ביאור שטיינזלץ על עירובין נ״ה

1 והיינו וזהו שאמרנו שצריך הלומד לעשות כל מאמץ כדי לקיים תורתו הוא כפי שאמר אבדימי בר חמא בר דוסא, מאי דכתיב מהו שנאמר: "לא בשמים היא ולא מעבר לים היא" דברים ל, יב-יג "לא בשמים היא" הכוונה: שאם בשמים היא — אתה צריך לעלות אחריה, ואם מעבר לים היא — אתה צריך לעבור אחריה, שיש לעשות כל מאמץ להגיע ללימוד התורה.

2 רבא אמר דרשה אחרת על הכתוב: "לא בשמים היא" — לא תמצא תורה במי שמגביה דעתו עליה כשמים, ולא תמצא במי שמרחיב דעתו עליה כים.

3 ר' יוחנן אמר: לא בשמים היא — לא תמצא תורה בגסי רוח המגביהים עצמם כאילו הם בשמים, "ולא מעבר לים היא" — לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים ההולכים מעבר לים, ואין להם פנאי לעסוק בתורה כראוי.

4 א לאחר העיסוק בדברי אגדה שונים חוזרים לענין עיבור ערים שבמשנתנו. תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: כיצד מעברין מודדים את תחום הערים? אם היתה העיר ארוכה מלבנית — מודדין את תחומיה ממנה והלאה כמות שהיא. אם היתה העיר עגולה — עושין לה זויות, וכאילו שכל העיר תקבל צורת מרובע, ומשם חוזרים ומודדים את תחומה. אם היתה מרובעת — אין עושין לה זויות אחרות. היתה העיר רחבה מצד אחד וקצרה צרה מצד אחר — רואין אותה כאילו היא שוה. כלומר, מוסיפים על הצד הצר כדי ליצור מרובע.

5 היה בית אחד יוצא מתחום העיר כמין פגום, או שני בתים יוצאין כמין שני פגומין — רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהן לכל אורך העיר, ומודד ממנו ולהלן אלפים אמה. היתה העיר עשויה כמין קשת או כמין גאם כמו האות היוונית גמא — רואין אותה כאילו היא מלאה בתים וחצירות בתוך כל חלל הקשת, ומודד ממנו ולהלן אלפים אמה,

6 ומעתה באים לבאר את הדברים. אמר מר החכם: ארוכה — כמות שהיא. ותוהים: פשיטא! פשוט, מובן מאליו! ומשיבים: לא צריכא, דאריכא וקטינא לא נצרך אלא כשהיא ארוכה וצרה, מהו דתימא: ליתן לה פותיא אאורכה מהו שתאמר שניתן לה רוחבה על אורכה כלומר שיעשה את העיר כאילו היא מרובעת ממש, שיהא אורכה כרוחבה, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין צריך לעשות כן.

7 נאמר שבעיר מרובעת אין עושין לה זויות. ושוב שואלים: פשיטא פשוט! וכי מדוע יוסיפו לה זויות? ומשיבים: לא צריכא לא נצרכה אלא במקרה דמרבעא שהעיר מרובעת ואולם לא מרבעא מרובעת בריבוע לפי רוחות העולם. מהו דתימא: לירבעא מהו שתאמר שיעשה מרובעת בריבוע לפי רוחות העולם. על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין עושין כן.

8 נאמר בתוספתא: היה בית אחד יוצא כמין פגום או שני בתים יוצאין כמין שני פגומין. ושואלים: השתא עכשיו בבית אחד אמרת שמוסיפים לתחום העיר, שני בתים מיבעיא צריך לומר?!

9 ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא משתי רוחות, כלומר הכוונה היא שלא רק אם היו שני בתים מצד אחד, אלא גם אם היה יוצא בית אחד מצד אחד ובית אחר מצד אחר שלה — מוסיפין על העיר משני הצדדים. מהו דתימא שתאמר: מרוח אחת — אמרינן אומרים אנו שאפשר להוסיף על העיר אפילו בשל בית אחד. משתי רוחות — לא אמרינן אין אנו אומרים, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאם יש תוספת כל שהיא על העיר, ואפילו מכמה צדדים — קובעים את תחומה בקו ישר.

10 ב בתוספתא נאמר שאם היתה העיר עשויה כמין קשת או כמין גאם, רואין אותה כאילו היא מלאה בתים וחצירות, ומודד ממנה ולהלן אלפים אמה. אמר רב הונא: עיר העשויה כקשת, אם יש לה בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה שהם פחות משני תחומי שבת, ונמצא שהתחומים משני קצות העיר מובלעים זה בזה, — הרי היא נחשבת כאילו היתה מלאה כולה, אפילו בחלל שבין קצות הקשת. מודדין לה את תחומה מן היתר של הקשת הזו, ואם לאו, שהיתה הקשת רחבה יותר — מודדין לה מן הקשת עצמה והחלל נחשב מן המידה.

11 ושואלים: ומי והאם אמר רב הונא הכי כך, שהמרחק הקובע הפרדה בין חלקיה של עיר אחת הוא ארבעת אלפים אמה, והאמר והרי אמר רב הונא: חומת העיר שנפרצה — משערים במאה וארבעים ואחת ושליש אמות. ואם נפרצה העיר כולה ברוחב גדול יותר, הרי היא נחשבת כשתי ערים, משמע שלהבדיל בין עיר לעיר די בכמאה ארבעים ואחת אמות?

12 אמר רבה בר עולא: לא קשיא אינו קשה. כאן, שאנו נותנים שיעור גדול יותר — הרי זה כשהפירצה, המקום הריק, היה רק ברוח אחת שהרי מן הצד השני, בקימורה של הקשת, מצוי מקום ישוב. כאן בחומת העיר שנפרצה — שהיתה הפירצה משתי רוחות, ואין כנגד המקום הפנוי לא כלום, והרי הוא ממש כשתי ערים נפרדות.

13 ושואלים: אם כן ומאי קא משמע לן ומה השמיע לנו רב הונא כאן לגבי החומה שנפרצה? שנותנין קרפף לזו וקרפף לזו, שמוסיפים על כל עיר כשיעור קרפף שהוא שבעים אמה ומשהו, וכך היא נמדדת. ואולם לשם מה לו לומר דבר זה? הא הרי כבר אמרה רב הונא חדא זימנא פעם אחת הלכה זו, דתנן ששנינו במשנה:

14 נותנין קרפף לעיר, כלומר מוסיפים לעיר כדי קרפף שהוא שבעים אמה ושיריים, ומשם מתחילים למדוד את התחום, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: לא אמרו קרפף אלא בין שתי עיירות, שאם אין ביניהן יותר ממרחק זה, הרי הן נחשבות כעיר אחת.

15 ואיתמר ונאמר שנחלקו אמוראים בדבר, רב הונא אמר: קרפף לזו וקרפף לזו, וביחד הוא שיעור מאה ארבעים ואחת אמה ומשהו. וחייא בר רב אמר: אין נותנין אלא קרפף אחד לשניהם, ואם כן הרי כבר אמר רב הונא שמוסיפים לערים שיעור שני קרפפים!

16 ומשיבים: צריכא נצרכה לומר בשני המקומות, דאי אשמעינן הכא שאילו היה משמיע לנו רק כאן לגבי החומה שנפרצה, הייתי אומר — משום דהוה ליה שהיה לו צד היתר מעיקרא מתחילה, שהרי היו שני חלקי העיר קודם לכן עיר אחת ממש. אבל התם שם בשתי העיירות, אימא אמור שלא, וכדי להחשיב את שתי העיירות כמחוברות צריך שיהיו מרוחקות רק כשיעור קרפף אחד בלבד.

17 ולהיפך, ואי אשמעינן התם ואילו היה משמיע לנו רק שם לגבי העיירות, הייתי אומר — משום דדחיקא תשמישתייהו שדחוק תשמישן, שאין שיעור קרפף אחד בלבד מספיק לשתי הערים יחד להשתמש בו, אבל הכא דלא דחיק תשמישתייהו כאן שאין שימושם דחוק כיון שהמקום הפנוי הוא בתוך העיר עצמה ולפני שנפרצה חומתה כלל לא היה צורך בשטח זה — אימא אמור שלא, ויהא די בשיעור קרפף אחד, על כן צריכא נצרכה להיאמר.

18 ושאלו: וכמה הוי הריהו המרחק שמותר שיהא בין היתר הקו הדמיוני שבין ראשי הקשת למרכז הקשת עצמה בעיר העשויה כקשת? רבה בר רב הונא אמר: אלפים אמה, ואילו רבא בריה בנו של רבה בר רב הונא אמר: אפילו יתר מאלפים.

19 אמר אביי: כוותיה כדעתו של רבא בריה בנו של רבה בר רב הונא מסתברא מסתבר, דאי בעי הדר אתי שאם ירצה יחזור ויבוא דרך בתים של הקשת מכל חלק של העיר אל הקצה שלה, ומשם יעבור אל הקצה השני, ונמצא שאין לחלק אם היה היתר רחוק או קרוב.

20 א נאמר שאם היו שם גדודיות גבוהות עשרה טפחים — הרי הן נחשבות כחלק מן העיר ומהן מודדים את תחומה. ושואלים: מאי מה הן גדודיות אלה? אמר רב יהודה: הכוונה לשלש מחיצות שאין עליהן תקרה. שאינן לגמרי בבחינת בית, אבל ראויות הן להצטרף לעיר.

21 איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: שתי מחיצות ויש עליהן תקרה, מהו דינן, האם נחשבות אף הן כבית או לא? תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו בתוספתא: אלו שמתעברין ונחשבים עם העיר למדידת התחום: נפש, כלומר בית שעל הקבר שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות, וכן הגשר או הקבר שיש בהן בית דירה, ובית הכנסת בתנאי שיש בה בית דירה לחזן או לשמש, ואינו משמש רק לתפילה בזמנים מסוימים. וכן בית עבודה זרה שיש בה בית דירה לכומרים, וכן אורוות הסוסים וכן האוצרות המחסנים שבשדות ויש בהן בית דירה, והבורגנין שבתוכה שבתוך השדה שהם מגדלי שמירה קטנים. וכן הבית שבים שמצוי על אי בתוך אגם או ים, הסמוך לעיר בתוך שבעים אמה — הרי אלו מתעברין עמה.

22 ואלו שאין מתעברין עמה: נפש שנפרצה משתי רוחותיה אילך ואילך, וכן הגשר והקבר שאין להן בית דירה, ובית הכנסת שאין לה בית דירה לחזן, ובית עבודה זרה שאין לה בית דירה לכומרים, ואורוות ואוצרות שבשדות אם אין להן בית דירה ואינם משמשים למגורי אדם, וכן בור ושיח בור מוארך, ומערה בור שיש עליו גג וגדר ושובך שבתוכה, בתוך השדה, וכן הבית שבספינה שאינו קבוע במרחק שבעים אמה לעיר — אין אלו מתעברין עמה.

23 קתני מיהת מכל מקום למדנו: נפש שנפרצה משתי רוחותיה אילך ואילך — שוב אינה מצטרפת אל העיר. מאי לאו דאיכא האם לא מדובר כאן שיש תקרה על הנפש הזו, הרי ששתי המחיצות שנשארו שלימות, אף שיש עליהן תקרה, אינן מצטרפות לתחום גודלה של העיר! ומשיבים: לא! מדובר כאן במקרה דליכא שאין עליהן תקרה.

24 ושואלים: בית שבים למאי חזי למה הוא ראוי אם איננו ממש חלק מן הישוב. אמר רב פפא: בית שעשוי לפנות בו כלים שבספינה לפי שעה.

25 ומתוך שהביאו תוספתא זו שואלים על דבריה: והאם מערה אין מתעברת עמה עם העיר, והתני והרי שנה ר' חייא: מערה מתעברת עמה! אמר אביי: כשיש בנין על פיה של המערה — אז מצטרפת היא להיות כבית הבנוי סמוך לעיר.

26 ותוהים: אם אמנם יש בנין על פיה, לשם מה מוזכרת המערה, ותיפוק ליה ותצא לו הלכה זו משום בנין גופיה עצמו שראוי להצטרף לעיר! וקובעים: לא צריכא נצרכה אלא להשלים, שאם הבית קטן מאד, ויחד עם המערה שטחו ארבע אמות על ארבע אמות שהוא השיעור המינימלי לבית — הרי המערה מצטרפת.

27 ב כל מה שנאמר בקשר לעירובי תחומין מדובר בעיר בנויה ממש. אמר רב הונא: יושבי צריפין, היושבים בבתים הקלועים קש וענפי ערבות, אינם נחשבים כיושבי עיר, ואין מודדין להן תחום אלא מפתח בתיהן, ואין מצרפים כמה צריפים להיחשב כעיר ממש.

28 מתיב מקשה רב חסדא: הלא נאמר בבני ישראל בהיותם במדבר "ויחנו על הירדן מבית הישמת עד אבל השיטים בערבות מואב" במדבר לג, מט, ואמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן: לדידי חזי לי ההוא אתרא, והוי תלתא פרסי על תלתא פרסי אני עצמי ראיתי אותו מקום, והריהו שלש פרסות על שלש פרסות שהם שנים עשר מיל.

29 ותניא ושנינו בברייתא: כשהן נפנין לצרכיהם בהיותם במדבר — אין נפנין לא לפניהן לפני מהלך המחנה, ולא לצדיהן מפני כבוד השכינה, אלא לאחריהן לאחורי המחנה. משמע שאף ביום השבת, כשהיו צריכים להיפנות לצרכיהם, היו הולכים לכל אורך המחנה שהוא גדול בהרבה מאלפיים אמה שהם שני מילין בלבד. ואם כן ברור שמחנה ישראל נחשב כעיר אף שהיה מורכב מאהלים בלבד. וכיצד אמר רב הונא שיושבי צריפין אינן נחשבים כעיר?

30 אמר ליה לו רבא: דגלי מדבר בני ישראל שהלכו ב"דגלים" ומחנה במדבר קאמרת אמרת? כיון דכתיב בהו שנאמר בהן "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" במדבר ט, כ — כמאן דקביע דמי כמי שקבוע להם מקום נחשבים, וקביעת מקום שעל פי דיבור ה', קביעות גמורה היא.

31 אמר רב חיננא בר רב כהנא אמר רב אשי: אם יש שם במחנה הצריפים שלש חצירות של שני בתים בנויים כראוי בכל חצר — הוקבעו להיות כמקום ישוב, שכן תחומין נמדדים מקצה העיר.

32 כיון שהוזכרו יושבי צריפין אמר רב יהודה אמר רב: יושבי צריפין רועים העוברים ממקום למקום עם צאנם ואינם שוהים במקום אחד אלא זמן קצר והולכי מדברות עם משפחתם — חייהן אינן חיים שחייהם קשים ביותר, ונשיהן ובניהן אינן שלהן כפי שיבואר להלן.

33 תניא נמי הכי שנינו בברייתא גם כן כך אליעזר איש ביריא אומר: יושבי צריפין כיושבי קברים. ועל הנושא את בנותיהן הוא אומר "ארור שכב עם כל בהמה" דברים כז, כא.

34 ושואלים: מאי טעמא מה הטעם נאמרו דברים אלו על בנותיהם? עולא אמר: מפני שאין להן מרחצאות והולכים הגברים לרחוץ במקום רחוק, ויש לחוש שמא בזמן שהלכו בעליהן נאפו הנשים, ואין ילדיהן שלהם. ור' יוחנן אמר: מפני שמרגישין זה לזה בטבילה שכמו בעליהן היו הן הולכות לטבול במקום רחוק, ומאחר שהמקום קטן והכל יודעים מתי הולכות הנשים לטבול, פעמים משתמש בידיעה זו אדם שאינו הגון ומנאף עם הנשים.

35 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם למעשה? איכא בינייהו יש ביניהם הבדל למעשה נהרא דסמיך לביתא נהר הסמוך לבית וראוי לטבילה ולא לרחיצה. ולכן לשם טבילה, אין הנשים מרחיקות ואין לחשוש להן. אבל למרחצאות, מרחיקים הבעלים ללכת.

36 ג כיון שנזכרו מקומות ישוב שונים, מזכירים מה שאמר רב הונא בדומה לזה: כל עיר שאין בה ירק — אין תלמיד חכם רשאי לדור בה, מפני חשש לבריאותו. ושואלים: למימרא האם לומר מכאן שירק מעליא מעולה הוא? והתניא והרי שנינו בברייתא: שלשה דברים מרבין את הזבל וכופפין את הקומה, ונוטלים אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ואלו הן: