ספר חסידים תקל״א

מהדורה: ספר חסידים, זיטומיר תרי"ז

1 תורה תמימה על התורה פתח ↗

והשקית את העדה ואת בעירם. מכאן רמז שחסה התורה על ממונם של ישראל יר"ל מדחשש הקב"ה לחיותן של הבהמות. ועיין במס' נגעים פי"ב מ"ה בבאור הענין שצותה התורה לפנות הכלים מבית המנוגע, כמבואר בפ' מצורע, משום דהתורה חסה על כלי חרסו ועל פכו שלא יטמאו ואין להם תקנה, יעו"ש. ולכאורה צ"ע דאינו מביא כאן אותה דרשה שכמעט היא מפורשת בתורה, ומביא זו שהיא רק עפ"י רמז קל, ובאמת רש"י בחולין מ"ט ב' מביא ענין זה בשם אותה דרשה שבנגעים שם ורק חידוש הוא שמביאה מתו"כ ולא ממשנה. וי"ל משום דבמשנה שם מבואר דדרשה זו היא אליבא דר' מאיר, אבל ר"י ור"ש לא מפרשי הפסוק ע"פ הבאור הנ"ל רק בענין אחר, עיי"ש ולפנינו בפ' מצורע, ולכן לא ניחא ליה כאן להביא דרשה שהיא רק אליבא דיחידאה. ועיין בשו"ת נב"י תנינא חלק יו"ד סי' ק"ס מש"כ בענין זה. – אמנם בכלל הראיה מפסוק זה שלפנינו צ"ע דאפשר למפרכא מעיקרא, לפי מש"כ במכילתא פ' בשלח בענין שהתלוננו ישראל על חוסר המים, אמרו למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת מקני בצמא, דרשו על זה במכילתא, אותי ואת מקני, השוו בהמתם לגופם, מכאן אמרו בהמתם של אדם היא חייו, אדם מהלך בדרך אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא, ע"כ. והיינו משום דבהמתו של אדם היא כגופו, וכמש"כ המג"א סי' רמ"ח ס"ק ט"ז בשם הסמ"ג דאם חושש אדם שיקחו לסטים בהמתו ולא יהיה לו במה להחיות נפשו, הוי כמו פקוח נפש שדוחה שבת, והיינו משום דבהמתו כגופו, וא"כ אין ראיה מכאן שבעלמא חסה תורה על ממונן של ישראל, די"ל שאני הכא דחס הקב"ה על בהמתן של ישראל משום דכגופן דמי ולא כממונן, וצ"ע. ועיין בספרי פ' ראה ט"ו ט"ו הובאה דרשה בזה"ל, ר' שמעון אומר, פסח וסוכות שאינם עונת מלאכה אמרה תורה עשה זה שבעה וזה שמונה, עצרת שהיא עונת מלאכה אמרה תורה שאינה אלא יוס אחד, מלמד שחסה התורה על זמנן של ישראל שלא יבטל ממלאכה, והיינו על ממונם, והיא דרשה פשוטה ומבוארה בטעם ומפורשת כמעט בתורה, וצ"ע טובא שלא הביאוה בסוגיא שבכאן ללמוד ממנה שהתורה חסה על ממונן של ישראל בעוד שהביאו הדרשה שלפנינו שהיא רק רמז קל. ויש ליישב משום דבאמת אותה דרשה היא רק אליבא מאן דס"ל דמלאכת חוה"מ אסורה מדאורייתא, דאל"ה הרי גם פסח וסכות אינם אסורים במלאכה כל שבעה וכל שמונה, וא"כ מכיון דדעת הרבה חכמים דמלאכת חוה"מ אסורה רק מדרבנן, א"כ לא מתקיימא דרשה זו, וא"כ ממילא בטלה הראיה דהתורה חסה וכו', ולכן לא הביא דרשה זו דלא נחית לפלוגתא, ודו"ק. ואין להאריך עוד. ודע שכתב המג"א בסי' קס"ז ס"ק י"ח בשם ס' חסידים דהא דאמרו חז"ל גיטין ס"ב א' אסור לאדם שיאכל קודם שיאכיל לבהמתו היינו רק באכילה אבל בשתי' האדם קודם, והביא ראיה מלשון שאמרה רבקה שתה וגם גמליך אשקה פ' חיי עכ"ל, ויש להעיר למה אינו מביא ראיה לזה מלשון שאמר הקב"ה והשקית את העדה ואת בעירם. ובכלל טעם הדבר שמשונה לענין זה שתיה מאכילה, שלשתיה אדם קודם, י"ל ע"פ מש"כ תוס' בפסחים ק"ז ב' ובנזיר כ"ג ב' שבאכילה לפעמים אדם אוכל אף כשאינו רעב, אבל בשתיה דרך האדם לשתות רק לצמאונו, וא"כ אחרי דבשתי' יש צער הגוף לכן הוא קודם לבהמה, דבודאי צערו של אדם חשוב יותר, וכמש"כ הרמ"א באה"ע סי' ה' סי"ד דכל דבר שיש בו צורך אדם אין בו משום צער בעלי חיים, וא"כ מכש"כ צער האדם. ואף כי באכילה אמרו אותו הדין בסתם דמשמע אף כשהוא רעב, אך הן לא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין. .מנחות ע"ו ב׳

1 פירוש קדמון פתח ↗

לענין כו' ירק עשב לאכלה. ר"ל כפירוש רש"י בחומש השוה להם בהמות וחיות למאכל דהיינו שאף לענין זה השוה להם למאכל שלא יאכל האדם קודם שיתן לבהמה ומשום זה לא כתיב נתתי לכם לאכלה את כל עשב וגו' לכם יהיה ולכל חית הארץ וגומר ירק עשב לאכלה וגומר וכתיב יהיה לכם לאכלה ולכל חית וגו' להורות לן שיהיו שוות להם לענין מאכל כנ"ל וזה שאמר וכן לאדם וכל חית הארץ וגו' נתתי את כל ירק עשב לאכלה ולכל חית הארץ וגו' דהיינו מדמסמך ולכם יהיו לאכלה ולכל חית הארץ וגו' משמעו שיאכלו בפעם אחת ולא יאכל אדם קודם ולכל חית הארץ ולפי שאין אדם יכול לעשות שני דברים בפעם אחת וגם אי אפשר לצמצם לכך צריך ליתן לבהמה תחלה לאכול ואח"כ יאכל:

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

696 ואם תאמר, מדוע נקט בצמאון יותר מאשר ברעבון, שהרי אף האכילה היא משלימה את האדם, וכמבואר בח"א ב"ב עד. ג, קה., שכתב: "ענין האכילה, שכל האכילה על ידי האכילה מקבל השלמתו עד שאינו חסר". ונראה, שבנתיב כח היצר פ"א ב, קכב: ביאר ההבדל בין צמאון לרעבון, וז"ל: "כי הרעבון הוא יותר לגוף, שצריך פרנסה מפני חסרונו, ואילו הצמאון הוא לנפש יותר, כאשר ידוע כי הצמאון הוא לנפש". ושם ביאר שרעבון הוא כנגד יצרא דעריות, וצמאון הוא כנגד יצרא דע"ז. ובגבורות ה' פ"ס סוף רסח. כתב: "כי ההפרש בין האכילה והשתיה הוא דבר זה; כי האכילה... הוא יותר גשמי מן השתיה, כי המשקה הוא דק יותר". וכן כתב באור חדש צ.. ולכך כאן שמדובר על השלמה רוחנית, נקט התנא בצמאון ולא ברעבון. וראה הערה הבאה, ולהלן פ"ב הערה 283. ויש בזה הטעמה מיוחדת. שהנה נפסקה ההלכה "דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו" לשון המשנה ברורה סימן קסז סק"מ. ומ"מ "כתב המגן אברהם סימן קסז סקי"ח בשם ספר חסידים סימן תקלא דלשתות, אדם קודם לבהמה, כדכתיב ברבקה שאמרה להעבד בראשית כד, יד 'שתה וגם גמליך אשקה'" לשון המשנה ברורה שם. ומהו טעמו של חילוק זה. אלא שהואיל והרעבון הוא לגוף, ו"ענין הבהמה שהיא כולה גוף וחומר" לשונו בגו"א ויקרא פי"ט אות ג, לכך אכילת הבהמה קודמת לאכילת האדם, כי הבהמה משלימה את עצמה לגמרי באכילתה, והרי השלמת הבמה קודמת לאדם, וכפי שכתב בנתיב הצדקה פ"ה א, קפ.: "כמו שתמצא בבריאה שהשם יתברך ברא תחילה הבהמה ואחר כך ברא האדם, וכן בסדר הפרנסה ראוי שתהיה השלמת הבהמה קודם השלמת האדם... ולכך כתיב דברים יא, טו 'ונתתי עשב בשדך' ואחר כך שם 'ואכלת ושבעת'... לפיכך אסור לאדם לטעום כלום עד שיתן מזונות לבהמתו ברכות מ.". אך הואיל והשתיה היא לנפש, והאדם הוא בעל נפש לעומת הבהמה, לכך שתייתו של האדם קודמת לשתיית הבהמה, כי הבהמה אינה נשלמת בשתיה כפי שהאדם נשלם. ולהלן פ"ב לפני ציון 1316 הזכיר שם את דבריו כאן.

1 לענין צמאון אדם ובהמה יתנו לאדם תחלה ואחר כך לבהמה דכתיב בראשית כד מד ותאמר אליו גם אתה שתה ואח"כ וגם לגמליך אשקה ואשת וגם הגמלים השקתה וכתיב במדבר כ ח והשקית את העדה ואת בעירם העדה תחילה ואח"כ ואת בעירם אבל באכילה הבהמה קודמת דכתיב בראשית כד לב ויתן תבן ומספוא לגמלים ואח"כ ויושם לפניו לאכול וכתיב דברים יא טו ונתתי עשב בשדך לבהמתך וכתיב דברים ח י ואכלת ושבעת וכן לאדם ולכל חית הארץ וגומר נתתי את כל ירק עשב לאכלה:

1 שפתי כהן על התורה פתח ↗

ללון. הוא אמר ללין והיא, אמרה ללון הוא אמר ללין הוא לבד והיא אמרה ללון לו ולגמלים. היש בית אביך מקום לנו ללין ר"ת גימט' מזון, שאל מזון ברמז, וכשראה שהבינה השאלות והרמז ויקוד האיש, ובזה יותרו הספקות. עוד כוונה גם תבן גם מספוא לומר שאם הוא עובד ע"א יש בבית אביה עובד ע"א ואם הוא עובד ה' יש ג"כ עובד ה' כוונה על עצמה, הע"א נקראה תבן, מה לתבן את הבר, מספוא, גימטריא מקום ע"ה, ולכך כששמע שיש בביתה עובד ה' ויקוד וישתחו לה'. מצאתי כתוב בספר החסידים אם האדם ובהמה הם צמאים האדם קודם והראיה מרבקה שנאמר ותכל להשקותו ואחר כך ותשאב לכל גמליו וכה"א והשקית את העדה ואת בעירם אבל באכילה הבהמה קודמת שנאמר ויתן תבן ומספוא לגמלים ואח"כ ויושם לפניו לאכול, וכה"א ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת שבעת ברכות מ':

1 ברית עולם פתח ↗

לענין צמאון אדם ובהמה יתנו לאדם תחילה וכו'. הרב בית דוד א"ח סי' פ' נתן טעם לזה והביא דברי רבינו ע"ש:

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש פתח ↗

782 כמו שאמרו חכמים ברכות לב. "כך אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די, הוא גרם שעשו את העגל... היינו דאמרי אינשי, מלי כריסיה זני בישי "מילוי הכרס הוא ממיני חטאים הרעים" רש"י שם", וראה להלן הערה 980. ולהלן ה, יג לאחר ציון 506 כתב: "כתיב משלי יג, כה 'צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר'. כלומר כי הצדיק שיש לו השלמה, לכך אוכל לשובע נפשו, דהיינו שיהיה בשלימות, כמו שנפשו הוא בשלימות. אבל 'בטן רשעים תחסר', כי הבטן הוא חמרי, והרשע שהוא חסר בעצמו, ולכך יש לו משפט החומר שהוא חסר, ואינו שבע". ורבינו בחיי בשלחן של ארבע כתב: "בא להורות וללמד דעת את האדם, שאין ראוי להם לאכול אלא לשבר רעבונם בלבד, לא למלא כרסם ולהמשך אחר הטעם הנבזה והנמאס, כי חרפה היא לנו, והבל גמור, ודבר שאין שום עיקר בו... דרך התורה ויראת השם יתברך שאין ראוי לו לאדם שיאכל וישבע וימלא כרסו, אלא לשובע נפשו". וראה להלן פ"ה הערות 167, 509. ואודות שהאכילה היא גשמית יותר מהשתיה, כן כתב בנתיב כח היצר פ"א ב, קכב:, וז"ל: "כי הרעבון הוא יותר לגוף, שצריך פרנסה מפני חסרונו, ואילו הצמאון הוא לנפש יותר, כאשר ידוע כי הצמאון הוא לנפש". ושם ביאר שרעבון הוא כנגד יצרא דעריות, וצמאון הוא כנגד יצרא דע"ז ראה להלן הערה 788. ובגבורות ה' פ"ס רסח. כתב: "כי ההפרש בין האכילה והשתיה הוא דבר זה; כי האכילה... הוא יותר גשמי מן השתיה, כי המשקה הוא דק יותר". והרי נאמר תהלים מב, ג "צמאה נפשי לאלקים לקל חי", וכן נאמר תהלים סג, ב "אלקים קלי אתה אשחרך צמאה לך נפשי וגו'", הרי השתוקקות לאלקים נמשלה בצמאון הנפש למים שמעתי מידי"נ הרב שאול ג'נוגלי שליט"א. ויש בזה הטעמה מיוחדת; הנה נפסקה ההלכה "אסור לטעום קודם שיתן לבהמתו" לשון המשנה ברורה סימן קסז סק"מ. ומ"מ "כתב המגן אברהם סימן קסז סקי"ח בשם ספר חסידים סימן תקלא דלשתות, אדם קודם לבהמה, כדכתיב ברבקה שאמרה להעבד בראשית כד, יד 'שתה וגם גמליך אשקה'" לשון המשנה ברורה שם. ומהו טעמו של חילוק זה. אלא שהואיל והרעבון הוא לגוף, ו"ענין הבהמה שהיא כולה גוף וחומר" לשונו בגו"א ויקרא פי"ט אות ג, לכך אכילת הבהמה קודמת לאכילת האדם, כי הבהמה משלימה את עצמה לגמרי באכילתה, והרי השלמת הבהמה קודמת לאדם, וכפי שכתב בנתיב הצדקה פ"ה א, קפ., וז"ל: "כמו שתמצא בבריאה שהשם יתברך ברא תחילה הבהמה ואחר כך ברא האדם, וכן בסדר הפרנסה ראוי שתהיה השלמת הבהמה קודם השלמת האדם... ולכך כתיב דברים יא, טו 'ונתתי עשב בשדך' ואחר כך שם 'ואכלת ושבעת'... לפיכך אסור לאדם לטעום כלום עד שיתן מזונות לבהמתו ברכות מ.". אך השתיה היא לנפש, והאדם הוא בעל נפש לעומת הבהמה, לכך שתייתו של האדם קודמת לשתיית הבהמה.

« ספר חסידים תק״ל ספר חסידים תקל״ב »