ספר חסידים תתשס״ט

מהדורה: ספר חסידים, זיטומיר תרי"ז

1 פירוש קדמון פתח ↗

עי"ר וקדי"ש בגימטריא פסקיי"ת זהו כו'. ר"ל בחלום של נבוכדנצר כתיב עיר וקדיש שגי' פסקנית זהו גבריאל שנחת מן שמיא ואמר גודא אילנא וגו' ונקרא כן משום שהוא פוסק הדין ומכריע בין המלאכים כדאיתא בסמוך וזהו שאמר דניאל לנ"נ וגזירת עלאה היא שיהיה חיה שבעה שנים כי כמו שגבריאל פוסק כך גוזרין למעלה וזה שאיתא בפרק נגמר הדין אמר הרוח פסקנית לפני הקב"ה כו' ומי אית ליה רשותא כולי האי אין דאמר ר"י ב"ח שלש שמות יש לו פסקון אטמון סגרון פסקין שפוסק דברים כלפי מעלה אטמון כו' ופירש רשיי מי אית ליה רשותא לגבריאל כולי האי להטיח דברים כלפי מעלה והשתא משני שפיר אין כו' פסקון שפוסק דברים כלפי מעלה שמכריע בין המלאכים כשמקצתם מחייבים ומקצתן מזכין וכאשר הוא פוסק כך גוזרים למעלה מזה אנו רואים שיש לו רשות לדבר דברים כלפי מעלה:

1 עי"ר וקדי"ש בגימטריא פסקני"ת זהו וגזרת עילאה היא כמו שהיא פוסקת כך גוזרין למעלה לכך נקראת פסקנית שמכרעת בין המלאכים כשמקצתן מחייבין ומקצתן מזכין:

1 פרדס יוסף פתח ↗

רש"י חסד שעושין עם מתים חסד של אמת, וקשה דלקמן מ"ח כ"ב ואני נתתי שכם כ' רש"י לפי שאתה טורח להתעסק בי נותן לך שכר א"כ הי' לו גמול ערא"ם ושפ"ח, ובס' שמע שלמה כ' דה"פ אינו מצפה החי שיקום המת לשלם לו גמול, וכן יעקב אמר ליוסף אתה צריך ב' דברים אחר מותך א' מקום לקבור בארץ גם מי שיעלך לשם, ובשכר שאתה מוליכני לארץ איני נותן לך שום גמול, ורק הוא חסד של אמת שלא אקום מהקבר לשאת אותך ממצרים, אבל עבור מה שטורח אתה לדבר לפרעה שאקבר בארץ, ע"ז שלמתי לך גמול בחיי לתת לך שכם ע"ש, ועשו"ת כתב סופר יו"ד סי' ק"פ, שהקשה הלא קבורה משום בזיוני דחיים, ואפ"ת משום כפרה עי' סנהדרין מ"ו ב', ח"ח הא לא יכחיש אדם שהוא בזיון דחיים ג"כ, וא"כ לא הוי חסד של אמת הקבורה, וכ' דחסד ש"א הוא שבוחר לו קבר לפי כבודו, שאין בו תועלת לחיים רק להטמינו בארץ שלא יראה קלונו ויבוא בזיון להחיים, ויעקב ביקש אל נא תקברני במצרים רק אצל אבותיו זה חסד ש"א, וזה כוונת המדרש רודף צדקה וחסד זה אברהם שגמל חסד שקבר שרה, וקשה וכי קודם לכן לא הי' קוברים מתיהם, רק מה שטרח והמציא קבר הראוי' לה במערת המכפלה זה חסד ע"ש ובס' לחמי תודה דקנ"ט בזה:ובתשובות הרשב"א סי' שס"ט במי שצוה שיוליכו אותו לקברו במקום אבותיו, וא"א מפני הסרחון מותר לתת עליו סיד לעכל הבשר מהר, דבזיון ליכא דצוה מפני כבודו, וצער ג"כ ליכא וראי' מחניטה שחנט יוסף לאביו ש"מ שאינו מרגיש, והובא להלכה ביו"ד סי' שס"ג ועי' ג"כ בתוספות יו"ט פ"ב מ"ח דאבות דאין המת מרגיש כלום, וכוונת רז"ל שקשה רימה לחת שהנפש קשה לו כשרואה רימה שולט בגופו ורק נפשו עליו תאבל ע"ש ופי' בס' נשמת חיים לר' מנשה בן ישראל מאמר שני פכ"ד האריך מאד בזה, ועי' בס' חסידים סי' תתשס"ט, ובספר הברית ח"ב מאמר ח' פ"ד מ"ש בזה, ובשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' כ"ז, וע"ע בשו"ת כתב סופר יו"ד סי' קפ"ד, שהק' על הרשב"א הא כ' בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, ולמה תאבל הנשמה על הגוף החומר. ועי' בעיון יעקב ברכות י"ח. וכ' עפמ"ש בפ"ק דחולין א"א נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין מלמעלה, וכ' רש"י גוזרין עליו ובודאי נוקף אצבעו אין צער ורפואתו ידוע לכל, ורק הצער כאשר ישית אל לבו דאין יסורים בלא חטא וע"ז יצטער וכ"ה ברימה למת שאין שולטת בצדיקים, ועי' מדרש שמואל פ"ג מ"א דאבות, דקתני למקום עפר רמה, ותולעה, דצ"ג ניצול מכל זה ע"ש, וז"ש קשה רמה למת כמחט בבשר החי שקשה עליו מצד חלק הנפשות שעי"ז נודע לו כי חטא, כן רמה במת נפשו תאבל דעי"כ נתברר כי חטא ועי"כ שלט בו רמה ותולעת. ול"ק על הרשב"א דבאמת אין מרגיש רק נפשו תאבל וכמ"ש התי"ט ול"ק מחניטת יעקב דבמכוון נעשה וע"י מעשה בנ"א, רק ק' שהוא נגד ש"ס שבת י"ג ב' דמקשה על רשב"ג דאין בשר מת מרגיש באיזמל מר"י וקשה רמה למת והא דכ' אך בשרו עליו יכאב, ותי' אין החי מרגיש בבשר מת שבו, אלמא דמדמי כמו שקשה רמה למת כן קשה כשחותכין בבשר המת באיזמל ולא ס"ל דרק נפשו תאבל כתיו"ט:ומצאתי בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' תפ"ד השיב ע"ז דחילוק בין רמה לאיזמל וברמה מרגיש, והא דלא תי' בגמ' כן דעדיפא משני כמו בשר מת שבחי דדומה יותר משל של ר"ג לנמשל כמו בשר מת שבחי אינו מרגיש, כן אין מרגישים הצרות בחי דכבשר המת שבחי חשוב, וחזר והק' אנפשי' כיון שמת אינו מרגיש מה לי רמה או איזמל, ותי' דרמה מיני' ובי' בא להעניש אותו על מעשיו ירגיש, משא"כ איזמל מעלמא, וזה מפליאת השי"ת ע"ש. והנה מ"ש בישוב הסוגיא נכון אבל מה שחילק בין רמה לאיזמל קשה, ולפמ"ש א"ש דברמה נפשו תאבל דנתברר דחטא, וע"ע בהגהות יד שאול סי' שס"ג דראיות רשב"א מחניטה ולע"ד לפמ"ש העקדה פ' ברכה הבדל שבין מיתת משה לאליהו דבמשה שב כל חלק לעצמו כמ"ש וישוב העפר אל הארץ ורוח אל אלקים, והי' הפרדה שלימה, ושוב שפיר אין הגוף מרגיש ע"ש, ומענין להתלמד במת עי' נוב"י מ"ת יו"ד סי' ר"י, וחת"ס יו"ד סי' של"ו וע"ש מחניטת יעקב:ואגב אבוא, בערכין ד"ו ע"א איפא דאשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מוציאין הולד דלמא חי, אבל נפסק ביו"ד סי' ש"ל ס"ה דאין אנו בקיאין שמתה ובנתיים ימות הולד, ואף בחול א"צ לקרוע בטנה, ובשבו"י סי' י"ג הביא פשו' גאונים סי' רמ"ח דלא קרעינן רק מחתינן אבנא אכריסה עד דימות הולד, והק' מגמ' הנ"ל דקורעין בטנה, וזקיני הגאון מלאסק ז"ל בשו"ת הרד"ד או"ח קמא סי' יו"ד תי' דבגמ' מיירי בנעקר הולד לצאת היא חייתא ברישא והגאונים מיירי בלא נעקר הולד, הולד מיית ברישא, והא דמחתינן אבנא אכריסה שימות הולד, י"ל כדי שלא תתנוול עש"ה, וביד שאול יו"ד סשס"ג כ' יולדת שמתה דנוהגין להכות על הבטן שיצא הולד עי' ירמיה כ' י"ז אשר לא מותתני מרחם ותהי לי אמי קברי משמע לכאורה דאין מוציאין הולד, אבל המעיין ברש"י ורד"ק ואלשיך ימצא דאין ראי', ומערכין בישבה על המשבר אין ראי' דשם מסופקים אולי יהי' הולד חי אבל כל שמתה האם גם הולד מת כמ"ש הר"ן ביומא, ועשו"ת תשב"ץ ח"א סי' ק"י, ורדב"ז ח"ב סי' תרצ"ה כ' דיש למנוע להכות בבטן וצ"ע ע"ש, והראי' מירמי' מצאתי ג"כ בשו"ת שמן רוקח ח"ב סי' י"ג והובא בקצרה בפתחי תשובה סי' שס"ד סק"ה, ובשו"ת השיב משה או"ח סי' י"ג הביא מנהג שאף שמת הולד, מוציאים הולד לקברו בפ"ע, והוא דחה זה המנהג ע"ש, והחנטה ביעקב הי' רק ריקוחין מבחוץ עי' תרגום יונתן וזהר, וכן מצאתי בשו"ת רמ"ץ יו"ד סי' פ"ה, וע"ע בשו"ת מהר"י הכהן או"ח סי' ס"ב, וזקיני ז"ל הביא בשם השיב משה דיושיבו ב"ד ויגזרו עלי' שתתן ולדה ויבטיחו לה שאם יהי' זכר ימולו אותו ואם נקבה יתנו לה שם כי עי"ז יקום הולד לתחי' ויחרימו עלי' אם לא תתן ע"ש, וזקיני ז"ל העלה דאין להטיל חרם דקללת חכם אפי' על תנאי באה רק יגזרו עלי' ואם תתן הולד טוב ואם לאו יקברוה עם הולד עש"ה:

« ספר חסידים א׳קס״ח ספר חסידים א׳ק״ע »