי נמי או גם כן אין בהן טפח ואין בין זה לזה שלשה טפחים שדינו כלבוד — למחר בשבת, מביא מחצלת ופורס עליהן.

14 מאי טעמא מה טעם התירו — מוסיף על אהל עראי הוא, ושפיר דמי ומותר שהרי המוטות הללו עצמם מהוים כעין אהל, ואם מניח מחצלת עליהם אינו אלא מוסיף על האהל.

15 מסופר: הנהו דכרי דהוו ליה אילים שהיו לו לרב הונא, דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא שביום היו צריכים להיות בצל מפני החום ובלילה היו צריכים אויר וחפשו דרך שבלילה אף בשבת לא יהא כיסוי בדיר וביום יוכל להיות. אתא לקמיה בא לפני רב לשאול,

16 אמר ליה לו: זיל כרוך בודייא לך כרוך מחצלות שהיו שם פרושות לצל, ואל תכרכם לגמרי אלא שייר השאר בה טפח אחד מכוסה, למחר פשטה פשוט את המחצלת כולה ויהא זה מוסיף על אהל עראי הוא, ושפיר דמי ומותר.

17 אמר רב משום בשם ר' חייא: וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו ולנטותו בשבת שאינו אהל, אלא קיר בלבד, ואם אינו קבוע בחזקה במקום אחד אין בו איסור.

18 כילת חתנים יריעה הפרושה מעל המיטה מותר לפורקה ולנטותה בשבת. אמר רב ששת בריה בנו של רב אידי: לא אמרן אמרנו הלכה זו אלא אם פרושה מעל המיטה ומשופעת לשני צידיה ואין בגגה של כילה זו טפח, אבל יש בגגה טפח שאין השיפוע חד, אלא היריעה פרושה למעלה טפח בצורה ישרה וממנו מתחילה להשתפע, שמכיון שטפח זה נחשב כאהל לכן אסור.

19 וכן וכי אין בגגה טפח לא אמרן אמרנו היתר זה אלא שאין בתוך השיפוע הפנימי בפחות משלשה טפחים סמוך לגג רוחב טפח, אבל יש בפחות משלשה טפחים סמוך לגג רוחב טפח — אסור.

20 וכן כאשר אין בפחות משלשה טפחים סמוך לגג טפח נמי גם כן לא אמרן אמרנו אלא שאין

21 בשיפועה כלומר שאינה מתרחבת עם תחתית השיפוע הסמוך למיטה עד כדי שיהיה טפח ממרכזו לכל צד, אבל יש בשיפועה טפח — הרי שיפועי אהלים כאהלים דמו נחשבים והרי כילה זו כאוהל — ואסורה.

22 ואמר רב שישא בריה בנו של רב אידי: סיינא כובע לבד נוקשה — שרי מותר לחובשו בשבת, ואין בכך משום אהל. ומקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא שכובע כזה אסור! ומתרצים: לא קשיא אינו קשה, הא זה שאסור — דאית ביה שיש בו בשוליו רוחב טפח, הא זה שמותר — דלית ביה שאין בו בשוליו רוחב טפח.

23 ותוהים: אלא מעתה שרביב בגלימיה אם ימשוך בטליתו ויוציאנה מעבר לראשו טפח, הכי נמי גם כן יהא אסור? והרי מלבוש הוא זה!

24 אלא יש לדחות את דרך ההסבר הקודמת ולומר שאין טעם האיסור משום עשיית אהל אלא משום חשש לטלטול ברשות הרבים אם יפול הכובע. ולא קשיא קשה הא זה שמותר — דמיהדק כשמהודק הכובע בראשו, ומכיון שאין לחשוש שמא יפול הכובע ויבוא לטלטלו, מותר לחובשו, הא זה — שלא מיהדק מהודק, ויש לחשוש שיפול מראשו ויבוא לטלטלו ברשות הרבים.

25 א משנה מחזירין בשבת ציר התחתון של דלת שידה תיבה ומגדל שנשמטה במקדש, שאין בכך אלא משום שבות, ובמקדש לא גזרו על השבות, אבל לא במדינה שהדבר אסור משום שבות. ציר העליון — כאן וכאן אסור, כי בכך יש משום בניה ומלאכה מן התורה, שאסורה בכל מקום. ר' יהודה אומר: ציר העליון במקדש — מותר, והתחתון מותר אף במדינה.

26 ב גמרא תנו רבנן שנו חכמים: ציר התחתון של דלת שידה מזווה תיבה ומגדל ארון, במקדש — מחזירין למקומו, ובמדינה — רק דוחקין אותו להחזירו. וציר העליון — כאן וכאן לא יחזיר, גזירה שמא יתקע בחוזק ויעשה מלאכה ממש, ואם תקע — חייב חטאת שהוא כבונה.

27 ושל בור ושל דות ושל יציע — לא יחזיר כלל, ואם החזיר — חייב חטאת, שרק בדלתות כלים המיטלטלים היה מקום לחלק, שספק אם יש בהן איסור בניה, אולם כל דבר המחובר לקרקע ודאי אסור לתקנו משום מלאכת "בונה".

28 ג משנה מחזירין רטיה תחבושת שהוסרה מן הפצע במקדש בשבת, שאין גוזרים שמא יבוא להחליק את המשחה, ויעבור משום מלאכת "ממחק", אבל לא במדינה. ואם בתחילה להניח תחבושת כזו על פצע לא חבוש ביום השבת עצמו — כאן וכאן אסור.

29 ד גמרא תנו רבנן שנו חכמים: רטיה שפרשה ירדה מעל גבי מכה — מחזירין אותה בשבת בכל מקום. ר' יהודה אומר: אם הוחלקה למטה — דוחקה למעלה, למעלה — דוחקה למטה, אף מותר שיהא מגלה מקצת הרטיה ומקנח פי המכה מצד אחד, וחוזר ומגלה מקצת רטיה מצד אחר ומקנח פי המכה מאותו צד, אולם

30 רטיה עצמה לא יקנח, מפני שהוא ממרח וזו תולדה של מלאכת "ממחק" האסורה מן התורה. ואם מירח — חייב חטאת, ואילו להחזיר ממש — אסור בכל מקרה.

31 אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יהודה. אמר רב חסדא: לא שנו חכמים שמותר להחזיר אלא שפירשה הרטיה ונפלה על גבי כלי שעשויה מיד להרימה ולהחזירה, אבל אם פירשה על גבי קרקע — דברי הכל אסור, שהוא כחובש פצעו בתחילה.

32 אמר מר בר רב אשי: הוה קאימנא קמיה הייתי עומד לפני אבא, נפלה ליה אבי סדיא, וקא מהדר ליה לו הרטיה על הכר, והחזיר אותה, אמינא ליה אמרתי לו: לא סבר לה מר להא האם אין אדוני סבור כאמרה זו שאמר רב חסדא: מחלוקת — שפירשה על גבי כלי, אבל פירשה על גבי קרקע — אסור, ואמר שמואל: הלכה כר' יהודה שפסק ההלכה הוא שאין להחזיר רטיה שנפלה אף על גבי כלי!

33 אמר לי: לא שמיע לי שמעתי דבר זה כלומר התכוון לומר לא סבירא לי איני סבור כהלכה זו של רב חסדא שנחלקו רק כאשר נפלה רטיה על הכלים, אלא אף כשנפלה על הקרקע מחלוקת, והלכה שמותר.

34 ה משנה קושרין בשבת נימא מיתר שניתקה מכינור שמנגנים בו במקדש, אבל לא במדינה. ואם בתחילה להצמיד את הנימה בכינור ולקשרו שם כאן וכאן אסור.

35 ו גמרא ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו בברייתא אחרת: נימת כנור שנפסקה — לא היה קושרה אלא עונבה, משמע שקשירה אסורה אפילו במקדש! ומתרצים לא קשיא אינו קשה הא זו הברייתא האוסרת — רבנן כשיטת חכמים והא זו — כשיטת ר' אליעזר.

36 ומבארים: לשיטת ר' אליעזר שאמר "מכשירי מצוה דוחין את השבת" וכיון שקשירת הנימה היא לצורך מצוה, לכן אף קושרה. ואילו לרבנן לשיטת חכמים דאמרי שאומרים שמכשירי מצוה אין דוחין את השבת, רק עונבה.

37 ומקשים: אי אם האמור במשנה הוא כשיטת ר' אליעזר המתיר לעשות מכשירי מצוה אף על ידי חילול שבת, אם כן אפילו לא נפסקה אלא אף לכתחילה נמי גם כן יהא מותר לשים את הנימה שהרי לצורך מצוה היא!

38 אלא לא כך יש להבין, ויש ליישב: לא קשיא קשה. הא זו המשנה המתירה — היא כשיטת ר' יהודה הסבור שעניבה דינה כקשירה לכל דבר, ולכן אין הבדל. והא זו האוסרת — כרבנן חכמים האומרים שעניבה אין בה איסור מן התורה, ולכן התירו לענוב נימה.

39 על כך שואלים: ור' יהודה אליבא דמאן על פי שיטתו של מי לפי איזו שיטה אמר דבריו?