ביאור שטיינזלץ על עירובין ט״ו

1 א איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בדבר לחי העומד מאליו, כלומר לחי המצוי במבוי ולא העמידוהו במיוחד לצורך הכשר מבוי אלא לדבר אחר במקום שיוכל לשמש כלחי. אביי אמר: הוי הרי זה לחי, רבא אמר: לא הוי אינו לחי.

2 ומתחילה מצמצמים את תחום המחלוקת: היכא דלא סמכינן עליה במקום שאין אנו סומכים עליו מאתמול, מערב שבת, כולי עלמא לא פליגי הכל אינם חולקים דלא הוי שאינו לחי. כי פליגי היכא דסמכינן עליה כאשר נחלקו הרי זה במקום שסמכנו עליו מאתמול. אביי אמר: הוי הריהו לחי, דהא סמכינן עליה שהרי סמכנו עליו מאתמול. רבא אמר: לא הוי אינו לחי, כיון דמעיקרא לאו אדעתיה דהכי עבידי, לא הוי שמתחילה לא על דעת כן נעשה, אינו נחשב לחי.

3 ומעירים: קא סלקא דעתך כי היכי דפליגי עלה על דעתנו כי כשם שהם נחלקים בלחי פליגי נמי נחלקו גם כן במחיצה אם יש לסמוך על מחיצה שלא הועמדה בידי אדם לצורך זה.

4 תא שמע בוא ושמע הוכחה לדבר ממה ששנינו במשנה: העושה סוכתו בין האילנות ואילנות דפנות לה כשירה. כלומר, כיון שהאילנות משמשים כמחיצה דפנות: משמע שמחיצה אף שלא נעשתה לצורך זה — שמה מחיצה. ודוחים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים שנטען מתחילה לכך כדי שישמשו דפנות לסוכה. ומקשים: אי הכי פשיטא אם כך פשוט הוא וברור שאם נטעם בכוונה לכך כשרים הם לדפנות! ועונים: מהו דתימא שתאמר: ליגזור דילמא אתי לאשתמושי שיגזרו לאסור שמא יבוא להשתמש באילן בחג, ובתוך כך יתלוש עליו, על כן קא משמע לן השמיע לנו שמותרת סוכה זו ואין אנו גוזרים בה לאסור.

5 ועוד מנסים להוכיח: תא שמע בוא ושמע הוכחה לדבר ממה ששנינו: היה שם אילן או גדר או חיצת הקנים קנים הנטועים באופן שמחוברים זה לזה נידון משום דיומד כלומר נחשבים אלה כאחת המחיצות הראויות להקיף את באר הרבים כפי שיבואר. ואם כן משמע שמחיצה שלא נעשתה לכך נחשבת בכל זאת למחיצה!

6 ודוחים: הכא נמי במאי עסקינן כאן גם כן במה אנו עוסקים שעשאן מתחילה לכך. ושואלים: אי הכי מאי קא משמע לן אם כך מה השמיע לנו? ומשיבים: קא משמע לן השמיע לנו חידוש בפרט אחד, בענין חיצת הקנים העשויה קנה קנה פחות משלשה טפחים, כדבעא מיניה כמו ששאל ממנו אביי מרבה — מה דינה, והלכה זו למדנו מכאן, והיא היא החידוש בדבר.

7 ועוד רוצים להביא ראיה, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו: אילן המיסיך על הארץ וענפיו פרושים ומשתפלים בגובה עשרה טפחים ויורדים מסביב עד סמוך לקרקע. אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים — מטלטלין תחתיו משום שהנוף יוצר כעין מחיצה סביב, ומותר לטלטל בתוך מחיצה זו. ודוחים: הכא נמי במאי עסקינן כאן גם כן במה אנו עוסקים שנטעו מתחילה לכך.

8 ומקשים: אי הכי ליטלטל בכולו אם כך נטלטל בכולו אלמה משום מה אמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע: אין מטלטלין בו אלא אם כן היה כשיעור בית סאתים או פחות אבל ביותר מכשיעור זה — אין מטלטלים משום שאין דינו כחצר, ואם כן משמע שאין מחיצות אלה נדונות כמחיצות לכל דבר.

9 ודוחים: משום דהוי שהריהו דירה שתשמישה לאויר ולצל, שהשימוש בה אינו בא מכוח מחיצותיה אלא ממקומה וחללה בלבד, וכל דירה שתשמישה לאויר ולא נעשתה לגור בה תמיד, אין מטלטלין בה אלא בית סאתים.

10 ועוד רוצים להביא ראיה, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו: שבת אדם בתל שהוא גבוה עשרה טפחים מסביבתו ושטחו הוא רחב מארבע אמות ועד בית סאתים, וכן מי ששבת בנקע עמק שהוא עמוק עשרה טפחים מסביבתו, והוא רחב מארבע אמות ועד בית סאתים, וכן אם היה בתוך מקום שהיתה בו קמה קצורה ושורת שיבולות שאינן קצורות מקיפות אותה ואותן שיבולים גבוהות עשרה טפחים והרי הן משמשות כעין מחיצה למקום הקצור, הרי בכל אלה דינו כמו ששבת בביתו, ומהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה.

11 וכי תימא הכא נמי ואם תאמר כאן גם כן מדובר שעשה מתחילה לכך, בשלמא נניח קמה — לחיי בסדר, אלא תל ונקע מאי איכא למימר מה יש לומר ודאי מימות עולם הם כך. ואם כן מוכח מכאן שמחיצות אינן צריכות להיות עשויות לשמן.

12 אלא עלינו לדחות כל שנאמר עד כה, ולהסביר: במחיצות כולי עלמא לא פליגי דהויא הכל אינם חולקים שהריהי מחיצה, כי פליגי כאשר נחלקו — בלחי. אביי לטעמיה לטעמו, לשיטתו שאמר כי לחי משום מחיצה, ומחיצה העשויה מאליה הויא הריהי מחיצה, כמו שאמרנו. ורבא לשיטתו שאמר: לחי משום היכר, ולכן אי עבידא אם עשויה בידים — הויא הריהו היכר, ואי ואם לא — לא הוי אינו היכר.

13 ומעתה מנסים להביא הוכחות להכריע במחלוקת בניסוחה זה, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו בתוספתא: אבני גדר היוצאות מן הגדר ומובדלות זו מזו פחות משלשה טפחים, אין צריך לחי אחר להתיר את המבוי, מפני שהאבנים הללו מצטרפות ונעשות כעין לחי. היו מובדלות שלשה טפחים — צריך לחי אחר. ואם כן נמצא שלחי העומד מאליו דינו כלחי.

14 ודוחים: הכא נמי כאן גם כן שבנאן מתחילה לכך — לשם לחי. ושואלים: אי הכי פשיטא אם כך, פשוט הוא ומשיבים: מהו דתימא למיסר בניינא הוא דעבידא היית אומר שדבר זה עשוי לקשר את הבנין עם בנין אחר כמלאכת הבנאים ורק לצורך זה נעשו האבנים על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין אנו חוששים שיאמרו הבריות כן, כיון שנעשו מתחילה לשם לחי.

15 ועוד מנסים להוכיח, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו בתוספתא: ששנה ר' חייא כותל שצידו אחד כנוס מחברו בין שנראה מבחוץ שהוא כנוס, אבל שוה מבפנים, ובין שנראה מבפנים ושוה מבחוץ, נדון חלק בולט זה משום לחי. ואם כן נראה שלחי אינו צריך להיעשות לצורך זה.

16 ומשיבים: הכא נמי כאן גם כן שעשאו גם מתחילה לכך. ושואלים: אי הכי מאי קא משמע לן אם כך מה השמיע לנו? ומשיבים: הא קא משמע לן דבר זה השמיע לנו: נראה מבחוץ ושוה מבפנים — נדון משום לחי, אף על פי שאין הלכה זו מקובלת על הכל.

17 ועוד מנסים להוכיח: תא שמע בוא ושמע פתרון: דרב הוה יתיב בההוא מבואה, הוה יתיב היה יושב במבוי אחד, והיה יושב רב הונא קמיה לפניו אמר ליה לשמעיה לו לשמש: זיל אייתי לך, הבא לי כוזא דמיא מעט מים. עד דאתא שבא, נפל לחי באותו מבוי. אחוי ליה בידיה קם אדוכתיה הראה לו בידו שיעמוד, ועמד במקומו. אמר ליה לו רב הונא: לא סבר לה מר האם אין אדוני סבור שאפשר לסמוך אדיקלא על הדקל העומד בפתח מבוי זה ויתיר משום לחי? אמר רב: דמי האי מרבנן כמאן דלא פרשי אינשי שמעתא דומה תלמיד חכם זה, רב הונא, כמי שאינו יודע שמועתם של חכמים כי מי סמכינן עליה האם סמכנו עליו מאתמול? ולכן אי אפשר להתיר על ידו.

18 ומדייקים: טעמא הטעם דוקא — דלא סמכינן שלא סמכנו מאתמול, הא סמכינן אבל אם היינו סומכים — הוי היה זה לחי. משמע שלחי העומד מאליו לחי הוא!

19 ומנסים להציע: לימא שמא נאמר שאביי ורבא בדלא סמכינן עליה פליגי, הא סמכינן עליה בשלא סמכו עליו נחלקו, אולם במקרה שסמכו עליו — הוה הריהו לחי לכל הדעות. ועונים: לא סלקא דעתך יעלה על דעתך כי ההוא ברקא דהוה בי אותו יציע שהיה בבית בר חבו דהוו פליגי בה שנחלקו בו אביי ורבא כולי שנייהו כל שנותיהם אם העמוד שעליו נסמך היציע יכול לשמש כלחי למבוי שבצידו שהרי ודאי סמכו בעלי המבוי עליו כלחי למבוי זה, אלא מן ההכרח לומר שנחלקו גם בלחי שכבר סמכו עליו מבעוד יום.

20 ב משנה בכל החומרים עושין לחיין אפילו בדבר שיש בו רוח חיים אם היה מוצמד לפתח המבוי. ור' מאיר אוסר. ומוסיפים הלכה אחרת, שאף כל דבר שיש בו רוח חיים מטמא משום גולל כיסוי הקבר אם השתמשו בו לצורך זה.

21 ור' מאיר מטהר. וכן כותבין עליו — על כל דבר, אף שיש בו רוח חיים, גיטי נשים. ור' יוסי הגלילי פוסל.

22 א גמרא תניא שנינו בברייתא, ר' מאיר אומר: כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי, לא פסין להקיף בהם את הביראות בארות ולא גולל לקבר, ואם עשו, אינו מטמא. משום בשם ר' יוסי הגלילי אמרו: אף אין כותבין עליו גיטי נשים.

23 ושואלים: מאי טעמא מה טעמו דר' יוסי הגלילי, דתניא שכן שנינו בברייתא על הפסוק "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושילחה מביתו" דברים כד, א: "ספר", אין לי אלא ספר, כלומר: כתוב על גבי קלף כספר תורה. מנין לרבות כל דבר שכשר לכתוב עליו גט? תלמוד לומר "וכתב לה" — מכל מקום, כלומר: בכל דבר שניתן להיכתב עליו. אם כן מה תלמוד לומר "ספר"? לומר לך: מה ספר — דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל מאכל, אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל. ומטעם זה סבר ר' יוסי שאין לכתוב גט על דבר שיש בו רוח חיים.

24 ושואלים: ורבנן וחכמים החולקים וסוברים שאפשר לכתוב גט אף על בעלי חיים, כיצד מבינים הם את הכתוב? והם מסבירים: מי כתיב האם נאמר "וכתב בספר"? והרי "ספר" כתיב נאמר, והכוונה לספירות סיפור דברים בעלמא בלבד הוא דאתא שבא. כלומר, "ספר" אין משמעו סוג ידוע של החומר שהגט נכתב עליו, אלא משמעו תוכן הגט שיהא זה דבר כתוב המוסר תוכן מסוים.

25 ועוד שואלים: ורבנן וחכמים, האי אלו המלים "וכתב לה" מאי דרשי ביה מה דורשים הם בו? ועונים: ההוא מבעי ליה דבר זה נצרך לו כדי ללמד כי בכתיבה מתגרשת האשה, ואינה מתגרשת בכסף. סלקא דעתך אמינא הואיל ואיתקש יעלה על דעתך לומר: הואיל והוקשה, הושוותה יציאה גירושין להויה קידושין, נאמר: מה הויה בכסף, אף יציאה בכסף. קא משמע לן השמיע לנו והדגיש לומר "וכתב" ללמדנו שאין הדבר כן.

26 ושואלים: ור' יוסי הגלילי, האי סברא מנא ליה סברה זו שאינה מתגרשת בכסף מנין לו? ומשיבים: נפקא ליה יוצא לו, נלמד הדבר מן הכתוב "ספר כריתת" שמשמעו: ספר כורתה, ואין דבר אחר כורתה.

27 ואומרים: ורבנן וחכמים, האי אלו המלים "ספר כריתת" מיבעי ליה נחוץ לו ללמד שחייב הגט להיות בתוכנו דבר הכורת כל קשר בינו לבינה. לכדתניא לכמו ששנינו בברייתא, האומר לאשה: הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין לעולם, על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם — אין זה כריתות, ואינו גט. שכל גט המעמיד לאשה תנאי הקושר אותה לצמיתות, משמעו שלא נכרת לגמרי הקשר עם הבעל, ואינו "כריתות". אבל אם אומר: שיהא תנאי ידוע קיים כל שלשים יום או תאריך מסוים אחר — הרי זה כריתות, שהרי גט זה יש בו כריתות גמורה בתום הזמן, אף שיש בו תנאי והגבלה לזמן מסוים.

28 ור' יוסי הגלילי הלומד מ"כריתות" הלכה אחרת, נפקא ליה יוצא לו לימוד זה מן הריבוי 'כרת' 'כריתת' — שהרי די היה לכתוב "ספר כרת", ונאמר "כריתות" ללמד שני דברים: הן שגירושין נעשים על ידי ספר, והן שבגט צריכה להיות כריתות גמורה.

29 וחכמים; 'כרת' 'כריתת' לא דרשי דורשים — אינם סבורים שיש הבדל בעל משמעות בין הדברים, ואין ללמוד כלל משינוי לשון זה.

30 ב משנה שיירא שחנתה בבקעה במישור והקיפוה בני השיירה כלי בהמה ויצרו מחיצה — מטלטלין בתוכה בתוך ההיקף. ובלבד שיהא גדר שנעשה מן הכלים גבוה עשרה טפחים ולא יהו פירצות שבין הכלים יתרות על הבנין החלק הבנוי, הגדור.

31 וכל פירצה שהיא כעשר אמות מותרת ואינה פוסלת את המחיצה מפני שהיא כפתח. היתה הפירצה יתר מכאן — אסור לטלטל בכל ההיקף.

32 ג גמרא איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בבעיה של פרוץ כעומד, לאמור, דבר שחלקו הפרוץ שוה בדיוק לחלקו העומד, הקיים, האם מותר לטלטל בו או אסור? רב פפא אמר: מותר. רב הונא בריה בנו של רב יהושע אמר: אסור.

33 ומסבירים, רב פפא אמר: מותר. וכך נבין: הכי אגמריה רחמנא כך לימדו הקדוש ברוך הוא למשה, לא תפרוץ רובה. וכל עוד שהרוב אינו פרוץ — הרי זו מחיצה. ואילו רב הונא בריה בנו של רב יהושע אמר: אסור, הכי אגמריה רחמנא כך לימדו הקדוש ברוך הוא למשה: גדור רובה.

34 תנן שנינו במשנה: ולא יהו פירצות יתרות על הבנין. ונדייק: הא הרי היו כבנין — מותר?! וקשה לרב הונא בנו של רב יהושע!

35 ודוחים: לא תימא תאמר ותדייק הא הרי כבנין מותר, אלא אימא כך תאמר ותדייק: אם בנין יתר על הפירצה — מותר.

36 וממשיכים להקשות: ולפי הסבר זה — אבל אם היו הפירצות כבנין, מאי מה יהיה הדין — אסור? אי הכי ליתני אם כך, שישנה לא יהו פירצות כבנין. וממילא יובן שאם פרוץ יותר מכבנין הרי ודאי אסור. ומעירים: אכן, קשיא קשה לשיטה זו.

37 ועוד מנסים להוכיח, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו בדיני סוכה: המקרה עושה תקרה סוכתו בשפודין של מתכת, הפסולים לסכך כיון שמקבלים טומאה, או בארוכות המטה במוטות הארוכים של המטה שאף הם אינם כשרים לסכך מאותו הטעם, אם יש ריוח ביניהן כמותן — כשירה, אם יהא באותו רווח סכך כשר. ומכאן ניתן להסיק שאם הכשר העומד שוה בשיעורו לפסול — הרי זה כאילו היה רובו כשר, וקשה לרב הונא בנו של רב יהושע!

38 ודוחים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים כשנכנס ויוצא, כלומר שיש עוד רווח נוסף בצד השפודים המאפשר להכניסם ולהוציאם, ומשום כך לבסוף נמצא שמקום הסכך יתר על השפודים.

39 ושואלים: והא והרי אפשר לצמצם ולדייק, ויהא הרווח שוה בדיוק למקום השפודים, ובכל זאת אפשר יהיה להוציאם ולהכניסם, ולכן אין תירוץ זה שאמרנו מועיל.

40 אמר ר' אמי שיש לבאר הלכה זו דוקא במעדיף במוסיף שיהא שיעור החלק המסוכך כהילכתו יתר על שיעור השפודים.

41 רבא אמר לבאר תירוץ זה שאינו אלא אם היו נתונין שפודים ערב לסוכה נותנו את הסכך הכשר שתי ובכך הוא מוסיף עליו הרבה, היו נתונים שתי נותנו ערב.

42 ועוד מנסים להוכיח, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו בברייתא: שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה בגמלין שהרביצום, או באוכפות של הגמלים