ספר חסידים תשפ״ט

מהדורה: ספר חסידים, זיטומיר תרי"ז

1 אדם ששמע שבאו עליו בני עיר פלוני לעשות לו רעה אל יאמר רבון העולמים הושיעני מאנשי אותה העיר אלא מאותן ומכל צוררי שמא אחרים עמהם שנאמר במדבר כא ב אם נתן תתן את העם הזה בידי שהיו מסתפקי' אם כנעניים הם או עמלקים ואמרו בסתם את העם הזה:

1 פרדס יוסף פתח ↗

ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש פרש"י השופך דם עצמו, וערמב"ן, עשו"ת מהרי"ט בכתובות דק"ג בהאי כובס דרמי מאיגרא ומת דיצא ב"ק דמזומן לעוה"ב אף דאיבד עצמו לדעת, והביא מירו' דחילל שבת ויצא בת קול דאיבד עוה"ב והפיל עצמו ונרצה לו, משמע דשרי להמית עצמו לכפרת עוונותיו וכ"מ בשטמ"ק שם, וכ"כ בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קי"א, וביפ"ת ב"ר פס"ה כ' דאסור וכל עובדי דאתמרי במדרשא ואגדתא לאו כדין עבדו. ובברכי יוסף יו"ד סי' שמ"ה כ' אף להיפ"ת דהוי נמי בכלל את דמכם כו' הוי רק איסורא אבל ליתא בכלל מאבד שאין מתאבלין עליו, ועי' חרעק"א ופת"ת שם, ובספר בנין יחזקאל כתובות שם תירץ קו' מהרי"ט שי"ל דנפל שלא במתכוון, דאיתא בירושלמי דהי' בע"ש ועמד השמש י"ב שעות שיהי' זמן להספד רב ואח"כ עלה עמוד השחר והכובס עסק כל היום במלאכה וחילל שבת ומי שנתחייב סקילה נופל מגג, וא"ש קו' תוד"ה מזומן מ"ש:ועי' בפני יהושע ב"מ דנ"ט אהא דנוח לאדם להפיל לכבשן אש ולא ילבין פני חבירו ברבים. דמזה נמי מוכח דמלבין אין לו חלק לעולם הבא. דהא מאע"ל הוא עון גדול שנאמר בו כל המאע"ל אין לו חלק לעה"ב ואפ"ה התירו לו כדי שלא ילבין ע"ש. ובהגהות יד שאול יו"ד סי' שמ"ה תמה עליו שלא מצא מפורש דמאע"ל אי"ל חלק לעוה"ב. ועמ"ש בזה ביד המלך פ"ג מאבל ובהוספות שם. ועי' ברמב"ם פ"ב ה"ב מרוצח וז"ל השוכר להרוג את חבירו כו' וכן ההורג את עצמו כו' חייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת ב"ד ומנין שכן הדין שנא' שופך כו' זה ההורג בעצמו שלא ע"י שליח ותמוה דאיך שייך בהורג עצמו חייב מיתה ביד"ש. ומזה יהי' ראי' דמאע"ל אין לו חלק לעוה"ב ומיתה בידי שמים היינו מיתת הנפש, ומצאתי שכ"כ בכל"ח כאן אית ג'. אך עדיין קשה הלשון ואין בו מיתת ב"ד איך יתכן בהורג עצמו מיתת ב"ד. וכ' בכוונת הרמב"ם אם עושה את עצמו טרפה, דזה הוי כהורג את עצמו ממש חייב מיתה ביד"ש ע"ש, ודבר זה נסתפק בספר לימודי ד' סי' קס"ח אי עשה חבירו טריפה אם חייב מיתת ב"ד קודם שמת חבירו ועי' בישועות ישראל סי' ל"ג סק"ט דאינו חייב מיתה. וע"ע בתוס' חולין דמ"ב ב' ד"ה ואמר, וכן לענין אם עשה לחבירו טריפה, ועי' מהר"ם לובלין שהבין דעת תוס' דאם עשאו לחבירו טרפה חייב מיתה ע"ש. ועמש"ל בפ' בראשית א' כ"ז בענין זה. וע"ע בכסא דהרסנא סי' שמ"ה בשם הרא"ש אם עושה מחמת צער ל"ה מאע"ל, ועשו"ת בית אפרים יו"ד סי' ע"ו, ובית יצחק יו"ד סי' קנ"ט סק"ז, ובשדי חמד מערכת אבלות אות קכ"א ובשם הגדולים מערכת גדולים אות יו"ד סי' י"ז:ועי' ברא"ש סוף מו"ק סי' קמ"א דמצינו בגדול שאע"ל מחמת שמפקירין אותו כגון בשאול וכ"כ כ"י בשם רמב"ן. וגם נענשו עליו שלא הספידוהו כהלכה כדאי' ביבמות דע"ח. ועי' בית הלל בשם מ"ר פל"ד אך את דמכם להביא חונק עצמו יכול כשאול המלך ת"ל אך בשמואל א' ל"ד וע"ע בב"ה בב"י יו"ד סי' קנ"ז דרשאי לאע"ל היכי שיתקפוהו יצרו ולא יעמד בנסיון וכן מצאתי בשבו"י ח"ג סי' יו"ד דאם ירא שיתעללו בו מותר לאע"ל אפי' על הספק נשאול ודומה לס"ת שנשרף, וערש"י פ' אלו מגלחין דאין לך ריק מישראל שאין בו תורה ומצות, וכ' דמה"ט אמרו כל המכבד התורה גופו מכובד בין הבריות כי זה הוא מדה כנגד מדה שגופו דומה לס"ת ומשו"ה כ' דמותר לשרוף כתבי קדש הבלויים וקרועים ואין בזה ביזוי שאם התירו לאדם לאע"ל כדי שלא יבא לידי בזיון כשאול. ומכ"ש לכ"ק הנקראים שמות, ומ"מ היכי דאפשר לגנזם עדיף טפי וסיים שם דראוי לשרפם ולהצניע האפר עד מות ת"ח ואז יגנזו האפר אצל ת"ח ובזה נראה ג"כ כבוד התורה עש"ה. ובסי' י"א השיג עליו הגאון מ' יחזקאל אבד"ק האמבורג. והביא יש"ש פ"ק דב"ק סי' נ"ט דשאול כיון דאם יפול חי בידם יתעללו בו וישראל לא יהי' שוקטים ע"ז ויבואו וילחמו ויוכל ליפול מישראל כמה רבבות. וגם ידע ודאי דיהרג לכן הותר לו לאבד עצמו, אבל כ"ק שספק שמא ישרפו וגם ספק שיתעללו אין לשרפם, ושנים בעינן ודאי יהרג וספק יתעללו, ועוד הא דוד הרג את הנער, וא"ל איך לא יראת לשלוח יד במשיח, ועי' רש"י ורד"ק אע"כ שהם רשאים ולא אתה עש"ה וספרים הנדפסים ג"כ יש בהם קדושה עי' משאת בנימן סי' צ"ט וטו"ז יו"ד סי' רע"א סק"ח ושו"ת חות יאיר סי' קפ"ז. ופת"ת סק"כ, וע"ש בשבו"י סי' י"ב מה שהשיב לו. ועיקר יסודתו על תשובת באר שבע סי' מ"ג שכ' מנהג לשרפם ושרפת כ"ק לא דמי ממש לשריפת אדם, וראי' דספק פק"נ דוחה שבת משא"כ להצלת ס"ת עי' או"ח סי' של"ד ועמד בדבריו הראשונים ע"ש באריכות:ועי' בכ"מ פ"א מרוצח בשם ירושלמי דמחויב להכניס עצמו בספק סכנה עבור חבירו שהוא בודאי סכנה, והובא ג"כ במנחת חינוך מצוה רצ"ז, ובקומץ מנחה שם הביא רדב"ז ח"ש סי' תרכ"ה להיפך דכל העושה כן הרי זה חסיד שוטה ע"ש. ובקומץ מנחה מ' רל"ז חידש דאם א' מאע"ל ויכול אחר להצילו אינו מוזהר על הלאו לא תעמוד על דם רעך ע"ש. ובסמ"ע חו"מ סי' תפ"ו סק"ב הביא ג"כ דברי הירושלמי ע"ש דיש פלוגתא בזה וע"ע בפת"ת יו"ד סי' קנ"ז סקט"ו, ובפמ"ג או"ח סי' שכ"ח במשבצות סק"ז מ"ש בזה. ובמאסף קול תורה היו"ל בפה פאביאניץ שנה ב' חוב' א' סי' ז' נדפס קצת מזה ממני, וע"ש בשנה ג' סי' מ"ש בזה הגאבד"ק לוקאטש נ"י והעיר מכתובות דס"א ב' בעובדא דמ"ז ור' אשי שכ' המהרש"א שם דמשמע דשפיר עביד ר"א דהכנים עצמו בספק סכנה להציל את מר זוטרא ע"ש ובעיון יעקב שם העיר ג"כ בזה. וע"ע בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' ר"י. וע"ע בלח"מ פ"ה ה"ד מיסוה"ת בשם הר"ן ראי' מדניאל שסיכן עצמו בתפלה. וע' ברכות ל"ב ב' מעשה בחסיד אחד, ובטו"ז או"ח סי' ס"ו סק"א. וברדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' ג'. ובספר חסידים סי' תשפ"ט. ועמ"ש בפ' וישב ל"ח כ"ה:

ספר חסידים תשפ״ח » « ספר חסידים תש״צ