ספר חסידים תתקפ״ו

מהדורה: ספר חסידים, זיטומיר תרי"ז

1 אמנון היה לו רע ושמו יונדב בן שמעא אחי דוד ויונדב איש חכם מאד להרע מכאן אמרו אל יתחבר אדם לרשע אפי' לקרבו לתורה:

1 משנה למלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה פתח ↗

הניח להם אביהם מעות של ריבית אע"פ שיודעין שהם של ריבית אינן חייבין להחזיר. זה פשוט בר"פ הגוזל בתרא ופסקו הפוסקים כטעמא דרבא דהיינו משום דכתיב אל תקח מאתו לדידיה קא מזהר רחמנא לבריה לא מזהר רחמנא והרב בג"ת בח"ד סי' א' תמה על רש"י ז"ל במה שפירש בהגוזל קמא דטעמא הוא משום דרשות יורש כרשות לוקח הוא דאמאי שבק טעמא דרבא שהוא אליבא דהלכתא ונקט טעמא דרמי בר חמא דהוא דלא כהלכתא ותירץ משום דהך סוגיא דהגוזל קאמר ר"י דברייתא דגזלנין ומלוי ברבית כו' נשנית בימי רבי ועלה פריך מהניח להם אביהם כו' ובא"נ פליג ר"י ארבי אלעזר וס"ל דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים וכיון שכן ע"כ לר"י לא מצי למימר דטעמא דיורשים פטורים הוא משום דלדידיה אזהר כו' דהא לא דריש קרא דוחי אחיך ומש"ה כתב רש"י טעמא דרשות יורש כרשות לוקח דמי כי היכי דליתי כר"י דהוא מריה דהך שמעתא ודבריו הם תמוהים משום דלמ"ד רבית קצוצה אינה יוצאה לא צריך טעמא לפטורא דבנים דמהיכא תיתי שיהיו חייבים ואף דנימא דהאב חייב בדיני שמים שהוא מוכרח לומר כן כפי סברתו דהך דהגוזל אתיא כמ"ד רבית קצוצה אינה יוצאה מ"מ הבנים פשיטא שהם פטורים כל היכא דליכא כבוד דהאב דבשלמא כשהאב חייב בדיני אדם אז צריך טעמא לפטורא דבנים אבל כל היכא דליכא חיובא בדיני אדם לא צריך טעמא לפטורא דבנים וההיא דהגוזל בתרא דאיפליגו רמי בר חמא ורבא בטעמא דפטורא דבנים אתיא כמ"ד דרבית יוצאה בדיינין ועוד קשה אי הך סוגיא אתיא כמ"ד רבית אינה יוצאה ולדידיה פריך מהך ברייתא דהניח להם אביהם היכי דייק מהך ברייתא לאותובי לברייתא דאין מקבלין הא בלאו הכי תיקשי האי דיוקא כיון דסבר רבית אינה יוצאה וכמו שהקשה בא"נ אלא ודאי נראה כמ"ש התוס' דהך סוגיא אתי כמ"ד רבית קצוצה יוצאה בדיינים ולא תיקשי לר"י הך ברייתא דאין מקבלין דהא בא"נ אמרינן דהוי פלוגתא דתנאי וברייתא דאין מקבלין סבר לה כתנא דקאמר רבית קצוצה יוצאה בדיינים ולעיקר קושייתו נראה לומר דרש"י הוקשה לו דמאי קא דייק בגמרא הא אביהם חייב אימא דלעולם האב פטור משום תקנה אלא דרבותא אשמעינן בבנים דאע"ג דלא שייכא תקנה גבייהו שהרי דבר המסויים מחזירין הבנים ומקבלין מהם אע"ג דמן האב אין מקבלין אפילו דבר המסויים והיינו טעמא משום דלא שייכא תקנה גבי בנים וכמ"ש התוס' בד"ה אי עביד תשובה לתירוצא קמא מש"ה תני פטורא גבי בנים לחידושא אשר על כן נראה לומר דדיוק הגמרא מהכרח דלגופיה לא איצטריך דפשיטא הוא דהא תנינא לה גבי גזל הגוזל ומאכיל או שהניח לפניהם פטורים וכ"ש רבית ובשלמא אי אתיא לדיוקא ניחא אלא לגופיה לא איצטריך וקושיא זו לא אתי אלא למ"ד רשות יורש כרשות לוקח דמי ולפי זה אין חילוק בין גזל לרבית וע"כ אתא לדיוקא אבל לרבא דממעט מקרא לא קשה ולא מידי דלעולם דלגופיה איצטריך דהא דכוותיה בגזל חייבין ואשמעינן דברבית אע"ג דלא שייכא תקנה גבי בנים אפ"ה פטורים מטעמא דקרא מיעט להו ולעולם דהאב פטור מטעם תקנה מש"ה פירש"י דמקשה זה דדייק הא אביהם חייב סבר לה כרמי בר חמא דקאמר רשות יורש כרשות לוקח ומש"ה פריך: ומ"ש ואם הוא דבר מסויים כגון פרה וטלית צריכים להחזיר משום כבוד אביהם בעל שלטי הגבורים הוקשה לו דין זה דהא גבי גזל קי"ל דאפילו אינו דבר מסויים חייבים להחזיר והאריך בזה בר"פ א"נ ודבריו הם פשוטים בפרק הגוזל בתרא דרבא דמוקי מתני' דהגוזל כשאכלוה קאמר דטעמא דברייתא דרבית הוא משום מיעוטא דקרא ולא ידעתי מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר. ויש להסתפק בדבר המסויים דאבק רבית מהו מי מיחייבי בנים או לא ונראה דחייבין וראיה מדאמרינן בריש א"נ דאפילו למ"ד רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים אפ"ה הבנים חייבים משום כבוד אביהם ומדר"י ברבית קצוצה נשמע לדידן באבק רבית וכעין זה דקדק הנמוקי והכריח דבאבק רבית חייב בדיני שמים ומיהו איכא למימר דליכא קלון דאב אם אינם מחזירים אלא ברבית קצוצה דעבד אדאורייתא אבל באבק רבית ליכא קלון ולא מיחייבי. שוב ראיתי למוהר"א מונסין הובאו דבריו בתשובת מהרש"ך ח"ג סי' ב' שכתב בשם הריטב"א דאפילו אבק רבית אם הוא דבר המסויים חייבין להחזיר משום כבוד אביהם והביא ראיה מסוגיא דא"נ שכתבנו ויש להסתפק בדבר המסויים דצריכים להחזיר אם לא רצו להחזיר כפינן להו או לא ולכאורה נראה דכיון דליכא חיובא אלא משום כבוד אב אין כופין דהא קי"ל דאין כופין על מצוה זו משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה וכדאיתא בפרק כל הבשר והרי מטלטלי דיתמי דמדינא לא משתעבדי לב"ח ומשום כבוד אביהם חייבים כתבו הראשונים דאין כופין מטעמא דכתיבנא וכמ"ש הריב"ה סימן ק"ז ואף לרש"י שכתב במי שהיה נשוי דטעמא דאין כופין הוא משום דהוי מצוה דרבנן הכי נמי הוי דכוותיה. אך קשה ממ"ש בעה"ת בח"ב סי' ב' דדבר מסויים אפילו מבריה מפקינן דמשמע דב"ד מוציאין ממנו ואפשר דס"ל כמ"ד דהא דאמרינן אין ב"ד מוזהרין עליה היינו שאינם נענשים אבל אם רצו כופין ומ"ש מפקינן היינו אם רצו. שוב ראיתי בפרק הכותב דף פ"ז שכתבו התוס' דבדבר המסויים כופין וטעמא משום דאיכא קלון אביהם אם אינם מחזירים אבל היכא דליכא אלא כבוד אה"נ דלא ולפי זה אתו דברי בעה"ת כפשטן ובזה שכתבו התוס' דהכא איכא קלון ניחא דלא תיקשי דכיון שחייבים משום כבוד אפילו דלא הוי דבר המסויים ליחייבו דומיא דמטלטלי דיתמי דאע"ג דליכא חיובא ואינו דבר המסויים איכא כבוד אביהן וכבר נתעורר על קושיא זו הרב ג"ת בשער ס"א ח"א סי' ו' משום דלעולם אין הבנים חייבים משום כבוד אפילו עשה תשובה באותו דבר עצמו שהוא עבר עבירה וקרינן ביה יכין רשע וצדיק ילבש אלא דשאני דבר המסויים דאיכא קלון וכיון שעשה תשובה מוזהרין הם על קלונו וכן נמי גבי גזל לרמי בר חמא דס"ל דאפילו הגזילה בעין אינם חייבים להחזיר אלא בדבר המסויים משום כבוד הוי נמי משום קלון דכבוד איכא אפילו בדבר שאינו מסויים ואינם מוזהרים על כבודו כי אם על קלונו ואע"ג דעל קלונו הם מוזהרים אפילו הוא רשע ולא אמרינן בעושה מעשה עמך אלא לכבוד ואילו הכא מוקמינן לברייתא דדבר המסויים בדעבד תשובה לא דמי דהתם הוא שלא יעשה הקלון בידים אז הוא מוזהר אפילו אינו עושה מעשה עמך אבל היכא שהקלון הוא בשב ואל תעשה אז הוי דומיא דכבוד דדוקא בעושה מעשה עמך מוזהר אבל לענין כפייה יש חילוק דמשום כבוד לא כפינן ומשום קלון איכא כפייה וכמ"ש התוס' אך מדברי הריב"ה שכתב צריכין להחזיר ושינה לשון הגמרא דנקט חייבים להחזיר דמינה דייקו התוס' דאיכא כפייה משמע דס"ל דליכא כפייה ול"ד לישנא דחייבין והוי ככל כבוד דעלמא דאין ב"ד של מטה מוזהרין עליה: כתב הטור וז"ל והיכא שבא לעשות תשובה להחזיר הרבית אם הוא דבר מסויים מקבלין ממנו ואם אין הרבית שלקח בעין כגון שאינו דבר מסויים אין מקבלין ממנו בפרק הגוזל בתרא ויש לתמוה דגבי גזל קי"ל דכל שהגזילה בעין מקבלין ממנו וכמו שפסק הריב"ה בח"מ סי' שס"א והיינו כשינויא בתרא דמוקמינן כאן בגזילה קיימת כאן בשאין הגזילה קיימת וא"כ מנא לן דגבי רבית כל שאינו דבר המסויים אפילו שהוא בעין דאין מקבלין ממנו דבשלמא לעיל גבי פטורא דבנים איכא טעמא לחלק בין גזל לריבית משום דריבית פטר הכתוב בהדיא לבנים ואפילו דבר המסויים מדינא לא מיחייבי אלא משום כבוד אביהם אבל הכא דמדינא בין בגזל בין ברבית מדינא מקבלין אלא שחכמים חשו לנעילת דלת בפני בעלי תשובה והתקינו שלא יקבלו מהם ואעפ"כ בגזילה קיימת לא חשו לנעילת דלת ומקבלין מהיכא תיתי דגבי רבית נחוש לנעילת דלת אפילו בריבית קיים ולא יקבלו ממנו ובעל פרישה ודרישה נתעורר בזה וכתב דדבר מסויים ל"ד אלא כל דבר שהוא בעין כמו שגזלו שלא הוציא ונשתנה נקרא דבר מסויים ואין זה נכון והרי דברי רבינו שכתב ואם היתה גזילה קיימת והרבית דבר מסויים והרי הוא בעצמו מקבלין מהם הרי שיש חילוק בין גזל לרבית ומ"ש והרי הוא בעצמו הכוונה הוא דתרתי בעינן מסויים ושיהיה בעין דלא תימא כיון שלקח דבר המסויים אפילו שאינו בעין מקבלין קמ"ל אבל לעולם דאם אינו מסויים אף שהוא בעין ברבית אין מקבלין ובגזל מקבלין כ"נ מדברי בעה"ת ח"ד סי' ד' וכ"כ בפירוש בג"ת שם. עוד כתב בעל פרישה ודרישה די"ל משום דסתם גזילה הוא מטלטלין ומסתמא הן מסויימין וסתם רבית הוא מעות ומעות אינו מסויים מש"ה כתב כאן אם הוא מסויים ע"כ. ולפי תירוץ זה אף בגזל בעינן מסויים וכי חילק ר"נ בין גזלה קיימת לשאינה קיימת היינו בין דבר המסויים לשאינו מסויים ולדבריו כל דבר חוץ ממעות הוי דבר המסויים והא ליתא דלעיל גבי חיובא דבנים בדבר המסויים אמרי' כגון פרה וטלית משמע דשאר מילי לא הוי דבר המסויים ועוד תיקשי לדבריו מ"ש התוס' בד"ה אי עבד תשובה דבדבר המסויים מקבלין ואי אמרת דלר"נ בעינן דבר המסויים היכי כתבו התוס' כן בתחלת הסוגיא דאכתי לא ידעינן חילוק ר"נ אלא ודאי דר"נ חידש דכל שהוא בעין אף שאינו מסויים מקבלין ולפי הס"ד אין מקבלין כי אם בדבר המסויים. ולעיקר הקושיא נראה לומר דס"ל לפוסקים דע"כ לא מחלקינן בין אם הוא בעין לאינו בעין אלא דוקא בגזל דאיכא טעמא לחלק משום דכל שהוא בעין לא קנאו הגזלן וברשותא דמריה איתיה ובזה לא תיקנו אלא בשכבר קנאה הגזלן כגון שאינו בעין אז תקנו שלא יקבל ממנו אבל גבי רבית דקי"ל שאף שהוא בעין כבר קנאה המלוה וממון שלו הוא לגמרי והמקדש בו מקודשת וכמ"ש לעיל בשם הריטב"א אין טעם לחלק בין אם הוא בעין לאינו בעין דהא בין אם הוא קיים בין אם אינו קיים דינם שוה ולעולם קנאם המלוה ומטעם זה ס"ל לפוסקים דחילוק ר"נ לא קאי אלא אגזל אבל הרבית אין חילוק בין אם הוא קיים לאינו קיים והא דכתבו דבדבר המסויים מקבלין יצא להם דין זה ממאי דפריך בגמרא אי עבד תשובה מאי בעי גביה והוקשה להם דמאי פריך דאימא כגון שלא קבלו ממנו דאין מקבלין מהם אלא ודאי דבדבר המסויים מקבלים וכמ"ש התוס' ולפי מ"ש נראה דאי איכא בגזל שינוי השם דאין מקבלין שהרי קנאו בשינוי השם. ודע שרבינו ירוחם כתב בנ"ח ח"א דדוקא שאין הגזילה קיימת או כשאין הריבית קיים אבל אם הוא בעין כופין אותם להחזיר נראה דס"ל דאף גבי רבית כל שהוא בעין אף שאינו מסויים מקבלין ממנו דומיא דגזל ולטעמיה אזיל שכתב בנכ"ב ח"א דאם קידש ברבית קצוצה אינה מקודשת משמע דס"ל דאינו קונה הרבית אלא ברשותא דמריה קיימא דומיא דגזל דע"כ מיירי בשכבר בא לידו הרבית דאי לא תיפוק ליה משום מלוה אלא ודאי אף שבא לידו אינה מקודשת דומיא דגזל וכמ"ש הרב בעל עצמות יוסף ומכאן ראיה לטעמא שכתבנו לסברת המחלקים בין גזל לרבית. וכתב הטור ודוקא בבא לעשות תשובה מעצמו אז אין מקבלים ממנו שלא לנעול דלת בפני בעלי תשובה אבל עומד במרדו מוציאין ממנו בע"כ וכו' וכ"כ הרא"ש בפרק הגוזל בתרא ורבינו בפ"א מהלכות גזלה כתב רצה הגזלן לעשות תשובה ובא מאליו כו' והיינו החילוק הראשון שכתב הרא"ש וכמ"ש ה"ה שם אך בפירקין כתב סתם אין מקבלין מהם ואפשר שסמך על מ"ש בהלכות גזלה. וכתב הטור ח"מ סי' שס"ז מיהו אם רצה לצאת ידי שמים ולהחזיר אין ב"ד מוחים לנגזל ויכול לקבלו ע"כ. ונראה דהכוונה שהנגזל לא רצה לקבלו וחזר הגזלן ואמר שיקבלנו לפי שרוצה לצאת ידי שמים אז יכול לקבל אבל בפעם אחת פשיטא דאין רוח חכמים נוחה הימנו אם מקבלו וכדאיתא בגמרא. אך קשה מ"ש אין ב"ד מוחין לנגזל והא אפילו בפעם אחת אין מוחין וכמ"ש ה"ה שאם רוצה לקבל ולכוף את הגזלן בב"ד הם נזקקין לו ועיין בס' גדולי תרומה ח"ד סימן ד', כתוב בס' חסידים סי' תתקפ"ו דהא דאין מקבלין הגזל דוקא כשהנגזל אינו חייב לאחרים אבל אם הנגזל חייב לאחרים ואין לו מה לפרוע יש לו לקבל כדי שיפרע לב"ח שלו ע"כ וה"ה גבי רבית ומ"ש הטור אבל במי שעושה באקראי מוציאין ממנו בע"כ אין הלשון מדוקדק דמשמע דמיירי בלא עשה תשובה מדכתב מוציאין ממנו בע"כ וא"כ אפילו אם רוב עסקו ומחייתו ברבית מוציאין ממנו ולא הול"ל אלא שאם הוא באקראי מקבלין ממנו ועיין בפרישה שהאריך בזה. ולענין אבק רבית בדבר המסויים אם מקבלין ממנו נראה דממ"ש לעיל בשם הריטב"א דדבר המסויים דאבק רבית חייבים הבנים להחזיר משום כבוד אביהם ה"ה הכא דמקבלין ממנו כיון דאיכא קלון. ודע שכתבו התוס' דאם החזיר ולא קבלו ממנו לא מיחייבי הבנים להחזיר משום כבוד אביהם דתו ליכא גנאי:

ספר חסידים תתקפ״ה » « ספר חסידים תתקפ״ז