שלטי הגיבורים על ברכות כ״ז

1 ה"ג פליגי ואמרי דהיכא דליכא מידי מעורב בדבש מברך עליו ב"פ העץ וכן פסק מהר"ם ושאר הפוסקים כרבינו: דבש דבורים מברך עליהן שהכל ועל המורבא המרוקח בדבש נ"ל לברך עליו שהכל בין אם עשוי מחבושים או מוורדים או ממיני עשבים מפני שהדבש עיקר אע"ג דכתיבנא לעיל על אגוז מטוגן בדבש ב"פ העץ שאני התם שהאגוז שלם וממשו קיים ולא דמי להומלתא שהיא מרוקחה בבשמים ומברכין עליה ב"פ האדמה דשאני התם דלטעמא עבידא וטעמא לא בטיל כדאמרינן גבי שאור הואיל ולטעמא עביד לא בטיל אבל הכא שהוא למאכל והדבש עיקר מברך על העיקר ופוטר הטפלה וכ"ש לפי מה שראיתי במקצת גירסאות הומלתא שהכל כך היא סברתי אלא שחבירי חלוקים עלי ואומרים שהדבש הוא טפל שאינו אלא לקיים הדבר המרוקח בו ולדבריהם יש לברך על של וורדים ב"פ האדמה שאינן עיקר הפרי כדבעינן למיכתב לקמן והנני מבטל דעתי מפני דעתם. טור: לשון ריא"ז וכן דבש דבורים מברכין עליו שהכל ונראה בעיני שהדבש היוצא מן הקנים שעושין ממנו הצוקאר"ו מברכין עליו בורא פרי האדמה שאין זה דומה לדבש תמרים ומי פירות שאין דרכן בכך אלא למי שלקות שדרכן בכך ואין נוטעים קנים אלא בעבור הדבש שלהן כמו שנוטעין הזיתים בעבור השמן שלהן והרי שמן זית בעבורו כזית וכן הדבש והצוקאר"ו של קנים הוא כקנים עצמן כמבואר בקונט' הראיות בראיה ד':

2 כתב הרא"ש וכ' בה"ג והוא שנתן בו מים דאי לבדו הוא מברך עליו ב"פ העץ דאשתני לעלויא כמו שמן זית ולא נהירא דהוי כמו היוצא מן התאנים ומן הרמונים דאמרינן בפרק כל שעה דחשבינן להו זיעה בעלמא ואינו סופג את הארבעים אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים גבי ערלה ולא עדיף מיין תפוחים ואפשר דטעמא דגאון משום דבקרא כתיב ודבש ולא כתיב תמרים ואם כן קרא איירי בדבש הזב מאליו מן התמרים ובכלל שבעת המינין הוא ומברך עליו בפה"ע וברכה א' מעין ג' ולא דמי ליוצא מן התאנים ומן הרמונים דהני יוצאים ע"י כתישה וסחיטה אבל הזב מאליו מן התמרים היינו דבש האמור בפסוק עכ"ל:

3 על זה רבו החולקים כגון התוס' ור"ח וה"ג והטור כתב כרבינו והרא"ש כתב כדברי התוס' שכתבו תומי וכרתי כשהן חיין בורא פרי האדמה ולאחר בישול שהכל דאשתנו לגריעותא ואפילו אם יש שחפץ בהם יותר מבושלים בטלה דעתו והולכין אחר הרוב ואע"ג שאנו רגילין לאוכלן מבושלים זהו מפני השומן שממתקן. טור: לשון ריא"ז ירקות שדרכן לאכלן חיין כגון השומין והכרישין וכיוצא בהן בין שאכן חיין בין ששלקן ואכלן מברך עליהן בורא פרי האדמה ירקות שאין דרכן לאכלן חיין כגון התרדין והכרובים והדלועים וכיוצא בהן אם שלקן ואכלן מברך עליהם בפה"א ואם אכלן חיין מברך עליהן שהכל כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ו':

4 כתב רב האי גרגלידי דליפתא מבושלין או כבושין בחומץ או בחרדל בפה"א חיין שהכל וכן כתב בה"ג ויש מן הגאונים שכתבו בהפך ולמאי דכתיבנא לעיל דכל מה שטוב יותר מבושל מחי מברך עליו כשהוא חי שהכל יראה כדברי רבינו האי שהלפת טוב יותר מבושל מחי. טור: לשון ריא"ז המלוחים והכבושים הרי הם כשלוקין וכן הלפתות בין שחתכן לחתיכות גדולות בין שחתכן לחתיכות קטנות אם אכלן שלוקין ומבושלין מברך עליהן ב"פ האדמה ואע"פ שנמוחו ואם אכלן חיין מברך עליהן שהכל וכן נראה בעיני על הפולים היבשים שהאוכלן חיין מברך עליהן שהכל אבל הפולים הלחים מברכין עליהן בפה"א בין חיין בין שלוקים כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ה':

5 ועל המים שבשלו בהם הירקות מברך כדרך שמברך על הירקות עצמן אע"פ שאין בהן אלא טעם הירק ולא דמי למי פירות דאמרינן דחשיבי כזיעה בעלמא ומברך עליהן שהכל לפי שהמשקה אין לו טעם הפרי כמו שיש למרק טעם הפרי והיה אומר הרא"ש ז"ל דוקא כשבשלם בלא בשר אבל בשלם עם הבשר טעם הבשר שבמרק חשוב עיקר ומברך עליו שהכל וכתב ה"ר יחיאל ז"ל כ"ש אם סחטן שמברכין על מימיהן כדרך שמברך עליהם ואינו נראה כן דודאי כשסוחטים אותן משתני לגריעותא וראיה לדבר משקין היוצאין מן הפרי שמברכין עליו שהכל ואם בשלם מברך על המרק כברכת הפרי לפי מה שכתבתי למעלה בשם הרא"ש ואם חתכם אפילו לחתיכות דקות לא נשתנית ברכתם דבמלתייהו קיימי. טור: לשון ריא"ז השותה מי שלקות מברך עליהם בפה"א כשלקות עצמן ואפי' השבת שקורין אניט"ו ששלקו מברכין על מימיו בפה"א ואפי' אם נתן בהם שמן הרי השמן בטל אצלם ואינו מברך על השמן אלא על המים:

6 ר"ח כתב דצריך שיהא עליו תוריתא דנהמא לברך עליה המוציא והרא"ש ורבינו יונה כתבו דלא צריך:

7 ויש פוסקים שאין לחתוך הלחם קודם הברכה כלל וכתב הרא"ש ז"ל ולא נהירא לי דחשיב הפסק מה שמתאחר לחתוך הלחם ושוהה בין ברכה לאכילה אלא חותך ואינו מפריד הפרוסה עד לאחר הברכה וצריך לחתוך מעט שאם יאחוז בפרוסה שיעלה שאר הככר עמו דאם לא כן חשוב כפרוסה. טור: