1קרפיפות ואפילו הן של שני אנשים רשות לעצמן ויכולים לטלטל מאחת לשניה. לדברי חכמים: גגין וחצירות של רבים רשות אחת הם, ואילו קרפיפות אפילו של שנים רשות אחת הן. לדברי ר' שמעון: כולן רשות אחת הן ומטלטלים מאחד לאחר.2ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטת רב, תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטת רב יהודה. תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטת רב שבגגות אף השווים בגובהם אין מטלטלים אלא בארבע אמות בלבד, ושלא כשיטת שמואל: כל גגות העיר רשות אחת הן, ואסור להעלות ולהוריד מן הגגין לחצר ומן החצר לגגין. וכלים ששבתו בחצר — מותר לטלטלן בחצר, אף על פי שלא עירבוה, וכן ממנה לחצירות אחרות. וששבתו בגגין — מותר לטלטלן בגגין, ובלבד שלא יהא גג גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים מחבירו, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: כל אחד ואחד רשות לעצמו, ואין מטלטלין בו אלא בארבע אמות בלבד.3וכן תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטת רב יהודה בהבנת דברי ר' שמעון, אמר רבי: כשהיינו לומדים תורה אצל ר' שמעון בתקוע, היינו מעלין שמן לסוך ואלונטית מגבת להתנגב מגג לגג, ומגג לחצר, ומחצר לחצר, ומחצר לקרפף, ומקרפף לקרפף אחר כדי שלא לטלטל במקום האסור, עד שהיינו מגיעין אצל המעין שהיינו רוחצין בו.4ובדומה לכך אמר ר' יהודה: מעשה בשעת הסכנה שגזרו על קיום המצוות, והיינו מעלין ספר תורה מחצר לגג, ומגג לחצר, ומחצר לקרפף לקרות בו.5אמרו לו חכמים: שאין להביא מכאן הוכחה, כי אין שעת הסכנה ראיה, ובשעת סכנה הקלו לטלטל אף במקום האסור מדברי חכמים.6א במשנה למדנו שר' שמעון אומר: אחד גגין ואחד חצירות וקרפיפות רשות אחת הם לכלים ששבתו בתוכם, אבל לא לאלו ששבתו בתוך הבית ויצאו לחצר.7אמר רב: הלכה כר' שמעון, והוא שלא עירבו בני החצר כל אחד לעצמו, שאז אסור להם להוציא חפצים מבתיהם אל החצר. אבל עירבו כל אחד לעצמו אבל לא בין החצירות — לא, דגזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני שגוזרים אנו שמא יבוא להוציא את החפצים שבבתים לחצר. שהרי מותר להם להוציאם מלכתחילה מהבתים לחצר, ואחר כך יוציאום לחצר אחרת שלא עירבה עמה, ובאופן זה אין מי שמתיר.8ושמואל אמר: בין עירבו בין שלא עירבו. וכן אמר ר' יוחנן: מי לחשך לחש לך, גילה לך שיש הבדל בין עירבו ובין שלא עירבו?9מתקיף לה מקשה על כך רב חסדא: לשמואל ולר' יוחנן, מעתה יאמרו אנשים: שני כלים מצויים בחצר אחת, זה ששבת בחצר וזה ששבת בבית, זה ששבת בחצר מותר בטלטול לחצר אחרת וזה ששבת בבית אסור, ויבואו להחליף ביניהם!10ומשיבים: ר' שמעון הולך בענין זה לטעמיה לשיטתו, שלא גזר ולא חשש לכגון זה. שכן שנינו, אמר ר' שמעון: למה הדבר דומה, לשלש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, ועירבו שתי החיצונות עם האמצעית כל אחד לחוד — היא החצר האמצעית, מותרת עמהן והן מותרות עמה, ושתי החיצונות אסורין זו עם זו.11ולא גזר דילמא אתי לאפוקי מאני דהא חצר להא חצר שמא יבוא להוציא כלים של חצר קיצונית זו לחצר קיצונית זו, אף שהחפצים מצויים שניהם בחצר האמצעית, הכי נמי כך גם כן לא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני גוזרים אנו שמא יבוא להוציא כלים של הבתים לחצר.12מתיב מקשה רב ששת, ר' שמעון אומר: אחד גגות אחד חצירות ואחד קרפיפות — רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית. אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה שעירבו הדרים בחצר — היינו דמשכחת לה מאני זהו האופן שמוצא אתה כלים של הבתים בחצר, ועל זה אמר שכיון ששבתו בבית, אם הוציאום לחצר, אסור להוציאם ממנה לחצר אחרת,13אלא אי אמרת אם אומר אתה שמדובר בשלא עירבו — היכי משכחת לה מאני כיצד מוצא אתה כלים של הבתים בחצר? וקשה לרב! הוא מותיב לה מקשה אותה את הקושיה הזו והוא עצמו מפרק לה מתרץ אותה: בכומתא וסודרא בכובע וסודר שאדם לבשם בבית ויצא לבוש לחצר והניחם שם, כך שיתכן שיהיו חפצי הבית בחצר גם כשלא עירבו.14תא שמע בוא ושמע הוכחה בענין זה, ששנינו: אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו, כל דבר שגבוה עשרה טפחים — שייך לענין שימוש בו בשבת למרפסת. פחות מכאן — לחצר. במה דברים אמורים שאסורים בני החצר בטלטול למרפסת ולהיפך — שהיו אלו בחצר של רבים, ואלו במרפסת של רבים, ועירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן. או שהיו החצר והמרפסת של יחידים שאין צריכים לערב בינם לבין עצמם.15אבל היו החצר והמרפסת של רבים, ושכחו ולא עירבו בתוך חצרם או בתוך המרפסת שלהם — הרי גג וחצר ואכסדרה ומרפסת כולן רשות אחת הן, ומותר לטלטל את הכלים ששבתו בתוכם בין כולן.16ומלשון זו נדייק: טעמא הטעם, דוקא כשלא עירבו, הא הרי אם עירבו — לא, וסיוע בכך לדברי רב וקשה לשמואל! ומשיבים: הא מני ברייתא זו כשיטת מי היא — כשיטת רבנן חכמים היא, שלדעתם הגגות והחצירות רשות אחת הם, ולא כשיטת ר' שמעון.17ומעירים: דיקא נמי מדויק גם כן כך, שכן לא קתני שנינו שם בין הדוגמאות גם קרפף ומבוי כשיטת ר' שמעון, אלא רק בגג וחצר, וכדברי חכמים. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד ממנה שכן היא ההבנה הנכונה.18תא שמע בוא ושמע הוכחה אחרת לענין זה ממה ששנינו: חמש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי, ושכחו כולם ולא עירבו — אסור להכניס ולהוציא מחצר למבוי, ומן המבוי לחצר. ואילו כלים ששבתו בחצר — מותר לטלטלן בחצר, אבל במבוי אסור.19ור' שמעון מתיר. שהיה ר' שמעון אומר: כל זמן שהחצירות של רבים, ושכחו ולא עירבו, הרי גג וחצר ואכסדרה ומרפסת וקרפף ומבוי — כולן רשות אחת הן, שהרי כולם רשות היחיד מבחינת הגדרת הרשויות, ומותר לטלטל מזו לזו.20ונדייק: טעמא הטעם, דוקא שלא עירבו, הא הרי אם עירבו — לא, וקשה לשמואל! ומשיבים: מאי מה משמע "לא עירבו" — יש להבין: לא עירבו חצירות בהדי הדדי זו עם זו, ואולם הא הרי חצר ובתים שבתוכה — עירבו, ובכל זאת מותר לטלטל, וכשמואל.21ומקשים: והא והרי "לא עירבו" קתני שנינו, משמע שלא עירבו כלל, ולא שעירבו במקצת! ודוחים: מאי מה פירוש "לא עירבו" — הכוונה: שלא נשתתפו, שלא עשו החצירות הפונות למבוי עירוב במבוי.22ואי בעית אימא ואם תרצה אמור תירוץ אחר: ר' שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו של חכמים אמר להם ולא מיצה את כל אפשרויות ההיתר כשיטת עצמו, וכך יש להבין את דבריו בהשלמתם: לדידי לי עצמי, לשיטתי לא שנא שונה כשעירבו, לא שנא שונה כשלא עירבו. אלא לדידכו לעצמכם, לשיטתכם, אודו הודו לי מיהת דהיכא לפחות היכן, במקרה כשלא עירבו רשות אחת היא.23ואמרו ליה רבנן לו חכמים: לא, שאף על פי שמסכימים אנו לדבריך בגג, חצר, אכסדרא ומרפסת — בקרפף ומבוי איננו מסכימים, אלא שתי רשויות הן ואסורות בטלטול מכאן לכאן.24ב אמר מר החכם: בקטע הקודם נאמר שכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלם בחצר ובמבוי אסור. ושואלים: לימא האם נאמר שדבר זה מסייע ליה לו לשיטתו של ר' זירא אמר רב, שאמר ר' זירא אמר רב: מבוי שלא נשתתפו בו — אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות. ודוחים, אימא אמור: למבוי — אסור לטלטל מן החצר, אבל חפצים שבמבוי עצמו — מותר.25ומקשים: אם כן, היינו רישא הרי זו ההתחלה עצמה ואין זה מתקבל על הדעת שיחזור וישנה אותם דברים! ומשיבים: משנה יתירא איצטריכא ליה הוצרכה לו שאם לא כן, מהו דתימא שתאמר כך: כי פליגי רבנן עליה כאשר נחלקו חכמים עליו על ר' שמעון — הני מילי היכא דברים אלה נאמרו במקום שעירבו, אבל היכא במקום שלא עירבו — מודו ליה מודים לו שהכל רשות אחת ומותר לטלטל, קא משמע לן השמיע לנו שאינם מודים לו כלל, ולמבוי אסור לטלטל אפילו כשלא עירבו.26אמר ליה לו רבינא לרב אשי:
