ביאור שטיינזלץ על עירובין מ״ה

1 והתנן והרי שנינו במשנה ר' אליעזר אומר: מי שיצא חוץ לתחום שתים כלומר שתי אמות — יכנס, שלש אמות — לא יכנס. מאי לאו האם לא ר' אליעזר לטעמיה לטעמו, לשיטתו שאמר שארבע אמות שנותנים לו לאדם היכן שהוא הכוונה שהוא באמצען, כלומר שיש לו לכל צד שתי אמות,

2 ואם כן ארבע אמות דיהבו ליה רבנן, כמאן דמיבלען דמו שנתנו לו חכמים, כמי שהיו מובלעות בתוך התחום נחשבו, וקאמר ואמר "יכנס", אלמא מכאן שהבלעת תחומין מילתא היא דבר הוא והרי זה עקרון שראוי להתחשב בו.

3 אמר ליה לו רבה בר בר חנה לאביי: ומדברי ר' אליעזר קמותבת ליה למר מקשה אתה לרבינו? והרי אין הלכה כר' אליעזר. אמר ליה לו: אין, דשמיע לי מיניה דמר כן, ששמעתי ממנו, מפי רבינו: עד כאן לא פליגי רבנן עליה נחלקו חכמים עליו על ר' אליעזר אלא ביחס ליוצא לדבר הרשות, אבל ליוצא לדבר מצוה — מודו ליה מודים לו שהבלעת תחומים מועילה, משמע שבכל זאת יש דין הבלעת תחומים בהלכה.

4 א נאמר במשנה: וכל היוצאין להציל חוזרין למקומן. ושואלים: ואפילו טובא הרבה יותר מאלפיים אמה לכל צד? והא אמרת רישא והרי אמרת בתחילה: "אלפים אמה", ותו לא ולא עוד!

5 אמר רב יהודה אמר רב: הכוונה היא שחוזרין בכלי זיין למקומן. ותוהים על עצם השאלה: ומאי קושיא ומהי הקושיה? דילמא שמא להציל שאני שונה! שהיוצא להציל התירו לו לחזור למקומו עם כלי זיינו בידו, שהרי יש חשש שמא ירדפו אחריו האויבים בחזרתו!

6 אלא אי קשיא, הא קשיא אם יש מקום להקשות, זהו הקושי, שהלא שנינו במסכת ראש השנה: עדים שבאו בשבת ממקום רחוק לירושלים להעיד שראו את מולד הלבנה, בראשונה היו מביאים את אלו שבאו להעיד עדות החודש לחצר מיוחדת ולא היו זזין משם כל היום כולו, כדין היוצא חוץ לתחום. שכן כיון שמלאו שליחותם בהיתר, שוב אינם יוצאים מארבע אמות.

7 התקין רבן גמליאל הזקן שיש להן אלפים אמה לכל רוח, כדי שלא יימנעו עדים מלבוא להעיד. ולא אלו בלבד אמרו שנותנים להם אלפיים אמה במקום שהגיעו אליו, אלא אפילו חכמה מיילדת הבאה לילד, והבא להציל מן הגייס של גוים, ומן הנהר ומן המפולת ומן הדליקה — הרי הן כאנשי העיר שבאו אליה, ויש להן אלפים אמה לכל רוח.

8 ועל כך יש לשאול: ותו לא ולא עוד, לא יותר מאלפיים אמה? והא אמרת והרי אמרת במשנתנו: כל היוצאין להציל חוזרין למקומן. משמע אפילו טובא הרבה יותר מאלפיים אמה!

9 על כך אמר רב יהודה אמר רב: אין לדייק שמותר לחזור יותר מאלפיים אמה, אלא להדגיש שחוזרין כשם שהלכו בכלי זיין למקומן, כדתניא כפי ששנינו בתוספתא: בראשונה היו מניחין החוזרים מלהציל את כלי זיינן בבית הראשון שבעיר הסמוך לחומה, שלא רצו לטלטל בשבת יותר מן ההכרח.

10 פעם אחת הכירו בהן אויבים שאינם ממשיכים להלך בכלי זיינם ורדפו אחריהם, ונכנסו המגינים לאותו בית ליטול כלי זיינן כדי להילחם, ונכנסו אויבים אחריהן ונעשתה מהומה רבה. דחקו המגינים זה את זה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם האויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן ממש בכלי זיינן.

11 ואילו רב נחמן בר יצחק אמר: לא קשיא לא קשה בדברי המשניות השונות. כאן, שהתירו רק באלפיים אמה — מדובר בשנצחו ישראל את אומות העולם במלחמה, ולכן אינם מוכרחים לחזור למקומן דווקא. כאן — מדובר שנצחו אומות העולם את עצמן כלומר את ישראל, אלא משום שלא רצה לומר שניצחו את ישראל, לכן אמר בלשון נקיה "את עצמן", ואז התירו להם לחזור אפילו למקומם.

12 ב כיון שהוזכרה מלחמה בשבת מובא מה שאמר רב יהודה אמר רב: גוים שצרו על עיירות ישראל — אין יוצאין עליהן בכלי זיינן, ואין מחללין עליהן את השבת, וימתינו עד לאחר השבת.

13 תניא נמי הכי ושנוייה ברייתא גם כן כך גוים שצרו וכו'. ואולם באותה תוספתא נוסף גם: במה דברים אמורים, כשבאו הגוים לצור על עסקי ממון, שרצונם לשדוד, אבל באו על עסקי נפשות ויש חשש סכנת נפשות בדבר — יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת.

14 ובעיר הסמוכה לספר לגבול, אפילו לא באו הגוים על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש שרצו לשלול שלל — יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת. שיש לשמור על הגבול שמירה יתירה, ולא לתת לאויבים דריסת רגל שם.

15 אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ובבל, כעיר הסמוכה לספר דמיא נחשבת, ויש לצאת בה עם כלי זיין בשבת אפילו על עסקי ממונות. ותרגומא ופירושה: העיר נהרדעא שהיא היתה סמוכה לגבול.

16 דרש ר' דוסתאי שמן העיירה בירי: מאי דכתיב מהו שנאמר: "ויגדו לדוד לאמר הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שסים את הגרנות" שמואל א' כג, א, ונאמר שם מייד לאחר מכן שדוד שאל מה לעשות בענין זה.

17 תנא שנה: קעילה עיר הסמוכה לספר היתה, והם אותם פלישתים לא באו אלא על עסקי תבן וקש, דכתיב שכן נאמר: "והמה שסים את הגרנות" שמואל א' כג, א. וכתיב "וישאל דוד בה' לאמר האלך והכיתי בפלשתים האלה ויאמר ה' אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה" שמואל א' כג, ב משמע שיוצאים להציל אף על עסקי תבן וקש.

18 את ההוכחה מכאן דוחים בשאלה מאי קמבעיא ליה מה היתה הבעיה שנשאלה לו לדוד אילימא אי שרי אי אסור אם תאמר שנסתפק לו אם מותר או אסור להילחם בשבת עם הפלישתים — הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים, ולא היה צריך לשאול באורים ובתומים, אלא מפי בית הדין החשוב שבזמנו.

19 אלא שכך שאל: אי מצלח אי לא מצלח אם יצליח או לא יצליח במלחמתו ומעירים: דיקא נמי למד גם כן שנסתפק אם יצליח במלחמתו זו, דכתיב שכן כתוב שם, כתשובה לשאלתו: "לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה", שמע מינה למד ממנה ממה שנתבשר על נצחונו שזו היתה שאלתו.

20 ג משנה מי שישב בדרך ערב שבת עם חשיכה ולא ידע שהוא בתחום העיר, ועמד וראה לאחר כניסת השבת שהרי זה הוא סמוך לעיר בתוך תחומה. הואיל ולא היתה כוונתו לכך לקנות שביתה בעיר — לא יכנס אל תוכה, אלא ימדוד אלפים אמה ממקומו. אלה דברי ר' מאיר.

21 ר' יהודה אומר: יכנס. אמר ר' יהודה: מעשה היה כדוגמת זה ונכנס ר' טרפון לעיר בלא מתכוין, שמתחילה לא נתכוון לקבוע שביתה בעיר אלא במקומו.

22 גמרא תניא שנינו בברייתא אמר ר' יהודה: מעשה בר' טרפון שהיה מהלך בדרך בערב שבת וחשכה לו, ולן חוץ לעיר. לשחרית מצאוהו רועי בקר שבאו לרעות את בקרם מחוץ לעיר, אמרו לו: רבי, הרי העיר לפניך, הכנס! נכנס וישב בבית המדרש, ודרש כל היום כולו משמע שמותר להיכנס.

23 אמרו לו לר' יהודה: וכי משם ראייה? שמא בלבו היתה מבעוד יום לשבות בעיר, או שמא בית המדרש מובלע בתוך תחומו היה שייתכן שבית המדרש היה בתוך אלפיים אמה מהמקום שקנה בו שביתה, ומותר היה לו לכל הדיעות להיכנס לשם.

24 ד משנה מי שישן בדרך ולא ידע שחשיכה — יש לו אלפים אמה לכל רוח, דברי ר' יוחנן בן נורי שלדעתו אין צורך בקניית שביתה מתוך ידיעה והכרה, אלא עצם הימצאו במקום מקנה לו שביתה בו.

25 ואילו חכמים אומרים: אין לו אלא ארבע אמות בלבד, שכיון שלא קנה שביתה מדעת לא נקנה לו תחום שבת. ר' אליעזר אומר: אפילו לא ארבע אמות לכל צד אלא והוא באמצען, כלומר: שתי אמות לכל צד.

26 ר' יהודה אומר: לא כן, אלא לאיזה רוח שירצה ילך ארבע אמות. ואולם מודה ר' יהודה, שאם בירר לו לאיזה רוח רוצה ללכת אותן ארבע אמות שאינו יכול לחזור בו וללכת ארבע אמות לצד אחר.

27 היו שנים שנשארו כך, מקצת מארבע אמותיו של זה בתוך ארבע אמותיו של זה — מביאין מזון ואוכלין יחד באמצע בתחום המשותף לשניהם.

28 ובלבד שלא יוציא זה מתוך ארבע אמות שלו לתוך של חבירו.

29 היו שלשה שנשארו כך בדרך והאמצעי מובלע ביניהן שתחום ארבע אמותיו בתוך תחומם של שני האחרים — הוא מותר עמהן, והן מותרין עמו, ושנים החיצונים אסורין לאכול זה עם זה. שהרי אין מקום שיהא מותר לשניהם.

30 אמר ר' שמעון: למה הדבר דומה — לשלש חצירות הפתוחות זו לזו, ופתוחות לרשות הרבים. עירבו שתים החיצוניות עם החצר האמצעית — היא מותרת עמהן והם מותרות עמה. ואולם שתים החיצונות אסורות זו עם זו, שהרי לא עירבו זו עם זו.

31 א גמרא בעי שאל רבא: מאי קסבר מה סבר, מהי סברתו של ר' יוחנן בן נורי בהלכה שקבע? האם מסבר קא סבר סבור הוא: חפצי הפקר קונין שביתה, שאף חפץ שאינו שייך לאיש, כיון שהגיע ליל שבת קונה הוא שביתה לעצמו, ואפשר לטלטלו אלפיים אמה לכל רוח.

32 ולפי עקרון זה בדין הוא דליפלוג שיחלוק אפילו בכלים שנשארו בשדה, שצריך לתת להם אלפיים אמה לכל רוח. והא דקמיפלגי וזה שנחלקו באדם הוא להודיעך כוחן דרבנן של חכמים להחמיר, דאף על גב דאיכא למימר שאף על פי שיש מקום לומר: הואיל ואם היה אותו אדם ניעור — קנה לו אלפיים אמה, אף אם היה ישן נמי גם כן קנה, על כן קא משמע לן דלא השמיע לנו שלא הודו בכך חכמים, ומשום כך הובאה מחלוקתם לגבי אדם דוקא.

33 או דילמא שמא נפרש באופן אחר, קסבר סבור ר' יוחנן בן נורי בעלמא בכלל: חפצי הפקר אין קונין שביתה מכוח עצמן, והכא היינו טעמא וכאן באדם זהו הטעם: הואיל ואם היה ניעור — קנה, ישן נמי גם כן קנה?

34 אמר רב יוסף: תא שמע בוא ושמע פתרון מתוך הברייתא: גשמים שירדו מערב יום טוב, יש להן אלפים אמה לכל רוח, שמותר לטלטלם בתחום זה. ואם ירדו הגשמים ביום טוב עצמו — הרי הן כרגלי כל אדם, שלא קנו לעצמם שביתה כלל, וכל אדם ששאב מהן מטלטלן לכל מקום שהוא עצמו מותר ללכת אליו.

35 אי אמרת בשלמא קסבר נניח אם אומר אתה שסבור ר' יוחנן בן נורי: "חפצי הפקר קונין שביתה", הא מני ברייתא זו של מי היא — כשיטת ר' יוחנן בן נורי היא, ולכן מי הגשמים שירדו מערב שבת קנו לעצמם שביתה במקומם.

36 אלא אי אמרת אם אומר אתה: "חפצי הפקר אין קונין שביתה" הא מני ברייתא זו של מי היא? לא כר' יוחנן בן נורי ולא כשיטת רבנן חכמים, שהרי ברור ממנה שהגשמים אף שאין להם בעלים קונים שביתה. אלא ודאי יש לומר שברייתא זו כשיטת ר' יוחנן בן נורי ודעתו שחפצי הפקר קונים שביתה!

37 יתיב ישב אביי וקאמר לה להא שמעתא ואמר לה להלכה זו אמר ליה לו רב ספרא לאביי: ודילמא ושמא בגשמים הסמוכין לעיר עסקינן עוסקים אנו, ואנשי אותה העיר דעתם עילייהו עליהם ולכן נקנו להם אלפיים אמה לכל רוח!

38 אמר ליה לו: לא סלקא דעתך לא יעלה על דעתך לומר הסבר כעין זה, דתנן שהרי שנינו במשנה: בור של יחיד — מימיו כרגלי היחיד בעל הבור, שלכל מקום שמותר לו ללכת, מותר לטלטל את מי הבור. ובור של אותה העיר — מותר להוליך את מימיו אלפיים אמה מכל צידי העיר כרגלי אותה העיר, ובור של עולי בבל בדרכם לארץ ישראל שהוא של כלל ישראל, מימיו כרגלי הממלא, ובכל מקום שמותר לממלא ללכת מותר לו להוליך עמו את המים.

39 ותניא ושנינו בברייתא: בור של שבטים ששייך לציבור כולו — יש להן אלפים אמה לכל רוח. אם כן קשיין אהדדי קשות הן זו על זו! שבמשנה למדנו שבור השייך לצבור אין למימיו מקום שביתה מסויים ובברייתא למדנו שיש להם אלפיים אמה בלבד ממקומם.

40 אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן: הא זו שאמרו שיש להן אלפיים אמה — היא כשיטת ר' יוחנן בן נורי, שאפילו חפצי הפקר קונין שביתה. הא זו שאמרו שמים שאינם שייכים לאדם מסויים הרי הם כרגלי מי ששואב מהם — היא כשיטת רבנן חכמים.

41 מסופר: כי אתא כאשר בא אביי לקמיה לפני רב יוסף, אמר ליה: הכי קאמר אמר לו: כך אמר רב ספרא, והכי אהדרי ליה וכך השבתי לו. אמר ליה: ואמאי לא תימא ליה אמר לו: ומדוע לא אמרת לו תירוץ מגופה של אותה ברייתא? אי סלקא דעתך אם עולה על דעתך בגשמים הסמוכין לעיר עסקינן עוסקים אנו — אם כן כיצד תבין האי זה שאמרו יש להן כלומר למים עצמם אלפים אמה לכל רוח?!

42 הא הרי לשיטה זו שאמרת שמותרים בטלטול אלפיים אמה משום שדעת אנשי העיר עליהם "כרגלי אנשי אותה העיר" מיבעיא ליה צריך היה לו לומר! אלא וודאי מה שהתיר ר' יוחנן בן נורי את הטלטול באלפיים אמה למי שחשכה לו שבת מתוך שינה הוא — ש"חפצי הפקר קונים שביתה במקומם" אפילו בלא דעת המקנה להם שביתה.

43 ב אמר מר החכם שגשמים שירדו ביום טוב — הרי הן כרגלי כל אדם. ומקשים: ואמאי ומדוע? ליקני שיקנו המים שביתה באוקיינוס! שהרי הגשם הינו תוצאה של התאיידות מי האוקיינוס מאתמול וכיון שקנו שם שביתה מאתמול — אסורים הם לכול משום שיצאו ממקום שביתתם.

44 לימא האם לומר שברייתא זו שלא כדעת ר' אליעזר היא? דאי שאם כדעת ר' אליעזר — הא הרי אמר: כל העולם כולו ממי אוקיינוס הוא שותה ומי הגשמים מי אוקיינוס הם!

45 אמר ר' יצחק: הכא כאן מדובר בעבים שנתקשרו מערב יום טוב עסקינן אנו עוסקים, ועננים אלו כבר היו מערב יום טוב באותו מקום ולא באוקיינוס ונמצא שבכניסת השבת כבר לא היה מקומם באוקיינוס.

46 ושואלים: ודילמא הנך אזלי, והנך אחריני נינהו ושמא עננים אלה הלכו, ואלה שהורידו גשמים אחרים הם שכן קנו שביתה באוקיינוס? ומשיבים: דאית להו סימנא בגוייהו שיש להם סימן בהם שאלה הם אותם עננים ולא אחרים.

47 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור טעם אחר שאיננו חוששים שמא אחרים הם הוי הרי זה ספק דדבריהם של חכמים אם הם אותם עננים, וכלל הוא: כל ספק דדבריהם — נוהגים בו להקל.

48 ושואלים מצד אחר: וליקני ושיקנו המים שביתה בעבים, ויימדד תחומם משם! והרי אמרת שהם כרגלי כל אדם, ואם כן תיפשוט מינה האם לא תפתור מכאן את הבעיה שנתעוררה בנושא זה, ונאמר כי אין תחומין למעלה מעשרה טפחים, שמעל גבול זה מותר ללכת אף יותר מאלפיים אמה. דאי שאם יש תחומין — ליקני ושיקנו המים שביתה בעבים!

49 ודוחים: לעולם אימא לך יכול אני לומר לך: יש תחומין אף למעלה מעשרה טפחים, אלא לא קנו המים שביתה בענן כי מיא בעיבא מיבלע בליעי המים בענן מובלעים הם ואין מים ממש כהווייתם בתוך הענן, אלא היו בו בצורה שונה לגמרי, ולכן לא קנו שם שביתה.